"יש ארבע-מאות אלף איש חשובים בארץ ואבוי אם הם יעזבו"

נתוני עזיבה קשים, ותחזית קשה עוד יותר נשמעה בדיון בוועדת הצעירים בכנסת, בנושא עזיבת צעירים ומשפחות צעירות את ישראל.

לדברי יו"ר הוועדה, ח"כ נעמה לזימי (העבודה): "הנתונים מדאיגים ומחייבים אותנו להתבונן היטב במציאות. בשנת 2024, קרוב ל-83 אלף ישראלים עזבו את המדינה וחזרו רק כ-24 אלף. זהו מאזן הגירה שלילי של כמעט 60 אלף תושבים – יותר מכפול מבשנת 2023.

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כ-81% מהעוזבים הם עד גיל 49. קבוצת הגיל הגדולה ביותר של העוזבים היא 44-25, והן המשפחות הצעירות שעוזבות באחוזים הגבוהים ביותר את ישראל. זו אוכלוסייה יצרנית שמחזיקה את ישראל כלכלית, חברתית וביטחונית. זו תופעה קשה – ואיננו יכולים לעצום את העיניים אל מול המספרים הקשים.

עוד באתר:

הפסד לעיר הקודש

פרסום ראשון: זו החסידות שתעביר את מרכזה מירושלים

נתי קאליש

נסגר המעגל

אחרי 11 שנים: נתניהו הסיר את תמונתו של הדר גולדין. צפו

אלי יעקובוביץ

צפו

מהפכה ביטחונית במחוז ש"י: מרחב גלעד בפעולה

אבי יעקב

תיעוד מהלחימה

צפו: פיר מנהרה אותר במרחב הקו הצהוב

קובי פינקלר

התופעה נובעת גם מהמצב הביטחוני הקשה שאנחנו נמצאים בו כבר יותר משנה, אך לא פחות מיוקר המחייה שרק גדל בכל שנה, ופוגע באפשרות של צעירים ומשפחות צעירות בישראל, לבנות עתיד להם ולמשפחותיהם".

לפי ד"ר אחמד חליחל, מנהל אגף דמוגרפיה בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שלושה משברים בחמש השנים האחרונות, הקורונה, השיח הציבורי סביב הרפורמה המשפטית והמלחמה, יכולים להיות הסיבות לעליה בהגירה מישראל. הוא הסביר כי הקפיצה בנתונים נגרמה עקב שינוי בהגדרת "מהגרים מישראל". בעוד שההגדרה הקודמת הייתה כי עוזב הוא מי ששהה בחו"ל 365 יום ומעלה ברציפות, ולפני צאתו שהה בישראל לפחות 90 יום ברציפות, שאלו תנאים קשוחים שאינם מותאמים לתהליכי הגלובליזציה ובמיוחד אינם מתאימים לזמינות ומחירי הטיסות.

כיום מוגדר כעוזב – מי שנמצא לפני היציאה לחו"ל במאגר הישראלים שמקום המגורים הקבוע שלהם בישראל, שהה בחו"ל ברצף לפחות 90 יום, ובמשך שנה מהיציאה הקובעת, שהה בחו"ל במצטבר לפחות 275 יום. כך שמי שעזב את ישראל אך מקפיד לבקר כל חג את משפחתו בארץ, לעולם לא ייחשב כעוזב בשיטה הישנה – אך כן ייחשב ככזה בהגדרה החדשה. לדבריו כ-66.4% מהעוזבים לא ביקרו כלל בישראל אפילו פעם אחת מאז עזיבתם, 20.4% ביקרו פעמיים וכ-8% ביקרו שלוש פעמים. 60%-50% מהעוזבים בשנתיים האחרונות הם ילידי חו"ל, ורבים מהם ילידי רוסיה ואוקראינה שעלו לאחר פרוץ המלחמה. לדבריו, אין שינוי משמעותי באחוז האקדמאים שעזבו.

