יענקלה במונולוג מרגש: "מצאתי את עצמי בוכה באמצע הלילה"

"איך פתחנו את השבוע?", פתח יענקלה את תוכניתו – 'מדברים' ב'קול חי', "שבת קודש נגמרה, מוצאי שבת, אני פותח את הטלפון, ברדיו אמנם לקח כמה שעות לדווח אבל כמו שאתם יודעים, כל העיתונאים ואנשי התקשורת פחות או יותר יודעים כמה שעות לפני כן, ובמיוחד אני, שאני מחובר לזה, זה לא יוצא ממני, זה לא עוזב אותי, אני מחובר למחנה 'שורה', לצדיקים שנמצאים שם, אז אני מתעדכן תמיד, מהר מאוד, לא תמיד אני רוצה, אבל בפועל אני מתעדכן. אז אני פותח את מוצאי שבת, עם ידיעה כל כך קשה, ארבעה חיילים שנהרגו, שוב הרוגים, שוב דם יהודי נשפך כמים, וישנם המון פצועים, מעל שלושים פצועים, חלק מהם ממש קשה, איזה אסון זה. שוב נוספו כל כך הרבה אנשים למעגל השכול".

יענקלה מדגיש: "תקשיבו, זה דברים קשים, אבל זה דברים שאנחנו צריכים להכיר בהם, זה קורה אצלנו, זה קורה איתנו, יום יום. אתם יודעים כמה אנשים נוספו למעגל השכול? המעגל הזה שלא נגמר אלא רק מתרחב, עשרות אלפי אנשים טובים, אחים שלנו, בשר מבשרנו, שנגמרו להם החיים. אני לא מדבר על הנופלים השם יקום דמם, אני מדבר על החיים, על המשפחות שנותרו מאחור. אצלם השמש הפסיקה לזרוח לתמיד, הם באבל שאי אפשר לתאר אותו. הורים, אבא, אימא, סבא וסבתא, אחים ואחיות, ילדים וילדות, תינוקות שלעולם לא יזכו להגיד אבא, או לראות את אבא, שיצטרכו לגדול כיתומים, ומה עם האלמנות הרבות שעם ילדים קטנים, הם לא צריכים משענת? וההורים, מה נגיד על ההורים של החיילים האלה? גם לחיילים המבוגרים יש הורים. ההורים לעולם לא שוכחים את הילדים".

עוד באתר:

הפגנת זעם

הדרוזים משביתים את כבישי הצפון: "נהפוך את כל המדינה"

שמעון כץ

החקירה נמשכת

בכבאות מעריכים: זו הסיבה לפריצת השריפה בהרי ירושלים

שמעון כץ

הדרמה בעיצומה

תיעוד אווירי מכביש 1: השריפות שנקלטו במצלמות התנועה

גדי פוקס

"יש פה מישהו?"

תיעוד דרמטי: מוודאים שאיש לא נשכח ברכבים

אלי יעקובוביץ

"ואם אני עובר למתים, מה עם הקורבנות? כמה קורבנות מסרו את נפשם באמצע החיים על קידוש השם? איפה החלומות שלהם, האישיים, של הבחורים הצעירים האלה? מי יגשים אותם? אף אחד, זו האמת הכואבת, אף אחד לא יגשים אותם. ואני קורא גם מכתבים שהם כתבו מבעוד מועד, חיילים שיוצאים לקרב, הם לא יודעים אם הם יחזרו או לא, אז כל חייל שיוצא לשם, הוא כותב מראש מכתב, היום רובם כותבים. לב מי לא ימס לקרות דבר כזה? לב מי לא ירעד או לב מי לא ירתח? תקשיבו, אי אפשר לעמוד בעומס הזה של העצב, במספרים האדירים האלה שלא נגמרים".

"בשבוע שעבר, אתם זוכרים כמה הרוגים היה לנו? אני כבר הספקתי כמעט לשכוח, השלושה שבסוף שבוע, ושלושה שנהרגו מפיגוע באמצע השבוע, ועוד שניים שנהרגו בתחילת שבוע, חיילים, ועכשיו מוצאי שבת שהתבשרנו. אני אפילו חייב לספר לכם, אולי איזה פלאשבק קיבלתי אתמול בבת אחת, מצאתי את עצמי אתמול בלילה, ממש בוכה בשבילם, בשביל החיילים שנהרגו. אני לא יודע אם בוכה בשבילם, או עליהם, אני לא יודע להגדיר בדיוק, אבל הרגשתי בדיוק כמו בשבועות הראשונים למלחמה, בימים שהייתי בבסיס 'שורה' – בסיס זיהוי החללים, וואו, איזה כמויות היו שם אז, פתאום אני חושב על זה, השם ישמור ויציל. משאיות, משאיות שלמות של קירור, פורקות זה אחר זה, עשרות גופות. אני ממש זוכר באיזה הלם הייתי".

