זה לא שבגלל אופנת שבט רציתי לכתוב על עצים.
זה בגלל עצים שרציתי לכתוב על שבט.
לא משנה.
עוד באתר:
זה בעצם כן משנה. אני אוהבת עצים כל השנה.
הבת שלי שימחה אותי בשבוע שעבר כשביקשה בחצי געגוע: “אמא, מה קרה לנו? פעם כשהיינו ילדים קטנים היית עושה לנו ‘טיש פיירוס’
ובשנים האחרונות את ממש לא עושה. אמא, למה? בואי נעשה את זה שוב השנה”.
היא צודקת, פעם הייתי כל כך משקיעה. רק להגיד ‘טיש פיירוס’, בשפתיים, היה עושה לי תחושה טובה כאילו אני מדברת אידיש שוטפת, עם מבטא של גליציה. בעלי תשובה זה משהו מיוחד עם ליקוטי המנהגים שהם מלקטים, תולה פסים פסים של ניירות קרפ בצבעי אבטיח מהמנורות בתקרה, ממלאה שולחן מכל טוב תנובתה של טורקיה בערב ט”ו בשבט, מושיבה סביב את הילדים ומספרת סיפורי טבע ואגדות על זירעונים שנבטו.
הפסקתי עם הטיש הזה, הזכיר לי יהודה, ברגע שאחותו ביקשה לחזור למסורת, כי בשנה שעברה הכנתי והכנתי ושמתי את כל הפירות בשורה ארוכה במרכז השולחן בקערות מהממות מג’ינג’ר, חנות מקסימה שעדן, חברתי, גילתה לי בה עולם ומלואו של לכבוד שבת קודש,
ואז דקות לפני הטיש המשפחתי, מישהו שלח במייל סרטון על תולעים באגוזים ומה הן עושות שם בכורי המחילות, עד שלכולם ברח החשק.
ואני נשארתי עם האגוזים שלי לבד, נקיים דווקא, טריים דווקא, קרנצ’י דווקא. אף אחד לא הסכים לטעום מהם עד שאחרי כמה שבועות הבלעתי אותם בתוך בראוניס לפורים ובכך הצלחתי לפנות מהמקרר את המקום שהם תפסו בו, מקום לא ממש מרכזי, מהנידחים האלה איפה שיושבת אבקת השום, ותבלין אורגנו, שבאף אחד מהם אני לא ממש משתמשת, אבל הם שם.
כשילד שלך מבקש ממך יידישקייט של בית,
ולא את ממנו, זה בעיניי ניצחון.
זה בעצם אומר; אמא, אבא, הכנסתם בי בילדות אהבה וגעגוע לדברים של נשמה. כשהייתי קטנה או הייתי קטן, לא התייחסתי בהכרח למציאות ההיא, אבל עכשיו כשגדלתי אני מבינה, או אני מבין, כמה זה היה מקסים. אפשר עוד טיפה מזה?
ובכן,
להיות בעל תשובה ליטאי זה לא תמיד קל, בטח אם את אוהבת תפילות, עצים, עשבים ואת המילה “גדל”.
יש הרבה סיפורי ילדים על עצים: העץ הנדיב, מר זוטא ועץ התפוחים, עץ הבלונים, הנברן ועץ הדובדבן, ליד עץ התות, ציפור העץ, מעשה בעץ שרצה להיות הליקופטר.
הכל אמת. לא המצאתי אף שם של אף ספר. יש אגב עוד, אם הייתם מרשים לי להמשיך.
יש הרבה עניינים עם עצים,
יש עץ החרובים מחוץ למערה, עץ הדעת.
יש לי הרבה סיפורי עצים ולכן אני מתלבטת מאוד איזה סיפור לספר כאן.
יש לי סיפור על עץ התפוזים שעקרנו באפקה בשנים שהייתי בטוחה שכדי שילד יגדל בריא בנפשו הוא חייב מגרש ספורט משל עצמו, ובמקום שעמד העץ, ריצפנו מרצפות של אקרשטיין ושתלנו סל, אבל ביום שלמדתי את ההלכה על איסור כריתת עצי פרי אלא רק למען וכו’, רצתי למשתלה במהירות, ונטעתי תמורתו עץ קלמנטינות אחר.
יש לי סיפור על העצים האלה עם הגזע העבה והקוצני, לא נעים לי, אבל הם לא כל כך יפים, שמם, כוריזיה בקבוקית, שהדייר שלפנינו ברעננה שתל, כי הם היו זולים ומכסים שטחים רבים. הרבה רשויות מקומיות משתמשות בטריק הזה, וממלאות גינות ציבוריות עם העץ הזה, וכשהזמנתי גנן מיוחד שיוריד אותם, הם ממש לא היו לטעמי, אפילו קבענו מראש שיבוא ביום שמותר להוציא גזם, הוא הגיע בזמן עם עוד שני עובדים עם כובע רחב שוליים כי היו שם המון עצים להוריד, וביושרה אמר לי משפט מחץ לפני שהתחיל; “גברת ברזל, את בטוחה שאת רוצה להוריד את העצים האלה?
יהיה לך הרבה יותר עצוב בלעדיהם”.
ואמרתי לו שלא יוריד.
אולי לספר על “העץ ששרד”, “the survivor tree”, העץ היחיד ששרד את פיגוע ה-9/11 של התאומים. עץ אפרסק, שלידו עומדת שוטרת בכל שעות היממה. כשהיינו שם, בגראונד זירו, הוא היה הדבר שהכי ריגש אותי, עץ שראה את כל התופת והריח גופות שרופות, עץ ששמע זעקות כאב ולא יכול היה לזוז ממקומו ולעזור.
אבל אולי נסיים בעץ ילדות שגדל לתפארת עשרים מטרים מהבית שלנו בהרצליה בהמשך רחוב הפועל, עץ שכשמישהו הרגיז אותי בבית, כשהייתי בת חמש, הייתי אורזת תיק ורוד מפלסטיק, שמה בו מימייה, במבה ואולי בובה, ומחליטה שאני עוזבת.
הייתי הולכת, יושבת מתחת לעץ, רואה שאף אחד לא ממש מתרגש ממני, וחוזרת.
הוא היה חבר נאמן אז, הסתתרתי בצלו.
כמה לכולנו יש צל בדמויות שתחתן אנו מבקשים מחסה של הגנה.
עד שמגיע רגע שבו אנחנו מבינים, שהצל היחיד שבאמת סוכך עלינו הוא זה שנמצא על יד ימיננו, הצל הזה שכל הזמן הווה עימנו, זה ששומר צאתנו ובואנו מעתה ועד עולם.
האזינו לטור המלא בתוכנית 'עומקא דליבא' בהגשת אפרת ברזל ב'קול חי':