פרופ' יוסף זעירא, יו"ר מכון מגיד, הזהיר מהתנשאות בהגדרה כי "יש ארבע-מאות אלף איש חשובים בארץ ואבוי אם הם יעזבו". הוא הדגיש כי למרות שלמהגרים יש צניחה של 50%-70% ברמת השכר בשנים הראשונות להגירה, הרי שרבים מהם לא מהגרים עבור עצמם אלא עבור חינוך ורמת-החיים של ילדיהם. הוא הזהיר כי מתיחות ביטחונית גורמת למיתון כלכלי וירידה בהשקעות, והשפעה ארוכת-טווח בהפסד התוצר הלאומי בכ-6% כתוצאה מהשירות הצבאי הסדיר. אובדן ימי העבודה הרבים, כתוצאה מהשירות בסדיר ובמילואים, גורמת לדבריו, לאובדן של כ-26% תוספת של שכר לכל אחד מהישראלים. זעירא הזהיר כי הילודה הגבוהה בארץ גורמת לעומס על מערכות רבות כמערכת החינוך.

גיא גורביץ, צעיר שירד לליסבון, סיפר כי עזב לפני פרוץ המלחמה, וכיום "המדינה היא המקום הכי-מסוכן ליהודים בעולם, ואין לי שום כוונה לחזור, אא"כ יש נכונות לשיתוף-פעולה בין ישראלים לפלשתינאים".

פרופ' חן הופמן, מנהל היחידה לנוירודיולוגיה ב"שיבא", סיפר על המחסור ברב ברופאים – שרבים מהם עוזבים לעסוק ברפואה בחו"ל, או נשארים שם לאחר ההתמחות. לדבריו, הסיבות לעזיבה הם "ניהול כושל של המדינה, חוסר-השוויון בנטל של החברה החרדית והערבית, וההתנהגות הפוליטית הלא-רצינית בארץ".

לפי ד"ר נעמה כהן מנכ"לית "מרשם", בקיץ האחרון עזבו את הארץ פי ארבעה רופאים יותר מאשר בארבע השנים האחרונות, וקראה לשיפור שכר הרופאים, ששכרם נשחק בכ20% מאז 2011 בגלל האינפלציה. ההסכם הקיבוצי האחרון גישר על הפער רק בכ-50%. "על משרדי הממשלה להבין שכיום לרופאות ולרופאים יש אפשרויות תעסוקה מגוונות ומשתלמות מחוץ למערכת הבריאות, והשכר חייב להיות, לכל הפחות, הולם את יוקר המחיה ואת שעות העבודה הארוכות שמושקעות כרופא במערכת הציבורית".

ד"ר מעין גלבוע, רופאה ב"שיבא", העריכה כי בגלל מימוש מקצועי ויכולת השתכרות גבוהה כ-70% מהמתמחים – מתכננים לא לשוב לישראל.

לפי אילן פרידמן, נציג פורום ארלוזורוב, ישראל נמצאת בפער עצום בהשוואה למדינות ה-OECD בהוצאות הציבוריות האזרחיות. נכון לשנת 22' הפער עומד על כ-171 מיליארד ₪. פערים אדירים אלה הם תולדה של מדיניות צמצום ההוצאה הציבורית האזרחית, ואינה מאפשרת למדינת ישראל לספק שירותים בסיסיים באיכות ובזמינות מספקות. תת-התקצוב מונע מהגופים הציבוריים להתנהל ביעילות רבה יותר ומונע מהם לפתח יכולות ותשתיות מתקדמות.

עופר שכנר, חוקר בקרן ברל כצנלסון, סיפר על מחקר חדש העוסק במדד למדיניות משפחה, המשווה בין ישראל לבין 32 מדינות מערביות אחרות בתבחינים הנוגעים לאיכות החיים של משפחות, כזמן משותף, חינוך וטיפול, ורווחה כלכלית. לפי תבחינים אלו ישראל נמצאת במקום האחרון בתחום הזמן המשותף, במקום ה-28 בתחום החינוך והטיפול, ובמקום ה-26 בתחום הרווחה הכלכלית. בדירוג הכולל ישראל נמצאת במקום ה־31 מתוך 33 מדינות. מדינות אחרות מציגות מדיניּות טובה יותר עבור משפחות צעירות, המקלות באופן דרמטי את העומס הכלכלי המוטל על כתפי משפחות צעירות.