אל תשברו עצמות; שלא יוכלו להעלים ראיות

התורה אומרת 'והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם, ואמרתם זבח פסח הוא להשם אשר פסח על בתי ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל ויקוד העם וישתחו. הם שמחו והודו על בשורת הבנים..

התורה בפרשת בא מתארת את שאלת הבן הרשע, והיה כי יאמרו אליכם בניכם, הרשע הוא לא 'שואל' הוא בטוח בתשובה, הוא בטוח בעצמו, הוא כופר עם כל הלב.

והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו.

יש כמה פירושים לשאלת הבן הרשע, יש שמסבירים, שהשאלה היא על קורבן פסח, למה מקריבים אותו יום לפני פסח ולא ביום הפסח, עצמו, פסח זה בט"ו בניסן ואת קורבן פסח מקריבים ביום י"ד בניסן, את זה הוא שואל, מה העבודה הזאת לכם, למה אתם מקריבים את הקורבן לא בזמן הראוי והנכון.

וגם הוא שואל אם הקורבן הוא מעין הודאה להקב"ה, למה מקריבים אותו כמו 'חבורה' ולא כל אחד בפני עצמו לבד.

והתשובה היא 'ואמרתם זבח פסח הוא להשם' זה קורבן, להשם, ובאמת היינו צריכים להקריב בלילה, כי בלילה פסח הקב"ה על בתי ישראל, אלא שבלילה לא מקריבים קורבן, לכן אנו מקריבים ביום, ביום י"ד ובלילה אוכלים את הקורבן והלילה נמשך אחרי היום….

ומקריבים את הקורבן בחבורה, למה? כי נגאלנו כ'חבורה' כ'עם'.

אנו מודים להקב"ה על שריחם ודילג השם כביכול בלילה הזה על בתי בני ישראל כאשר הוא היכה את המצרים, אויבי ישראל.

זקני העם מודים והם משתחווים על הבשורה, בשורת הגאולה שתהיה, שהרי נאמר להם בפרשה זו שהם עתידים להיגאל

הם מודים על כך שהם ייצאו ממצרים ויגיעו לארץ והם מודים להקב"ה על הבנים שיהיו להם, שהרי הפסוק אומר שהילדים שלהם יישאלו אותם, מהי משמעות הקורבן פסח, ועל זה אומר הפסוק שהם יודו להשם, יודו להשם על הגאולה הארץ והבנים שיהיו להם.

ומדובר הודאה להשם על כל הילדים, גם הילדים ה'רעים' שיהיו להם בעתיד.

בליל הסדר שאנו מתארים את שאלות הארבעה בנים, אנו מתארים את שאלת הבן הרשע, והפסוק שמתאר את הבן הרשע, זה הפסוק הזה, ש'אמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם', ועל הילדים האלה, כתוב שהשתחוו זקני העם, מודים על הכל. גם הילדים האלה, על הרשעים.

והתורה אומרת, לגבי הבן הרשע, הוא שואל מה העבודה הזאת לכם, נענה לו, שהקב"ה גאל אותנו ממצרים ולכן אנו זובחים קורבן להקב"ה.

כלומר הרשע שואל ואנו עונים לו תשובה.

אבל בליל הסדר, בהגדה של פסח, שהבן הרשע שואל אנו לא עונים לו שהקב"ה גאל אותנו ממצרים, למה לא.

ומהי משמעות ההודאה על הבנים, גם על הרשעים?

בפרשת יתרו, שם כתוב 'אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי'  אומר רש"י 'הנשר הזה לא מתיירא מהאדם שמא יזרוק בו אבל את הצאצאים שלו – הוא שם על גביו, אומר הנשר, מוטוב בחץ יפגע בי ולא בבני.

כך אמר הקב"ה המצרים היו יורים חיצים על בנ"י אבל ענני הכבוד הם היו שומרים על בני ישראל… הקב"ה שומר על בנ"י מהחצים של המצרים…כמו הנשר השומר על הצאצאים שלו.

