היום בו נפרדתי ממנו: "זאת עבודה לאמא, כן"

היום בו נפרדתי מהפנקס הקטן שלי היה אחד הימים המאושרים בחיי.

נראה לי שגם בחייו.

אני לא רוצה להגיד את זה על כל הנשים בעולם, אז אני אגיד את זה רק על חלק.

כל אישה שמתחתנת, מגיעה לחופה עם פנקס קטן, חבוי.

היא לא מוציאה אותו בימים הראשונים אחרי החתונה, גם לא בשבועות הראשונים. הוא מתחיל לצאת מהמחילה שלו אט אט, בערך אחרי שנה, לרוב אחרי לידה ראשונה.

פנקס קטן, כזה שלא עולה הרבה כסף אבל עושה הרבה צרות זוגיות.

כבר חקרו את הנושא ומצאו שבין רוב הזוגות יתרחשו מריבות באזורים דומים של אותם נושאים:

-מידת ההערכה שכל אחד מבני הזוג מרגיש או לא מרגיש מהצד האחר.

-יכולת לדבר נכון ולתקשר רגשות.

-נאמנות לבית.

-כסף, בזבוזים, הוצאות, חסכונות.

-שיטות חינוך והשוני בהעברת ערכים לילדים.

ומעל כולם, והנה מגיע הפנקס הקטן:

-מי עובד קשה יותר בתפעול הלוגיסטי של הצמד: ילדים – בית.

הפנקס הקטן יוצא והיד הנשית רושמת:

"אני קמתי בלילה ארבע פעמים, תקום אתה בשש לפחות פעם אחת, נתתי לך שינה ברצף, אני גמורה".

"אני שטפתי כלים אתמול, אתה לא יכול לחיות כאן כאילו אתה רווק".

"אתה רציני עם הפינוק הזה? נראה לך שאתה חי כאן לבד?"

הכי גרוע זה הרגע בו הדשא של השכנה נפרש לפנינו ואנחנו מתחילות לשמוע על בעלים פעילים בהחתלת תינוקות וניקויי שירותים, אנחנו לגמרי נגמרות, היד רועדת על הפנקס. כשהשכנה טובת הלב הזאת מהדשא הירוק עוד עונה לך, כשאת עושה את עצמך מפרגנת ומתפעלת על תפקודו של בעלה, היא מוסיפה, "ברור אוקונומיקה, בכיף אוקונומיקה, בעלי עושה את זה בשמחה, הוא מנקה ושורק לעצמו, שומע שני פודקאסטים ומסיים ספונג'ה לשבת בכל הבית", את בכלל מתפוצצת.

לי היה פנקס, אני מודה.

כשהתחתנו בתחילת שנות התשעים הפקולטות למגדר שגשגו ולכולנו השתלטו על המוח עם ה'שוויון שוויון' הזה. בכל חתך: מגזרי, משפחתי, הורי.

ואת מושפעת. וזה נשמע לך הגיוני.

עד שאת קולטת שמוכרים לך לוקש תפעולי שאת בכלל לא מסכימה איתו.

שלום של בית, הרמוניה של תפקוד, לא יושבים על "מכונת כביסה אחת אני תולה, ואתה קח את הסיבוב של השניה". הבריאה של ה' מורכבת מכל כך הרבה חומרים מנוגדים המקיימים יחד יופי של עולם. כדי לחיות יחד באהבה ובנועם בדיוק כמו בגוף האדם ובדיוק להבדיל כמו חלקי מנוע של מכונית, כל אחד אמור ויכול לעשות פעולות שונות שיחד מצליחות בברכה את הנסיעה. והנשיאה.

אם יש הסכמה והבנת עומק שאנחנו שונים, שהיכולות שלנו אחרות, אבל הרצון לביחד ואהבה, משותף, וכל אחד משתדל את הכי מצדו,

אני לא צריכה שבעלי יעשה צ'ולנט, והוא לא צריך שאני אהיה דווקא זו שאעמוד בתור בסופר.

אם ילד מקיא, מאז ימי ימימה, הוא מסתכל עליי, ואומר, "זאת עבודה לאימא", הוא נראה כל כך חסר אונים, שאני מבינה בדיוק. אני מפשילה שרוולים ומיד מטפלת במפגע, אבל זוכרת שיש דברים כמו אלה שקשורים לפקחים ומיסים, שאני אגיד לו עליהם, לפני שאני בכלל אפתח את המעטפה "זאת עבודה לאבא",

אז אולי לא ממש זרקתי את הפנקס?