לא אוהב כסף? זו הסיבה שרבינו לא תרם לבית ה'

משה רבנו לא תרם למשכן, מדוע?

הרי הייתה לו עשירות גדולה מאבן  סנפירינון  שנתגלה באהל, מפסולת הלוחות נתעשר מאד …?

אלא למען המשכן צריכים לתרום מ'נדבת הלב', לצורך זה יש לאהוב את הממון! ולהתגבר על הקושי ולתרום מנדבת לב למשכן

אבל היות ומשה רבינו לא מכיר ולא יודע מתאוות ממון

הוא מסתכל על העוה"ז כמו שהוא באמת כמו פרוזדור זמני, כיון שאין זיקה קשר  לממון לא היה שייך שיתרום מנדבת הלב…

אין פה הקרבה אין פה 'לב שצריכים להפוך' מאהבת הממון לאהבת הקב"ה, אין כלום חוץ מההרגשה ש'הכל של הקב"ה'.

וכך כתוב בסוף ספר מעלות התורה, שעיקר מצות תרומת המשכן זה לאחר שאדם יודע שיש 'לו' רכוש, והוא תורם מ'שלו לה'.

אנשים מרגישים חזק ש'הארץ נתן לבני אדם',

בני אדם מאמינים חושבים ומרגישים שהם מקור כל הסיבות והעשייה, ואז הם מוכנים לעשות מעשה ו'אתכפיא' לכפות את 'הרע' למען הטוב…ולכן  כתוב 'קחו מאיתכם', ממה שנדמה שהוא שלכם…

אבל משה רבנו הוא 'במקום' אחר, הוא מרגיש 'להשם הארץ ומלואה' הוא לא חווה את 'והארץ נתן לבני אדם'.

ולכן לא היה משה רבינו יכול להביא תרומת המשכן, זה היה נשמע לו מאד מוזר כמו להוציא מכיס אחד להכניס בכיס שני  הרי הכל של הקב"ה…

אומר  ה'אור החיים 'הק' עה"פ 'אם כסף תלוה את עמי את העני עמך', שצריך העשיר לחשוב ולהתבונן שהממון של העני נמצא תחת ידו בפיקדון, וכשהוא נותן צדקה לעני, קשה לו לבא לשמחה של מצוה… זו העבודה לשנות גישה, לשנות תפיסה.

הכישרונות היכולת העשייה הפרנסה השפע ניתן כמו פיקדון.

במשך שגרת העסקים, שוכחים מדברי האור החיים הק'

לכן כשהעני בא לבקש, יש התגברות היצר הרע, הוא כופה את עצמו אז מתוך זה הוא בא לשמחה של מצוה.

 

אז משה רבנו לא תרם כי הוא מראש לא מרגיש שיש לו משהו, הכל של הקב"ה, אבל הוא כן זכה משה רבנו להיות זה  'שהרים' את המשכן…

ביום השמיני למילואים היה שהקב"ה ציווה את משה להקימו בכוחות עצמו, משה הביע פליאה, איך יוכל לבדו להקים את המשכן?

אמר לו הקב"ה שעליו להראות את עצמו כאילו הוא מקים את המשכן, "והוא עומד מאליו"…

למה בשבעת ימי המילואים היה אפשר להקים את המשכן בעזרת בני-אדם ואילו ביום השמיני נדרש משה רבנו להקימו לבדו? – מפני שביום הזה הייתה השראת השכינה במשכן באופן של התגלות אלוקית מופלאה

המעלה של היום השמיני על שבעת ימי המילואים.

שבעת ימי המילואים,  הימים האלה ביטאו את עבודת האדם, שעושה ופועל בכוחותיו לבנות משכן לקב"ה.

ביום השמיני התגלה השיא, מה שמגיע משמים התוצאות האדירות משמים!

