ברוך השם, השתחררו לנו השבת שלושה חטופים נוספים, אחרי סבל עצום של 43 מיליון שניות שהם היו בשבי חמאס האכזרי. ואני רוצה לשתף אתכם במשהו ששמעתי דווקא על אחת החטופות ששוחררו קודם לכן – התצפיתנית דניאלה גלבוע. במהלך השבי, אחד המחבלים בא אליה עם מצלמה ודרש ממנה לצלם סרטון שמביים כביכול את מותה.
דניאלה כמובן התחננה על החיים שלה, וביקשה שלא יעשה את זה, אבל המחבלים דרשו. וממש עשו שם צילומים, הוא אפילו שפך עליה פודרה כדי שזה ייראה כאילו היא נפגעה מאש כוחותינו, ואחרי שהיא חזרה מהשבי, היא פשוט התנצלה בפני אביה ואימה על כך שזה מה שהיא גרמה להם בעצם להרגיש בכל התקופה הזאת.
אשמה זה דבר מאוד מאוד קשה. בן אדם שסוחב אשמה ומאשים את עצמו, זה בלתי נסבל. כל המודעות האלו, 'אתה הראש, אתה השם', אז איך אפשר להתנהל מול אשמה?
עוד באתר:
אשמה היא אחד הרגשות המשפיעים ביותר ביחסים בין אישיים. יש דרך אחת לעזור לאנשים מול אשמה ע"י נסיון לשחרר אותם מרגשות האשמה שלהם באופן של קבלה עצמית, וכאן חשוב להבין שיש אשמה מתוך איחוי ריגשי (תלות ריגשית), ויש אשמה מתוך ראויות (התמודדות בוגרת). היום נלמד את הדרך לטפל באשמה מתוך ראויות (המקום הבוגר).
בואו נבדוק את עצמנו
לצורך כך, נפתח בתרגיל, אותו למדתי מאמיתי מגד. אני רוצה שתשאלו את עצמכם מספר שאלות:
1. בחרו התנהגות שלכם שהיא לא בסדר לטעמו של מישהו אחר ושאתם חשים עליה אשמה.
2. איך אתם אמורים להתנהג לדעתו/ה?
3. במי או במה אתם פוגעים לדעתו/ה?
4. על איזה ערך מרכזי אתם עוברים?
5. איזה צורך אתם ממלאים עבור עצמכם כשאתם עושים את ההתנהגות הזאת?
6. מה אתם עושים או נמנעים מלעשות כדי לתקן את האשמה?
7. באיזה אופן זה אמור לתקן את אשמתכם?
8. לסיכום נסחו משפט באופן הבא: אני אשם בכך שאני____ ואני מתקן/ת או מנסה לתקן זאת בכך שאני ____.
הנה, לדוגמה, תשובות שענתה לשאלות הללו אחת המאזינות:
1. אני דוחה דברים, ומחכה לרגע האחרון, ומאשימים אותי על זה.
2. לא לא לחכות עם דברים לרגע האחרון.
3. אני לדעתם פוגעת בעצמי.
4. ערך של חוסר ניהול זמן וממילא לא מממשת את החיים בצורה מושלמת.
5. זוכה להרוויח עוד זמן לדברים אחרים.
6. מוכיחה להם שמספיקה בסוף הכל. גם מה שהייתי אמורה להספיק וגם דברים נוספים.
7. שמה שהם חושבים עלי לא בהכרח נכון.
8. לסיכום נסחו משפט באופן הבא "אני אשם בכך שאני דחיינית, ואני מתקנת או מנסה לתקן זאת בכך שאני מוכיחה שהצלחתי בסוף להספיק הכל, גם את מה שהייתי אמורה להספיק וגם דברים נוספים".
אשמה מדומה ואשמה איתנית
חשוב להבין שכאשר אנחנו באים להתבונן בתוך האשמה, יש חלק אחד שהוא אשמה מדומה, וחלק נוסף שזה אשמה איתנית.
לצורך ההבנה, נקדים בסיפור: יום אחד אני מגיע בשעה ארבע אחר הצהרים לאסוף את הבן שלי מהתלמוד תורה, הילד לא נמצא. כמובן שמיד התחלתי לחפש אותו בכל האזור, אבל הילד איננו. הכי מלחיץ היה שבדיוק באותו זמן עשו בחיידר שיפוצים וערבים עבדו שם, פשוט לא ידעתי מה אני עושה עם עצמי, התחלתי לחשוב על הגרוע מכל, ואז פשוט התקשרתי למשטרה וביקשתי את עזרתם.