השאלה  'זועקת'…מה הכוונה שהמצרים יורים חצים, האם הם יכולים לירות חצים מבלי שהקב"ה יאפשר לעשות כן?

מה הכוונה שהקב"ה אומר, מוטב ייכנס החץ בי ולא בבני, מהי משמעות הרעיון?

הקב"ה קבע כללים בבריאה, הוא קבע חוקים, כמו חוקים גשמיים אם זורקים צלחת גבוה היא נופלת ונשברת

כך יש חוקים רוחניים אם שומרים על החוקים הרוחניים אז זוכים לשפע וזכויות, ואם לא, אז ….לא.

הקב"ה רוצה להעניק לבנ"י…וזה נפלא אבל הוא גם קבע כללים איך השפע יינתן, השפע צריך להינתן באופן ראוי וכשר.

אם ילד יקבל כל מה שהוא רוצה הוא גדל עם יותר מידי רצונות צרכים רגישות = רגישות יתר לכל מה שהוא לא באמת צריך הוא ייגדל עם חוסר יכולת להתמודד עם אתגרי החיים

ההורים אמורים לייצר – את האיזון בין לתת מענה לרצונות צרכים הנאות לבין משמעת סמכות תפקידים ואחריות.

אם הם רק ייתנו לילדים, הילד ייגדל להיות מפונק, הוא מקבל מתנות אבל הוא מפונק, המשמעות היא שהוא ללא משמעת עצמית, שהוא לא יוזם ולא בוחר אלא מחכה שאנשים יעשו בשבילו ולמענו…ואם לא עושים הוא בוכה מתלונן וכך הוא שוב 'משיג'

מה שיוביל שיצר העצלות יהיה יותר ויותר חזק, הוא לא מרוויח איכות חיים, הוא מפסיד איכות חיים, הילד ייתרגל לתבוע לדרוש לבקש להשתלט!

הוא יותר מתרגל להתלונן כדי להשיג את שהוא חושב שהוא רוצה, הוא מרגיל את עצמו שרק אם יש לו מה שהוא ביקש אז הוא יכול להיות מאושר ושמח.

הקב"ה נותן לאדם, אבל האדם צריך להיות ראוי, כלומר עם מידות טובות.

אם אדם יקבל הרבה כסף אבל עם תכונה של מרמור ותסכול הוא לא ייהנה ממה שהוא קיבל, הוא ימשיך להיות ממורמר למרות מה שהוא קיבל כי מה שהאדם מקבל לא משנה את האופי ואת המידות של האדם, האופי המידות והגישה של האדם, זה בידי האדם את זה צריך האדם לבחור על זה צריך האדם לשים דגש, את זה הוא צריך לבחור.

אם ניתן לאדם לשמוע שיעור של המרצה המעניין ושל המרצה המרתק עם התוכן הנפלא, אם אין לו מערכת חשיבה שיכולה להבין מורכבויות, הוא פשוט לא ייהנה מהתוכן השכלי הנפלא של ההרצאה, הוא ימשיך לאמר, 'אני לא מבין מה אומרים פה, הוא אומר כנראה שזה לא מעניין', זה כן מעניין אלא שהוא לא פיתח מערכת חשיבה שיכולה להבין את מה שהוא באמת כ"כ מעניין.

כך רוחניות, האדם יכול לשמור שבת אבל אם הוא לא מבין את המשמעות של השבת, אם כל השבוע הוא מפתח גישה של 'כוחי ועוצם ידי' גישה של אני רק רוצה להשיג עוד ועוד…אם זו הגישה, הוא לא מצליח להתרומם להשתנות לחוות את השבת.

הוא לא יצליח 'להינות מחוויה רוחנית' כי הוא לא רוחני, כי הוא לא פיתח גישה חשיבה ואופי רוחני

הוא אולי מפתח אינטילגנציה רגשית, הוא מותג הוא יחצן הוא יודע להתנהל חברתית, אבל הוא ללא אינטילגנציה רוחנית, הוא לא מתעניין באמת ברוחניות הוא לא באמת מתעניין במשמעות החיים, בתוכן החיים, הוא הרגיל את הנפש  להתעניין בחדשות

הוא מרגיל את הנפש להתעניין באיך לשפר מיומנויות חברתיות, הוא מרגיל את הנפש איך הוא יכול להשפיע על אחרים, הוא מיומן במכירות, אבל הוא דל במה שקשור לאינטילגנציה רוחנית.