לכן היה צורך בתרומות של בני-ישראל ובעבודתם של כל חכמי המלאכה, שבנו את המשכן וכליו, אבל זה אכן נחוץ בשלב ההכנות. כאשר צריכה להתחולל השראת השכינה, שהקב"ה עצמו יבוא לשכון במשכן, אין הדבר יכול להיעשות על-ידי עבודת האדם,

הלב הטהור של משה רבנו, הלב הטהור שלא יכול לתרום בגלל שהתרומה היא 'לא ממנו'…

אלא הכל של הקב"ה, לכן הוא לא יכול לקיים 'קחו מאתכם' תרומה לנדבת המשכן, הוא זכה לעניין אחר, הוא זכה שהמשכן עדיין עומד וקיים עד היום הזה.

וכך אומרת הגמרא ביומא (עב) כתוב בתורה, עצי שטים עומדים שעומדים = שעומדים לעולם ולעולמים

בדברי חז"ל (ופירוש רש"י שם) המשכן עומד לעולם ולעולמים

וכך אומר הפסוק במלכים א פרק ח

וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי.

וַיַּעֲלוּ אֶת אֲרוֹן השם וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר בָּאֹהֶל וַיַּעֲלוּ אֹתָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, אוהל מועד היינו כל המשכן שבנו ישראל במדבר

וכך כתוב בתוספתא סוטה פרק יג משנה א: משנבנה בית ראשון נגנז אוהל מועד הגניזה היא כמו פקדון שעתיד לצאת ממקום גניזתו.

וגם לאחר בנין ביהמ"ק השלישי יקימו את המשכן בחצר הגדול, ותשרה שכינה שם ( בתנא דבי אליהו רבה, כה)

גם בבית השלישי יעמוד המשכן בחצר ביהמ"ק כך כתוב בספר יחזקאל פרק מ' שהחצר של הבית השלישי גדול הרבה יותר מהחצר של בית ראשון ובית שני.

החצר של הבית שלישי יהיה עצום בגודלו ביחס לבית הראשון והשני, חמש אלף אמה על חמש אלף אמה…

ושם יעמוד אותו המשכן שעשה משה במדבר.

והשאלה היא למה צריכים למשכן הראשון כשכבר נזכה לראות בנין בית המקדש בנוי ומשוכלל יורד מן השמים?

'שעיקר השראת השכינה זה ב 'תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים' – כלומר במטבע של אש ההתלהבות ששמחו בנדבת המשכן ,שם שורה השכינה.

ועוד כאשר נצטווה משה רבנו מפי ה' לגבות מכל יהודי "מחצית השקל", "איש כופר נפשו", התקשה להבין "מה יוכל אדם ליתן כופר נפשו?"

במענה על כך – "כמין מטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כיסא כבודו, והראהו למשה ואמר לו: זה ייתנו, כזה ייתנו".

המדרש מספר שהיו שלושה דברים, שכאשר נצטווה עליהם משה מפי ה', "נבהל ונרתע לאחוריו": כשאמר לו הקב"ה להקריב קרבנות – "אמר משה: מי יוכל להספיק לו קרבנות, אם אנו מקריבין לפניו כל חייתו-שדי… אינו מספיק לו"; כשציווהו לעשות לו מקדש – "אמר משה: מי יוכל לעשות לו מקדש שישרה בתוכו"; וכשציווהו על מצוות מחצית השקל, אמר – "מה יוכל אדם ליתן כופר נפשו".

על התמיהה השלישית הראה הקב"ה "מטבע של אש". מהי משמעות הדבר?

תמיהת משה באה על ההלכה, שמי שלא נתן את מחצית השקל, כופים אותו לשלם, ואפילו נוטלים ממנו את כסותו בעבור התשלום. תמה משה רבנו: איך ייתכן שנתינה כפויה כזאת תהיה "כופר נפשו" ותכפר על האדם? ולכן השיב הקב"ה באמצעות "מטבע של אש" שהוציא "מתחת כיסא כבודו":

הוא הראה למשה, שאותו 'מטבע', שנלקח מהיהודי אפילו על-כורחו ושלא ברצונו, הרי בשורשו ("מתחת כיסא הכבוד") הוא של 'אש' – הוא לוהט באש האהבה לקב"ה.