אני אקפוץ רגע לסוף הסיפור ואשתף שב"ה בסופו של דבר הילד נמצא חי בריא ושלם. וכאן אני רוצה לשתף אתכם בתובנה מעניינת. האירוע הזה שקרה לי – החזיר אותי לאירוע נוסף שקרה לי לפני כמה חודשים.
זה היה ביום שישי בצהרים, יצאתי עם ילדי לפארק בעיר מודיעין, בשלב מסוים הבת שלי בת ה3 נעלמה, הפארק ממש ענק וקרוב לחצי שעה חיפשתי אותה ולא מצאתי, גם שם הסתובבו כל מיני טיפוסים שממש הלחיצו אותי. בסוף, ברוך ד' מצאתי אותה בריאה ושלמה, היא סיפרה לי בתמימות מתוקה שהלכה לחפש את המוצץ באוטו. האוטו היה במרחק של כמה מאות מטרים משם, אבל מה אני אגיד לכם 'שומר – פתאים – ה'.
למה אני מספר לכם את כל זה? כי שמתי לב לעובדה שיש בה מסר מרתק: באותו יום שישי בפארק מודיעין הסבל שלי היה הרבה יותר גדול, הייתי ממש חסר אונים ברמה שכמעט ולא הצלחתי לפעול, אני זוכר עד היום את המהלומות שהרגשתי בראשי כשחיפשתי את הבת שלי, את הזעה הקרה והכיווצים בלב, הרגשתי נורא, פשוט נורא, לקח לי כמה ימים להשתחרר מהסיפור הזה, והאמת שעד היום נשארתי עם רגשות לא פשוטים מהסיפור ההוא.
לעומת זאת בסיפור שקרה לי היום הרגשתי הרבה יותר רגוע, לכאורה הסיטואציה היתה די דומה ובכל זאת לא הרגשתי את אותם מהלומות בלב פעלתי בשיקול דעת ובאופן מתון. וכאן אני שואל אתכם – 'מה נשתנה', מה ההבדל בין האירועים הללו?
אתם יודעים מה ההבדל? ההבדל הוא תחושת 'אשמה'. כשהבת שלי נעלמה בפארק במודיעין הרגשתי אשם. אני הייתי המבוגר שהיה אמור לקחת עליה אחריות. הרגשתי שלא הייתי מספיק זהיר. שלא מספיק עקבתי אחריה ואפילו אפשרתי לה ללכת למתקנים ללא ליווי. ואז כאשר היא נעלמה הרגשתי שהאשמה נופלת עלי,
לעומת זאת באירוע שקרה בסיום הלימודים בתלמוד תורה – שם לא הרגשתי אשם. אני באתי לאסוף אותו בזמן מהמקום הקבוע שבו הוא רגיל לחכות לי. התנהלתי בצורה אחראית ובכל זאת הוא נעלם.
ומה שקרה איתי בפועל, ההבדל בהרגשה בין הסיטואציה שבה חוויתי אשמה לבין הסיטואציה שבה לא חוויתי אשמה – היה הבדל של שמים וארץ. בפארק לא הצלחתי להפעיל שיקול דעת בריא. האשמה הייתה כל כך נוראית שבמקום להתעסק ב'מה צריך ונכון לעשות כרגע' הייתי עסוק בלהתמודד עם הרגשות של 'איזה אבא אני' ומה זה אומר עלי. ומה אני מסביר לעצמי ואיך אני מתרץ את עצמי.
הדרך לקחת אחריות
כשבררתי עם המאזינה הנ"ל התברר כך – מתוך 10 יש לה 4 שזה אשמה מדומה. היתר שנשאר, ה-6 שזה האשמה האיתנית, מול הערכים שלה לממש את החיים – ברגע שהיא לוקחת אחריות על זה, הקושי ממש מתקטן.
אני יכול לספר על עצמי בפן האישי, כפי שאתם יודעים אני מנהל ביה"ס להכשרת יועצים זוגיים, ובעבר כשהיו תלונות של תלמידים הייתי בורח מזה, ודווקא היום, כשאני מפריד את האשמה המדומה ועושה עבודה מול הערכים שלי ומוכן לשלם מחירים – אין לי בעיה לעמוד מול התלונות ולהתנהל עם זה.
סקרנים לשמוע את התהליך המלא? האזינו לתוכנית 'בית נאמן' בהגשת הרב אריה אטינגר:
