רגע של בושה; בלי מטריה: מה למדנו מהבגרות?

"והנה, זאת אני בת שנתיים וחצי בגן יוכי מחופשת לליצן, תראי איזה אוברול מתוק היה לי עם שני תותים רקומים מלפנים.

וזאת אני כבר בכיתה א'. וזאת אני כלה. את רואה?

אהבתי את השמלה הפשוטה החלקה שלי, בלי כלום, צנועה לכל דיעה, בד משי פראי, אף תוספת, זאת הכלה שהיא אני.

והנה זאת אני ב'זאת חנוכה' הזאת, של תשפ"ה, את רואה?".

ככה, ככה הראיתי לה את כל התמונות שהיו מונחות ברצף.

אבל רציתי להסביר לה גם על ההתפתחות שחלה בין התמונות, לא במובן הטכנולוגי של התקדמות חברת אגפא, והחיים על פיה, אלא משהו שאמר התפתחות במובן עמוק הרבה יותר.

מה באמת שונה בתוכיות המצולם בין תמונה לתמונה?

איך אומרים את המשפט השואל הזה, ספק נאנח או חולם, "לו הייתי יודעת בגיל עשרים את מה שלמדתי אל גיל ארבעים, שישים, שמונים".

מה שונה בין תמונה לתמונה?

התווספות תובנות שאספנו.

לפעמים בלית ברירה. תובנות גבוהות הקשורות לבניית אישיות, תובנות יעילות על טכניקות לתיקתוק בית, תובנות באיך לשמוע אנשים שזורקים עלייך את הבעיות שלהם כביקורת, במקום לטפל בעצמם, ולהישאר חיה וקיימת, מחוזקת ובטוחה.

וקצת כמו השאלה הזו שנשים מסויימות שואלות בחזרה אחרים המתעניינים בכמה ילדים הם זכו ללדת, השאלה הזו ששואלת, "על מי בדיוק את מציעה שהייתי מוותרת?"

איך הן נוצרות התובנות האלה? ועל איזו בדיוק היית מוותרת?

מה 'זאת אני' בכיתה א' הבינה יותר מ'זאת אני' בת השנתיים?

ומה 'זאת אני' בחנוכה הזה בת חמישים ושתיים שמבינה יותר מ'זאת אני' לפני שנתיים?

כמה תובנות על החיים של עצמך הן דבר הדורש ממך סגנון חשיבה יצירתי.

כי זה מה שה' עושה לנו כל הזמן. זורק עלינו גשם של תובנות שאנחנו צריכות בלוליינות לתפוס ולגדול בין התמונות.

מה מאפשר לנו להיות כלי קיבול לגשם התבונתי הזה?

1.טעויות, 2.אפשרות לגמישות מחשבתית, 3.עמידה ברגעי בושה בלי מטריה, 4.תודעה פעילה המשתנה לאורך התקופה הזו, שנקראת- חיים.

אני מזכירה לכולנו שבינה, תובנה, התבוננות, הרגש הזה שפתאום מגיע בלי להודיע ואומר לך בתוכך, "וואי עכשיו הבנתי למה הכרתי את הרבנית הזאת", "אמא'לה, עכשיו הבנתי למה אני קוראת את העמוד הזה", אני מזכירה לנו שכל המילים האלה באות בעברית מהשורש 'ב.י.ן', שמעבר ליכולת הנשית לראות דרכו 'בין לבין', יש בו יכולת אחרת לתצפת על החיים ולשאוב מהם מידע פרטי על עצמך ועל אחרים.

כי פעולת ההתבוננות, זו המולידה בך סט תובנות, אינה הסתכלות, אינה ראיה, אינה הבטה, אינה צפיה, היא יכולת להבין על עצמך ועל העולם תובנות שהן הכי שלך, כאלה הנמצאות דווקא בין לבין. קצת כמו אלה המונחות במרווחים בין אותיות, בשתיקות בין מילים, במקומות הכי בלתי הגיוניים, בפרצופים שאנשים שאת לא סובלת יעשו לך, בהערות מעצבנות של אחרים, ובחיוכים האמיתיים בזוויות העיניים של אלה שאת יודעת בוודאות כמה הם מבינים. אותך.

תוצאת ההפרש בין תמונות הן – תובנות.

תובנות על ניהול זמן, על מי חברה בעולם, על מה נכון ומה שטויות.

ילדה הולכת וגדלה ובתוכה אוגרת את כל התובנות שלה.

אין אף דבר שקרה לך בחיים, תבדקי, שלא הביא אלייך תובנות. במיוחד הדברים הקשים. על מי מהקשים האלה היית מוותרת?

תובנות הן לייף סטייל אמיתי. הן הן איכות של חיים.

אי אפשר לאגור תובנות בלי לעבור דרכם בעבודה פנימית. ועכשיו כשהתובנות שלך מרכיבות אותך, את תמונות חייך, הן כל כך שלך, שאיש לא יכול לקחת לך אותן, הן ציר מרכזי בהרכב העצמיות שלך. תובנות הן עשירות והנאה.

ובזאת חנוכה אני שואלת, על אותה הדרך, איפה אתן אהובות שלי, עכשיו, איפה כל התובנות שהן כל כך שלי, ועוד לא באו בי.

לא באו כי הן מאופסנות אצל בורא עולם, יודע כל, מאופסנות במדפי השנים הבאות, מחכות בתור לרדת, להיבנות. תובנות לא יכולות לדור על ריק. הן עודרות בנו תלמים לפני שהן באות, הן מחכות לכלי.

אני מדמיינת את חלקן כבר רואות אותי כעת וזועקות לי על דברים מסויימים, "לאאא, רגע, לא ככה", אבל אני לא יכולה לשמוע אותן בזאת חנוכה הזאת, כי עכשיו, ברגע הזה, הן עוד לא שלי. תובנות עתידיות מקסימות שלי.

מחכה לכן כאן, בקטנות של 'זאת אני עכשיו', אם הייתן פותחות אתר או חנות, הייתי הראשונה לעמוד בתור, ולקנות. בינתיים אני שותה אתכן עם קש דרך מילים של חז"ל, המדברות אלי בתפילות.