היהודי אולי אינו יודע זאת ואינו מרגיש בהתחלה, ונדמה לו שהמצווה נעשית בכפייה ובניגוד לרצונו, אבל האמת היא, שיש בנשמתו 'אש' של אהבה וקשר עם הקב"ה. לכן נתינת מחצית השקל מכפרת, כי היא חושפת את הקשר הבלתי-ניתן לערעור של יהודי עם הקב"ה.

המסר הוא שפעמים האדם לא מרגיש שהוא עושה משהו 'ערכי' אפילו אולי הוא מרגיש 'שחיקה', הוא מרגיש כמו 'מטבע' זה טכני מידי…אין תענוג בעבודת הבורא, ולימוד התורה וקיום המצוות והכל נדמה לו ככפוי…כטכני

ויש אחרים שאומרים הפוך 'אני דתי בלב' אני יש לי 'אש בלב' אבל אני לא צריך יותר מזה, אני מסודר, מספיק לי 'האש שבלב'…לא יותר.

אני לא צריך מצוות מעשיות.

 

 

התשובה היא, מתחילים בעשייה, מטבע עם הזמן יגיע 'האש' ומצד שני אין להסתפק רק ב'אש' אלא צריכים גם שיהיה מטבע, עניין מעשי.

ועוד פירוש, אומר השם משמואל (פרשת משפטים) בעניין "מטבע של אש" שנזכר בדברי חז"ל לרמוז שאי אפשר להגיע לאהבת ה' בלי התלהבות, כי "כסף" הוא מלשון כיסופין ואהבה, ולכן הראה הקב"ה דווקא מטבע של אש, כדי לומר שעם אש ההתלהבות ניתן להגיע לכיסופין ואהבת ה'.

זהו עניינם של השקלים שנאמר עליהם (מגילה יג,ב) שבזכותם ניצלו מגזרתו של המן הרשע, כי המן היה עמלקי, ועמלק רוצה לצנן ולקרר את עם ישראל, כמו שדרשו על הפסוק (דברים כה,יח) "אשר קרך בדרך", מלשון קרירות, ובזכות אש ההתלהבות של השקלים שהקדימו לתת עם ישראל הצליחו להתגבר על הקרירות של עמלק

והמן אמר 'ישנו עם אחד' בין העמים, שהוא ישן מן המצוות, לכן היינו צריכים לתרום מטבע של 'אש' התלהבות, קחו מאתכם, כי הכפרה על חטא העגל זו התרומה.

חטא העגל היה בהתלהבות במחולות.

כמו שכתוב

״ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות״ (שמות לב,יט). כאשר משה ראה לא רק את העגל, אלא גם את המחולות, השליך מידיו את הלוחות.

לא זו בלבד שחטאו, אלא הם גם רוקדים וצוהלים על חטאם.

כנגד זה הם צריכים להביא תרומה בהתלהבות נדיבות הלב מטבע אבל אש!

מטבע של 'אש' מטבע מסמל את ה'טכני' וה'אש' מסמל את הרעיון את הרוח את ההתלהבות,

אם רוצים שהמצוות יתקיימו כראוי, 'מטבע' צריכים שיהיה 'אש' התלהבות במצוות, כי אם אין 'אש' אז האדם לא מחפש איך לדקדק במצוות אלא איך 'להוריד' מעליו את 'העול'…

כי האדם לא יוכל להילחם ברגשות שלו לטווח ארוך

את ההקפדה על הדיוק בקיום המצוות ניתן להשיג באמצעות ההתלהבות! עבודת ה' שאינה מתוך התלהבות בסוף גם בהיבט ההלכתי אין דיוק.

והיות ובית המקדש השלישי ירד בנוי משמים, הרי חסר שם ענין הזה = 'תוכו רצוף אהבה', ולכן מוציא הקב"ה את המשכן הראשון מבית גניזתו, ששם היה נדבת הלב

הגרח"ק זצ"ל כתב מהלך נוסף ע"פ מש"כ בספר יחזקאל שכשם שבבית ראשון ושני היו שורות אבן ושורות עץ מסודרות זה על זה (כך בהפטרת תרומה)

וכן היה גם בבית שני, כך יהיה גם בבית השלישי מסודרים עץ ואבן עץ ואבן.