"הרשעות, האכזריות של המחבלים הללו, הנאצים החדשים האלה, עברה כל גבול וכל דמיון. אני ממש זוכר, את כל החודשים הראשונים, הייתי אומר בלחש פרקי תהילים, תוך כדי התעסקות עם הקדושים האלה, וככל שהזוועות האלה היו קשות, ובאמת, אתם לא יכולים לתאר אותם, מכסים ברוך ועדינות, עושים מה שצריך – מבלי להיכנס לפרטים, ובוכים, אני אומר לכם את האמת, בוכים, בוכים בשקט, בדרך כלל. כבר אין דמעות כמעט, נהרות של דמעות התייבשו שם, במחנה שורה".

"איזה צדיקים נמצאים, החבר'ה שנמצאים שם, באמת, אני אומר לכם אחד-אחד, אני לא אנקוב בשמותם, כי רבים הם. אני הייתי שם רק חצי שנה, רק חצי שנה, אולי הקריטית ביותר בחיי, מיום אחרי תחילת המלחמה, חצי שנה, אבל יש גם כאלה שנמצאים שם עד היום, אני לא יודע איך הם מחזיקים מעמד. אני ממש זוכר את עצמי, הייתי נעצר לפעמים ליד המקרר, ליד חלל. אומר קצת תהילים, ומדבר איתו, אני יודע שזה נשמע לכם לא נורמלי, מה, דיברת עם מת? אבל כן, אומר לכם את האמת, כזה אני, גם איתם הייתי משוחח איכשהו, נכון שבמעמד צד אחד בלבד, זה אמת, אבל הייתי אומר להם, 'אתם צדיקים, תודה רבה בשם כל עם ישראל', עם בכי הייתי אומר את זה, ושאין לי צל צילו של ספק שאתם עולים ישר לגן עדן, אותי זה היה איכשהו מעודד".

"אתם יודעים כמה לוויות יצאו ממחנה שורה בשנה האחרונה? כמה פרידות של משפחות היו בבסיס הזה? מישהו ראה פעם פרידה? פרידה בהפתעה ממשפחה מדרגה ראשונה, לא עלינו ולא עליכם, לא על אף אחד יותר, בעזרת השם, אבל גם זה קורה שמה, וזה הרוב. וכולם יצאו במטרה בעזרת השם לחזור, ופתאום באים משפחה, באים הורים, באים אחים, באים מבוגרים או באים צעירים, וצריכים פעם אחרונה להיפרד מהבן שלהם. וזה כואב, וזה פעם אחר פעם. יש אנשים שפעם אחת לא יכולים לעמוד בזה. אז זה באמת החזיר אותי לאחור, ואולי זו קצת בושה להגיד שבכיתי כבר, מה, אני הייתי בבית, ראיתי את ההודעות בטלפון, לא בדיוק הייתי ליד זה, אבל כן".

"אז מה נאמר? יש לנו רק דבר אחד להגיד בנושא הזה, 'אם השם לא ישמור עיר, שווא שקד שומר', ולא יעזור אף אחד, בטח שלא טראמפ ונתניהו וכל הביבי שאני תמיד אומר. וכולנו, זה הכל מסביב הקדוש ברוך הוא, אבא של כולנו, רק אותו אנחנו חייבים. ובעזרת השם, אני מקווה שהוא יאמר לצרותינו די".

"ועוד מילה אחת אחרונה בעניין הזה, בקשה שלי אליכם, אבל זה בקשה שאני דורש מעצמי, ארבעה חיילים הלכו, ארבעה חיילים נהרגו, שכל אחד יעשה מעשה טוב עבור כל אחד, זה הכל. מעשה טוב זה חסד קטן, חסד בתוך הבית גם, זה לא חייב להיות בחוץ, ממש בתוך הבית, בין בעל לאשתו, בין אחים, בין אחיות, בין הורים. מעשה אחד, לעילוי נשמת אחד, באמת, לא לזכותנו, אלא לזכותם, כי אני מרגיש שגם אנחנו חייבים להם משהו".

האזינו לדברים המלאים, מתוך התוכנית 'מדברים' – עם יענקלה פרידמן: