"אגם ברגר חזרה מאמינה"; השמאלניות נזעמו

וככה הגענו לדיון על האמונה של החטופים ששבים ועל התופעה המתרחשת בעובדה, אני יודעת זה היה קצת מרגיז באותו הבוקר שאמרתי לחברותיי, רובן לא היו דתיות, בארוחת הבוקר הזאת במקום המהדרין הזה שנפגשנו בו, בגללי.

אמרתי בקול רם ידידותי: "הם נחטפו חילונים וחזרו דתיים. מאמינים". ואז אחת מהן התנפלה עליי, כי האג'נדה של להגיד "בדרך אמונה בחרתי", (ראיתי השבוע בבית יעקב שבאתי להרצות בו את המסר הזה של אגם כתוב בכתב ידה על כל דלת של כל כיתה). כי האג'נדה של אלי שרעבי החטוף שהשתחרר, אומר כל בוקר "שמע ישראל", ושמראיינים אותו עוד מקשה עליו המראיינת ושואלת, "יש אלוקים במנהרות? קודם לא אמרת שמע ישראל?" איזו אמירה מקררת אמבטיות. כמו שעשו העמלקים, 'אשר קרך בדרך'. הוא הרגיש כזו אמונה במנהרה, ואומר שזה מה שהחזיק אותו יחד עם המחשבה על הג'חנון והחמין של אמא שלו.

אז זה מה שהחזיק!

"הם במצב כל כך אנוש שמה יש להם לעשות?"  השמאלית עם העוגה בצלחת, אמרה, ובתחילה, הרגיזה אותי. כאילו מי שמתקרב אל בורא עולם בא רק ממצוקה? כאילו ה' הוא כתובת לחלשים?

"זה נורא אנושי", אמרה זו האחרת, ושתקתי. היתה שם נימה של זלזול.

לפעמים אני חושבת שמרוב סגנון חיים שהתרחק מתורה ומצוות ונהיה דומה לחיים כמו של כל הגויים, גם השנאה אל היהודי שאתה בעצמך, נהיתה שנאה כמו של כל הגויים אל עם ישראל.

"צודקת". אמרתי לה.

"החיים מלאים באספות של בעיות ו-פתרונן.

כשמרגישים יבש בפה, ולמצוקה קוראים צמאון, יש פתרון – כדאי לשתות מים.

כשרעבים, איזה אנושי זה, ומציקה הבטן, יש פתרון – כדאי לאכול.

כשכואב משהו בגוף, כשלא מרגישים טוב, מתכווצים, מתקפלים, לא נמתחים לצדדים, מתכנסים, תבדקי על עצמך, איך הגוף שלך מגיב כשהוא בכאב.

אתן אלה שבעד הטבע והבריאות שלו, 'תבואי טבעית', זה מוטבע בתוכנו.

כשאת מבינה שאת בצרה צרורה, ואין מי שיעזור, את פונה בטבעיות פנימה ומוצאת שם את סיבת הסיבות, עילת העילות, איכות האיכויות, מקור החיים, שמע ישראל. אלוקים.

איפה הבעיה?

פרויד נותן לך סחורה טובה יותר? לא מדברים איתנו כל הזמן על חוסן חוסן? זה משנה לכם מאיפה הוא בא? או חוסן של אמונה יהודית כנה וטבעית שתבוא אצל יהודי בצרה, לא ברשימה.

כמה אנשים התקרבו אל אמונה בחייהם, ולא משנה עכשיו אם הם באו מבית דתי או שהם בעלי תשובה, כשהם הרגישו פחד קיומי, חוסר?

חוסר משמעות?

רובנו.

מעטים מאיתנו התקרבו אל ה' מתוך עולמם של חוקרים מדעיים שמצאו, אני אקריא לך מה שלחה לי מיכל, את גם מכירה אותה, 'מחקרים מראים אפרתוש', את תאהבי את זה, תקשיבי", בדקתי כל הזמן שהיא מקשיבה, "שהיקום מורכב מ-5% חומר שאפשר לחקור כי הוא מקיים אינטראקציה עם מכשירים שבני האדם המציאו, 25% חומר אפל, שאי אפשר לחקור,

ועוד 70% אנרגיה אפלה. ולסיום היא כותבת, האנרגיה האפלה והחומר האפל, הם בעלי ההשפעה הגדולה ביותר על היקום', את קולטת? היא כותבת לי  ש- 95% מהחומר ממנו מורכב העולם, והיא מבינה זאתי, אינו ידוע לנו, אולי זה האלוקים והכוח שלו שאת מנסה כבר שנים להסביר לי עליו?"

כשטוב לאדם ויש לו הכל, קשה לו להתפנות לקרבת הבורא, 'וישמן ישורון ויבעט'". תקראי לזה חולשה. החטופים מדברים על חוזקה של אמונה.

ופתחתי את פרשת תצווה, ובעניין הכתית ושמן הזית הבנתי עמוק:

כסף ואולי אפילו כבוד, יכולים לעבור במשפחות בירושה.

אבל אמונה? היא דבר אישי, שנקנית מיגיעה גדולה, לפעמים ממצוקה, מדחיקה לפינה, מפעולת כתית שהאישיות עוברת.

'כיכר השבות' קראו לה בבלינסון, וצדקו. אל הארץ הזו שבים. את השבת שומרים.

 

לפעמים, כמו אישה שמתפללת לרחמים כדי ללדת בבריאות תינוק תקין, והיא דואגת ומבינה שרק בורא עולם מייצר נשמות, רק אליו היא צריכה לפנות. מיד אחרי הלידה, נשים רבות מתארות את זה, למרות ההודיה, כמות העיסוק בביטחון ואמונה, יורדים. כי כבר יש. כי עסוקים בדברים אחרים.

 

גם אם האמונה של החטופים תהיה עסוקה בבית בדברים אחרים, הם הרגישו שם בוודאות את מה שהקריאה לי בתי מהמחנכת שושי, שלימדה אותם השבוע את המילים הראשונות מתוך 'אמונה ובטחון' של החזון איש:

"מידת אמונה היא נטייה דקה מעדינות הנפש".

מי שעובר דרכה בחייו, כבר זכה.

 

האזינו לטור המלא מתוך התוכנית 'עומקא דליבא' ב'קול חי':