כתב  ה"שם משמואל": אנו רואים שינוי בשימוש בחומרי גלם מתקופת המשכן אל המקדש.

ככל שאנחנו מתקדמים יש שימוש מועדף בחומרים מן הדומם על פני אלו שבאים מן החי.

במשכן שבמדבר –  יריעות מן החי ומהצומח, קרשים מן הצומח, ורק אדנים מן הדומם,

במשכן שילה – בית של אבנים למטה ויריעות רק למעלה.

בבית המקדש – לא היו יריעות מן החי וכולו שילוב של אבן ועץ.

המשמעות היא דו קוטבית.

מחד גיסא: מצד התכלית, שתהיה השראת שכינה למטה, ישנה התקדמות ולכן יש העדפה לחומרים מן הדומם.

מאידך גיסא: ישנה פחות התגלות של קדושה במדרגת החי.

מכאן הסבר להלכה המצמצמת את מקום אכילת הקורבנות:

במשכן שבמדבר – בכל מחנה ישראל, במשכן שילה – כל הרואה, ובבית המקדש רק בתוך החומות.

למה? כי אמנם הקדושה ירדה עד הדומם, אבל מצד שני היא לא משפיעה על כל האזור, כי אם הקדושה יורדת עד למטה, עד הדומם, זה אומר שהדור הוא לא כ"כ מרומם לכן הם לא יכולים לאכול 'בכל מקום' אלא רק סמוך לקדושה

בזמן המשכן, הקדושה לא ירדה כ"כ נמוך…(כמעט ולא היה דומם)  אז הקדושה לא ירדה כ"כ נמוך אבל מצד שני הדור היה 'כן גבוה' ולכן היה האדם יכול לאכול את בשר הקורבנות בכל מחנה ישראל

וחידש הגרח"ק זצ"ל מה שכתוב בתנא דבי אליהו שיביא את המשכן הראשון בבית המקדש השלישי, אין הכונה שיעמוד סמוך ליד בית השלישי, אלא אותם העצים בקירות הבית השלישי יהיו מקרשי המשכן מצופים זהב

וכן ישלב הקב"ה את יריעות המשכן ויריעות עיזים ,קרסים לולאות ואדנים, הכל יהיה משולב בתוך בנין הבית השלישי…

כי המשכן מסמל את הדור הנעלה שהיה 'תוכו רצוף אהבה'!!

זה הקשר בין המשכן, לבין בית המקדש השלישי

ולמה אמרו חז"ל על המשכן שהוא יהיה גם בימי הבית השלישי, וזה נלמד מהפסוק

'עצי שיטים עומדים', עומדים לעולם!

זה כתוב בקרשים ולא ביריעות ולולאות ויתדות ואדנים, אם הקרשים עומדים לעולמי עולמים הרי גם היריעות עומדים לעולמים כתב ה'באר יוסף' שהקרשים נתגלו בו תשוקת ישראל להקב"ה יותר מכל שאר חלקי המשכן, כי יעקב אבינו הוריד עצי השיטים למצרים כשנסע לראות את בנו יוסף במצרים…

כלומר כאשר הודיעו ליעקב שיוסף עוד חי,  אמר יעקב אבינו: 'רב עוד יוסף בני חי, אלכה ואראנו בטרם אמות', והיה אמור להזדרז לראות את בנו חביבו ,לאחר כ"ב שנה שלא ראהו…

אבל בכל אופן הוא לה הזדרז מיד יעקב… הוא לא רץ מיד לראות את יוסף, יש לו עסק אחר הוא צריך לנסוע לבאר שבע לנסר ארזים ולהביא למצרים, ואמר לבניו שעתיד הקב"ה לצוות עליהם לבנות לו משכן מעצי ארזים, כלומר יש כאן נדבת הלב וביטוי עצום של הלב הזך של יעקב אבינו.

ולכן נתייחס מה שהפסוק אומר  'עומדים' לנצח זה נלמד  דווקא מענין הקרשים.

גם אחרי שיצאו ישראל ממצרים, כשהיו הכל עסוקים בביזת מצרים וביזת הים, היו אנשים כשרים שנתעסקו אז בענין אחר לגמרי, הלכו לגזום את הארזים שנטע יעקב לפני יותר ממאתיים שנה, כדי שיהיה להם קרשים למשכן ה', וגם כאן היתה התגברות על ניסיון נטיית הלב, שהיו יכולים באותו הזמן לתפוס עוד ועוד מביזת מצרים ונתגברו בתשוקת לב לאהבת הקב"ה

לכן הגמרא לומדת מהפסוק 'עומדים' שכתוב רק בקרשים שבהם נתגלה נדבת לב ישראל מכל הדורות כולם.

ועוד יותר, ה'קול אריה' כותב שהטעם שלא נבנה המשכן בזמן בנ"י במדבר, מה שהם התחילו מיד למחרת יום הכיפור, והיה מוכן ביום כ"ה כסליו כשהשלימו את מלאכת המשכן, למה חנוכת המשכן רק בחודש ניסן?

משום שראה הקב"ה שעדיין לא הושלם מדת 'רצוף אהבה' שנדרש להשראת שכינתו לכן התווספו עוד ג' חדשים מכ"ה כסליו עד א' ניסן, היו משתוקקים בכל יום 'מתי יבנה', באו לשאול אצל משה רבינו יום יום, האם היום בונים את המשכן, והיה משה אומר אשמעה מה ידבר הקב"ה

וכ"כ ב'אבן שלמה' שלכאורה אין לעני אפשרות לתת צדקה כמו העשיר, ומדוע יגרע חלקו בעולם הבא משום שאין לו ממון לתת?

והתשובה היא  שלעני יש גם מצוות צדקה, אצל העני, אין לו מה לתת, ולכן הוא משתוקק וחושב, אילו הייתי יכול לתת צדקה.

העשיר יש לו גבול כמה הוא נותן… העני הוא לא 'בגבול' הוא  העני שמשתוקק למצות צדקה, אותה ההשתוקקות אינה מוגבלת כלל.

ואע"פ שהעולם אומר שכך חושב העני רק עד אותו יום שיתעשר, כי אח"כ מתגבר עליו נסיון העושר ואז הוא שוכח מה שהוא אמר שהוא ייתן צדקה וכו….

עכ"ז אין לבטל את ההשתוקקות של קדושה שיש בלבו לתת צדקה.

עיקר שבחו של אאע"ה במצות הכנסת אורחים מתגלה ע"י ההשתוקקות כשקשה לו

בספר 'פרי העץ' כתב בשם רבו החתם סופר שאברהם אבינו היה מכניס אורח מופלג מאד, כמבואר בדברי חז"ל, אבל מה שכתוב מפורש בתורה הוא רק המעשה שהיה ביום שלישי למילה שהוציא הקב"ה חמה מנרתיקה ולא באו אורחים, וישב בפתח האהל מתוך כאבים ויסורים והשתוקק מתי יבא אורח.

והרי שהתוה"ק מדברת על ההשתוקקות שלו שהיא בלי גבול, ולא מוזכר מה שעשה בפועל… כי הפעולה למעשה יש בה גבול, והשתוקקות הלב אין לה גבול וצמצום. (וכך כתב בליקוטי הל' הל' ערב ג)

וכ"כ ב'ספורנו' ריש פ' פקודי שהשראת השכינה במשכן היה יותר מבית המקדש הראשון, כמו שכתוב 'וענן ה' מלא את המשכן', ראו השראת השכינה בכל שעה ושעה בלי שום גבול אע"פ שתרומתם היה בגבול ושיעור… השתוקקותם מכ"ה כסליו עד א' ניסן היה בלי שיעור וגבול… ולכן זכו למדרגה מופלגת זו השראת השכינה בלי קץ .

וכך כתוב בפסוק

וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר.

כתוב 'והמלאכה היתה דים' בפעולות יש שיעור ושייך בו לומר 'די'.

'והותר', הרצונות והשתוקקות הם יותר מהפעולות, אין שייך לומר בהם 'די.'

וכך גם בעניין בית המקדש השלישי, כתב החת"ס שההשתוקקות והגעגועים לביהמ"ק השלישי, הם הם בניינו.

ובזה מיושב מה שאמרו חז"ל בגמ' סוטה שבזכות משה רבינו עומד המשכן לנצח נצחים, מכיון שהוא הקים את המשכן.

וכך אנו אומרים כל יום בק"ש ואהבת את השם בכל מאדך

בכל 'מאודך' אין פירושו רק ממון, אלא אצל כל אדם מה שחשוב אצלו מאד, וזה על פי  מש"כ הרמב"ן שתיבת 'מאד' זה לא רק  ממון  אלא כל מה שאדם חפץ מאד.

חז"ל דרשו על משה רבינו 'אוהב כסף לא ישבע כסף, אוהב מצוות לא ישבע מצוות'.

וכל מה שהוא משתוקק להכנס לארץ ישראל הוא לא לאכול מפריה ולשבוע מטובה אלא לקיים מצוות התלויות בארץ, כמשארז"ל, ואמר לו הקב"ה 'אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה', אם המצוות הם ה'מאד' שלך, עתה תקיים מצות ואהבת ה' אלקיך בכל מאודך ואל תוסף לדבר עוד בדבר הזה!!!
ועי"ז קיים משה רבינו מצות 'בכל מאודך' יותר מכל בני ישראל, כי היה חפץ להכנס לארץ ישראל

ובכל אופן הפסיק להתפלל…כאשר הקב"ה ביקש ממנו.

אז  מי נתן יותר, בני ישראל שנתנו תרומתן בנדבת לב, או משה רבינו שלא נתן והיה מיצר ומשתוקק לתת והצטער שלא נתן?

גם בני ישראל שנתנו תרומת המשכן היו צריכים להמתין שלושה חדשים להשתוקק מבלי לבנות את המשכן, ובזה נתגלה שהרצון וההשתוקקות הוא יקר יותר מהפעולה המעשית..

רק אז שרתה שכינה בישראל, כי נתגלה שהם זוכים ל'דבר והיפוכו', מצד אחד לרוץ ולקיים ולתרום, ומאידך להשתוקק בלי שום פעולה.

וכתוב במדרש פרשת לך לך (מב,ד)

אם ראית מלכיות מתגרות אלו באלו צפה לרגלו של משיח ,שכן שהרי בימי אברהם על ידי שנתגרו המלכיות אלו באלו באה הגאולה לאברהם. מהו ההסבר?

אברהם אבינו נכנס להציל את נשמת לוט במלחמת ארבעה מלכים את החמשה, משום שהיה גנוז בו נשמת משיח צדקנו ,ע"י רות המואביה ונעמה העמונית.

הווה אומר נתגלה נקודה שלמשיח מתוך התגרות המלכויות זו בזו.

 

אם ראית מלכויות מתגרות זו בזו צפה לרגלו של משיח

העוצמה של היהודי, היא לא להתעניין במלחמות של התגרות האומות העבודה היא תצפה לרגלו של משיח.

ולמה?

בספרי קבלה מבואר ע"פ מש"כ בשיר השירים 'הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו'

נצנים לשון מריבה, כמו 'כי ינצו אנשים', אז הוא זמן התעוררות הגאולה ,'עת הזמיר הגיע', והקב"ה אומר לישראל 'קומי לך רעייתי יפתי ולכי לך'.

מלכותו של הקב"ה היא המלוכה האמיתית = לו לבדו המלוכה, ותכלית הבריאה היא לגלות מלכותו יתברך, כי אין מלך בלא עם.

אדון עולם אשר מלך גם עוד בטרם כל יציר נברא,

מה שהמלכויות מתגרות זו בזו כי כל אחד אומר 'אני אמלוך' מאיפה מגיע הכחל אמר דבר כזה

מה השורש? זו מלכות השם!

כמו שאהבות נפולות שורשם מאהבת ה', וכן היראות וכל המדות  כך גם המלכות הנפולה שורשה במלכות העליונה דקדושה

לכן כשיש התגרות אומות זו בזו, יש התעוררות מלכות שמים בעולם,

ההשתוקקות היא לא לחדשות אלא לביאת המשיח.