זה לא עולם המושגים שלו.

ולכן פעמים שחווה האדם ייסורים, הוא לא מצליח חברתית ובעבודה, הוא מנסה לפתח אינטגלגנציה רגשית חברתית הוא מנסה להצליח בעבודה, אבל הוא נכשל ולא מתקדם, פה הוא צריך לפתח אינטליגנציה אחרת, אינטילגנציה רוחנית

גישה שמחפשת את המשמעות ותוכן של החיים, לא רק איך להשיג אלא גם מה להשיג ולמה לשיג מה שרוצים להשיג

לא רק איך אני רוכש עוד השפעה וידידים אלא מהי המשמעות של עוד השפעה וידידים, והאם באמת זה התחום והנושא שכדאי לי להשקיע ולהשיג אותו.

לכן פעמים מגיעים לאדם ייסורים שהם מיישרים את לב האדם, 'ולישרי לב שמחה', האדם מגלה אחריות רצינות = לב ישר לב שמח והוא נפתח אל עולם רוחני, 'חכם לב ייקח מצוות'.

בני ישראל היו במצרים 'ותמלא הארץ אותם' הם היו במצב רוחני לא טוב, הארציות והגשמיות של מצרים מלאה אותם… הם היו שקועים במ"ט שערי טומאה.

וכאשר בנ"י יוצאים ממצרים, אכן השר של מצרים, מקטרג על בנ"י ואומר, הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז.

אז מה נשתנו אלו מאלו, מה עדיפים בנ"י עם פני המצרים.

ואכן המצרים היו יורים בבנ"י חצים, והחצים לא היו פוגעים בהם, כי הקב"ה יצר מגן מיוחד, את ענני הכבוד

אבל למה? למה ענני הכבוד? למה יש הגנה על בנ"י ? למה הם כן ראויים להגנה?

הרי 'מלך במשפט יעמיד ארץ' (משלי כט ד) כל האומר הקב"ה וותרן יוותרו מעיו, אם באמת לא מגיעה ההגנה לעם ישראל, למה הם זכו להגנה, ואם מגיע להם הגנה, למה יכל השר של מצרים לקטרג, הרי אין לו מה לקטרג אם יש להם זכויות?

אומר המדרש (ילקוט שמעוני פרשת בשלח רמז רלד)  הפסוק אומר 'והמים להם חומה מימינם ומשמאלם' שואל המקטרג בשמים, למה יש נסים לבנ"י, הרי הם עובדי ע"ז, למה הם זוכים לנס בים סוף, למה נבקע להם הים

אמר הקב"ה כל מה שהמקטרגים מקטרגים על בנ"י זה בגלל שהם אומרים ,שבנ"י עבדו ע"ז, אבל זה לא מדויק, הם עבדו אבל לא מתוך רצון אלא מתוך אילוץ וכפיה, מתוך אונס וטירוף הדעת, ואין לדון שוגג, כמו מזיד ולא אנוס כמו אדם שעושה וחוטא מרצון.

הרצון הפנימי, הוא להיות עובד השם.

נסביר, אם נשאל אדם מתי תהיה שמח באופן כללי הוא יענה כאשר כל הרצונות שלי יזכו למענה, כאשר יש לאדם רצון  – זה אומר שחסר לו, וכאשר הוא משיג את הרצון הוא שמח.

אם האדם רעב חסר לו אם הוא יאכל הוא משלים את הרצון שלו אז הוא שמח

הוא ממלא את החסך, כך היא התפיסה הפשטנית.

אבל באמת גם הרצון של האדם הוא לא 'פשוט' האדם יכול להרגיל את עצמו לרצות מה שהוא לא צריך לרצות

האדם יכול להרגיל את עצמו לרצות מה שלא מתאים לו לרצות.

כמו התמכרויות, האדם רוצה מה שהוא לא אמור לרצות לכתחילה, כלומר האדם יכול להרגיל את עצמו להתמכרויות רעות, הוא מרגיש שאם הוא לא אוכל הוא מרגיש 'רע' זו לא תחושה זו לא הרגשה שהוא נולד אתה, אלא הוא הרגיל את עצמו לאכול הרבה

ההרגל יצר צורך ורצון שאם 'אין לאדם' הוא לא מתפקד טוב, זה לא כך היה לכתחילה.

אלא זו מהלך נפשי שנוצר אצלו 'עם הזמן'.

יש רצון של האדם לאכול, זה רצון טבעי וצורך הישרדותי אבל 'הכמות' של כמה לאכול זה רצון וצורך שהוא גדל וקטן במהלך הזמן.

כך האדם מפתח ומטפח את הרצונות, רצונות שהוא לא היה צריך אותם אלא שהוא טיפח אותם

לדוגמא ילד מפונק הוא עלול לפתח לטפח רצונות וצרכים של תלות בהרגשה טובה רק אם ייתנו לו בדיוק את מה שהוא רוצה והוא בוכה למען לקבל את אותו דבר, באמת הוא כן יכול להסתדר בלי הצרכים והרצונות שהוא בוכה למען השגתם

אלא שהוא כל כך חווה את הכאב שהוא בטוח שאי אפשר אחרת, הוא התרגל למצב הזה, הוא לא מחפש עוד אפשרויות אחרות, הוא 'נעול' רק על המצב הזה, הוא לא מאפשר לעצמו לזהות שיש עוד אפשרויות איך לחיות את החיים.

האדם מייצר כל מיני רצונות, חלק יש להם בסיס אמתי וחלקם הם רצונות שהוא טיפח העצים והם מגיעים במקום הרצון 'האמתי' האוטנתי היסודי של האדם.

הרצון הכי יסודי אמיתי וברור של האדם, זה שהוא ירגיש קשור להקב"ה.

הרצון הכי עמוק של האדם, הרצון שדורש מענה אצל האדם זה הרצון לעשות את רצון השם בעולם!

אלא שהאדם יצר לעצמו כ"כ הרבה רצונות שהם מעלימים מסתירים ומונעים מהאדם להכיר ברצון האמתי שלו, לקיים את רצון

השם.

וזה מה שכתוב בגמרא (ברכות יז)

רבי אלכסנדרי אחרי שסיים להתפלל שמונה עשרה אמר רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכויות יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם.

המקטרג, השר של מצרים, הוא רואה רק את הרובד החיצוני, הוא רק רואה איך בנ"י עובדי ע"ז, הוא לא רואה את העומק את הפנימיות.

ועל זה אמר הקב"ה, 'וכי לדעתם עבודה והלא עבדוה מתוך שיעבוד ומתוך טירוף הדעת'

ולכן אין לדון את השוגג כמו מזיג ולא את האנוס כמו מי שעושה מתוך רצון.

אומר הקב"ה מוטב ייכנס החץ בי ולא בבניי, כלומר אומר הקב"ה נכון  – ראה שמידת הדין מקטרגת וזה נראה כאילו יש איום אמיתי, אבל באמת החץ ייפגע בי, אני מכיר את האמת, אני יודע מהו הרצון הפנימי שלהם

אצל המצרים – הרצון הפנימי שלהם, השיא שלהם  – זה להיות עובדי ע"ז.

אצל היהודים, הרצון הפנימי הוא להיות עובדי השם

אם כלפיי חוץ אנו רואים כאילו יש דמיון בין האיש ישראל לבין המצרי זה רק כלפיי חוץ

הקב"ה פסח על החיצוניות של בנ"י הוא פסח מעל בתי ישראל הוא פסח מעל הקליפות היצר הרע על כל מה שמגביל את בנ"י מלקיים את רצון השם בעולם.

הקב"ה פסח מעל בתי בני ישראל, הבית הוא החיצוני והאדם זה הפנימי זה המהות זה העיקר

עיקר הבית זה בשביל האדם.

הקב"ה פסח על הבתים ובנ"י שמרו על הבתים, איך?

דם פסח ודם מילה, כמו מזוזות היו בבתים של בנ"י כדי שהם יינצלו, אמר הקב"ה תעשו סימן על החלק החיצוני של הבית, כמו שהמזוזה היא 'שומרת דלתות ישראל' כך גם בעניין הבית של בנ"י, הבית הוא שמור

דילג הקב"ה על הבית – על המקיף – על החיצוני של בנ"י כי ראה את הפנימיות הנפלאה שלהם.

ואכן הפנימיות של בנ"י התגלתה כמה ימים לפני היציאה ממצרים, הם זבחו את אלוהי המצרים לעיני המצרים במסי"נ

פרעה אמר לבנ"י להקריב את הקורבנות =  אבל במצרים, אמר משה רבנו

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַהשם אֱלֹקינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ.

ולכן, דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְזָבַחְנוּ לַהשם אֱלֹקינוּ כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ.

אז משה רבנו אמר לפרעה שהוא לא מתכוון להקריב קורבנות לעיני המצרים, ואח"כ בנ"י זבחו את אלוהי המצרים לעיניהם, איך זה ייתכן, הם זבחו את אלוהי המצרים בי"ד בניסן.

במכת ערוב אמר משה רבנו – לא נוכל להקריב את הקורבנות במצרים

אבל לפני שיצאו ממצרים כן הקריבו את הקורבנות ליד המצרים איך זה קרה?

—–………….

אפילו שהיהודים לא חושבים באופן חיובי על המציקים להם מאומות העולם, אבל הם יודעים שהם לא יכולים להביע דעה בצורה ברורה, בגלל שהם ב'גלות'. הם לא יכולים לאמר כל מה שהם לומדים וחושבים בקול רם, אם אפשר ואסור לדחוק את הקץ אנו עדיין בגלות ולא יכולים לעשות ולאמרה כל!

יש שאומרים שלכן התורה לא כתבה מה שאאע"ה שבר את הפסלים של אביו, למה זה לא כתוב בתורה? כי זו לא הוראה לדורות, אי אפשר להמשיך עם ההנהגה הזו, אם ראית רשע שהשעה משחקת לו, אסור להתגרות בו, אלא אם כן האדם הוא בדרגה של אאע"ה או בדרגה של רשב"י (ברכות)

וכך גם אמר משה רבנו לפרעה הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ.

אבל בכל אופן יום לפני שהם יוצאים ממצרים, בי"ד בניסן, אז הכל משתנה, מה קרה?

מה נשתנה יום י"ד ניסן שכל ישראל נצטוו לזבוח את השה שהוא אלילי מצרים לעיניהם?

במדרשי חז"ל ובראשונים מבואר שהכל היה לעיניהם, יש גם מצווה 'ועצם לא תשברו בו',  לא לשבור את העצמות של קורבן פסח, למה?  כדי שלא יוכלו להעלים ולגרוס את העצמות שלא יכירו המצריים ששחטו את אלהיהם…

לא מעלימים מסמכים!!

אדרבה הניחו העצמות על החלונות וצלו את השה את הקורבן פסח על האש שיהיה ריחו נודף בכל מצרים.

לבנ"י הייתה מסירות נפש לפני שיצאו ממצרים, לקחו טלה וקשרו אותו לכרעי המיטה בשבת הגדול, ועוד מסי"נ הברית מילה.

בערב פסח,  והרי המילה מחלישה את הגוף וגורמת שלא להצליח במלחמה, כמו המעשה של שמעון ולוי בשכם, לפני שהרגו אותם עשו בערמה שימולו, וכאב להם, ואנשי שכם לא יכלו לעמוד במלחמה נגד שמעון ולוי.

כך גם כתוב על אאע"ה שהוא היה מתיירא למול עצמו שמא יקומו עליו להורגו, כי ידע שאומות העולם רודפים אותו על שהוא כופר באלהים אחרים, עד שנתן לו ממרא עצה על המילה.

בני ישראל יודעים שהם באים לשחוט את אלהי מצרים לקרבן פסח, וזה יעורר את רגש הנקמה בלב המצריים ואז בני ישראל במצב הזה, נמולים ומחלישים את כוחות הגוף, שהרי ציוה הקב"ה 'ערל לא יאכל בו'.

כאשר בנ"י עושים מעשה שהוא נגד הטבע האנושי, הם זוכים 'לנסים' משמים, כמו שאומרת הגמרא במסכת ברכות (כ) איך זוכים לנסים, על ידי מסי"נ.

מי שעושה מסירות נפש הוא מביא על עצמו ניסים שלא כדרך הטבע.

יש שני ממדים ראשית השנה תשרי וניסן, תשרי זה ראש השנה להנהגה הרגילה של דרכי הטבע

וניסן זה ראש השנה ל'ניסים' שיהיו בשנה הקרובה.

חודש ניסן נקרא כן ע"ש הנסים. עליו נאמר 'החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה'

לכן אמר רש"י בתחילת התורה אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה מבראשית אלא מהחודש הזה לכם, כי מה לנו לדבר ממעשה בראשית כשאנחנו מתנהגים בהנהגה אחרת שלא כדרך הטבע, שמתגלה בחודש ניסן….

מה לנו לעסוק בבריאה הראשונה של חודש תשרי….

אלא משום 'לתת להם נחלת גויים', שגם חלק הטבע שהוא נחלת גויים – ביקש הקב"ה לתת לנו… שגם בדרכי הטבע תתגלה האמת.

אברהם ושרה עקרים היו, יצחק ורבקה יעקב ולאה ורחל עקרים היו, הקיום שלנו למעלה מדרך הטבע

כתב המהר"ל שזוהי מעלת ברית מילה ביום השמיני, כך יוצא האדם ממספר 7 שהוא בחינת הטבע, ועולה להנהגה שלמעלה מדרך הטבע.

כעת אם נלך לפי סדר המכות נראה דבר נפלא.

מכת ערוב הייתה בתשרי מבואר בספר ובין מכה למכה היה חודש ואם המכה האחרונה מכת בכורות היתה ביום ט"ו ניסן

אז מכת חושך היתה ביום ט"ו אדר   ארבה בט"ו בשבט, ברד ט"ו טבת, שחין ט"ו כסליו, דבר ט"ז חשון, ערוב ט"ו תשרי.

כינים ט"ו אלול, צפרדע ט"ו באב, דם ט"ו תמוז.

אז מכת ערוב היתה בחודש תשרי כיון שהיתה מכת ערוב, בא פרעה ואמר למשה 'לכו זבחו לאלהיכם בארץ', אמר לו משה רבינו, כעת בחודש תשרי 'לא נכון לעשות כן', את זה הוא אמר בחודש תשרי

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַהשם אֱלֹקינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ.

כי חודש תשרי הוא מקור להנהגת הטבע!
כפי החשבונות של דרכי הטבע אין נכון לעשות כן לזבוח אלהיהם לעיניהם

כמו מה שאומרים המפרשים (השלה"ק) שלא מסופר בתורה על אאע"ה שהוא שבר את הפסלים של המצרים לעיניהם

באור כשדים משום זה רק מסופר במדרשים אבל לא בתורה, כי זו לא ההנהגה המתאימה בדרכי הטבע לרוב האנשים.

לכן בחודש תשרי בהיותם ערלים אז 'לא נכון לעשות כן'  אבל בחודש ניסן, בזמן מצות קרבן פסח זה כן נעשה  לעיני מצרים, במכת ערוב, – עדיין הכל כפי הנהגת 'בראשית ברא אלקים', אבל קורבן פסח הוא כפי הנהגת 'החודש הזה לכם', בדרך הטבע  אסור להתגרות ברשעים בעולם הזה בשעה שהשעה משחקת להם, אבל רשב"י הוא כן מתגרה ברשעים  כי הוא לא אדם של חודש תשרי אלא אדם של חודש ניסן.