בעלי הציץ לאולם וחייך: "תמיד היית בטוחה?"

שבת. ירושלים. מלון המלכים. גרניום, שהיה פעם שופע יותר, המון סטודנטיות מטעם ארגון נפש יהודי. אנחנו בשבת משותפת שבה הן באו להרגיש.

סעודה, הרצאה. אני מתפללת במנחה לבורא עולם שאני לא אהיה צרודה.

לא קל לדבר שבת שלמה בלי מיקרופון, לרתק בנות שרגילות לקצב אחר, לתוכן טכנולוגי שמתחלף מהר בעיניים.

אני מספרת להן על החיים שלנו כחרדים, והן מקשיבות.

אני כבר יודעת מראש את השאלות שיבואו תיכף כשנתיישב ל"טיש" המסורתי, שולחן מלא כל טוב שהגברת רבקה קראוט תיכף תמלא לנו בצבעוניות שרק היא ובעלה הרב עקיבא יודעים איך.

ממתקים, ושתיה, ויד המלך, ופירות, ואפרסמונים, ופופקורן.

אני מסתכלת להן בעיניים, לכל הבנות המקסימות האלה, אחת אחרי השניה, עוברת, עוברת, יודעת איך נשמה יהודית מסתתרת בכל אחת ואחת מהן, וכמה אנחנו, הצוות של השחורים, נראים להם כל כך רחוקים.

אבל אנחנו לא.

אבל אנחנו כן.

ואני אומרת להן שישאלו אותי כל שאלה בעולם. אישית, ומגזרית, פרטית, סודית, צבאית, ליבתית.

והן מצביעות ושואלות.

ואני מגלה בתוך עצמי בדקות האלה אהבה גדולה. אהבה גדולה אליהן, אהבה גדולה אל רגעים בהם אתה נכנס לרגע לעולמו של השונה ממך ומבין הרבה יותר, דווקא עליך.

בעלי מציץ לשניה לתוך אולם ההרצאות, אני קורצת לו. הוא יודע ברגעים האלה, בדיוק, אבל בדיוק מה שאני מרגישה. כי הוא מכיר אותי. ובטח נדבר על זה בלילה מאוחר, או מחר.

והן שואלות. את השאלות הכי קשות. בדיוק כמו שאני בעבר שאלתי. ואני קצת בוכה, וקצת מנגבת דמעה, כי מישהי שאלה משהו כל כך מתוק. ואני חושבת לעצמי בלב שאם מישהו היה מספר לי מראש במה כרוך מסלול המכשולים האינסופי הזה ששם אותי על הדרך הזאת שנקראת "בעלת תשובה", לא יודעת אם היה לי את הכוח והאומץ ללכת בו.

כי בעלי תשובה מתאמצים המון. ללמוד. הלכות. הנהגות. מסורת. מצוות. שייכות. ניואנסים, פוילשטיקים.  סרט של פאה. סרט נגד החלקה. סרט של כיפה. סוגים של חסידויות. טעמים של דג מלוח, ואיך לכתוב נכון פתק למורה.

אחת הסטודנטיות שואלת אם אני לא מתגעגעת לחיים שהיו לי לפני, ואני עונה לה שלפעמים, ודאי שכן. ועכשיו היא בוכה. מהכנות והיופי של האמת.

ואז אחת אחרת אחרונה נעמדת ושואלת, "אני שמה לב", היא אומרת, "שאת ממש יודעת לשמוע, את הקול הפנימי שלך. שאת בטוחה בדרכך, בעולמך, האם תמיד זה היה ככה?"

ואני עונה לה שלא. שכל אדם על פני האדמה, צריך כל הזמן להמשיך לבנות את עצמו, כמו בסיפור שאינו נגמר. ושזה לא תמיד היה ככה, ושעמלתי על זה הרבה, ושאלתי, וביררתי, ונידנדתי, עוד יותר מכולם, אבל שהיא צודקת, ותודה, ושאני מאוד אוהבת ושלמה עם קול התורה.

האזינו לדברים המלאים מתוך טורה של אפרת ברזל בעלון 'הידברות' היום התוכנית 'עומקא דליבא' ב'קול חי':