הטור הזה הוא על שום דבר.
היה פעם בדחן יהודי אמריקאי ידוע בשם ג'רי סיינפלד.
בתחילת הקריירה שלו כדי לקבל מימון, הוא ניגש אל אחד הגבירים, בעלי ההון בארה"ב בבקשת סיוע לפעילותו.
עוד באתר:
הוא התיישב במשרדו של הגביר וסיפר לו על המיזם שלו.
הגביר, שלא הכיר את משמח הרבים, שאל אותו, "על מה התוכנית שאתה מבקש לעשות? באילו נושאים היא תעסוק?"
הבדחן ענה לו, "היא עוסקת בשום דבר, היא על שום דבר".
"מה זאת אומרת על שום דבר?"
שאל הגביר,
"על שום דבר", המשיך הבדחן, "על כלום, על שום דבר. על קימה בבוקר, על חזרה הביתה בערב, על שום דבר".
הטור היום הוא על שום דבר.
אבל הוא על הכל.
על כל ה- gap, לשון, הפרש, בין מנהגים שהשתרשו, אהבה למסורת, מצוות, דיוק הלכה למעשה, כשרות, הגיון, וחכמת הדורות היהודיים שזכינו לחיות אחריהם, ולהמשיכם.
שלישי האחרון ואמא שלי מבקשת ממני עזרה לחפש איתה כתובת בגבעתיים של חנות נעליים ספציפית מאוד, נעלי נוחות. היא מסבירה לי שידוע גם שבחנות הזו ישנה מוכרת המתמחה במכירת סוג נעלי הליכה מיוחדות שדובר שאולי יביאו מזור לכאב הרגליים של הגיל העושה את שלו, נעליים יקרות, אבל מסייעות, שוות את הכסף.
אני נרתמת למשימה. ברור. אמא.
אנחנו מגיעות לחנות, מצאנו.
חנות קטנה, אכן מוכרת נחמדה, מבינה עמוקות בבעיות של כף הרגל.
מעט דיונים על המידה, עוד מדידה, ועוד אחת, בינתיים אני מסתובבת באיזור, רואה חנות של חומרי ניקוי. בתקופה הזאת של השנה, נשים שמנקות וחנויות של ספריי ועוד ספריי, איך אומרים ספריי ברבים? 'ספרייאים'? חנויות כאלה עבורנו הן כמו חנות צעצועים, ממתקים. אם את מגלה חומר חדש, שפריצר איכותי, את מרגישה באותם רגעים פסגה. רק נשים בערב פסח יכולות להבין מה שאני מתארת עכשיו. את צועדת הביתה עם 'כלי-חומרי' הניקוי הנקיים החדשים שלך, ארוזים בבקבוקיהם, את צועדת כל כך זקופה ומאושרת, זו דקות של תחושה שרק בנות מבינות בעונה הזו של השנה.
יש לך כבר פזילה קלה לאיזור המפיות על הקיר האחר בחנות, ומחשבות חלקיות על איזה צבע תעשי השנה את השולחן, הוי שולחן ליל הסדר. אבל את עוד לא שם. את בשלב הטרום אמבולטורי של מיונים וזריקות וכניסות ויציאות של סחורה הביתה. את עדיין מרוכזת בסטוריטלינג הפנימי שלך המגלה מאחורי כל חפץ שהסכמת השנה להיפרד ממנו מה היא סיבת הזריקה והדילול. את עדיין תחת הרושם של הסיפור המגלה איך הגעת למצב שאת כבר לא צריכה את החפץ הזה, או אם לדייק, את כבר לא זקוקה למילוי הרגשי שהוא סימן.
בזמן שאני בהיתי מול ספוג הפלא בחנות הספרייאים, אמא שלי סיימה מזמן עם נעלי הנוחות ומצאה, כך מתברר, בדיעבד, ירקן מדהים.
"אפרתקל'ה, שנים לא הייתי בגבעתיים, תראי איזה ירקן, אני מאושרת ממה שמצאתי אצלו, יש לו שום ישראלי", ראיתי שהיא שמחה מהשום ומשאר הירקות שרכשה.
שום?
היא הוציאה אחד מהשקית והראתה לי. "את מבינה איזה שום זה?".
הוא הריח כל כך טוב, היה לו גבעול ירוק ארוך, "מצאתי שום ישראלי!", היא אמרה.
"אמא, מצאת שום של פסח. כי תיכף פסח", אמרתי לה, "ירקנים מקבלים אותו משוק הסיטונאים לקראת פסח",
"באמת, עכשיו כשאת אומרת אני שמה לב שיש אותו בירקנים רגילים רק לעיתים נדירות, נדירות. כן יש במשך השנה בכל מיני חנויות אורגניות וחנויות טבע, אבל אצל ירקנים רגילים רק פעם ב-".
"הפעם ב' הזו היא לפני פסח. וגיליתי לה שגם אני לא ידעתי פעם, הרבה אחרי שחזרנו בתשובה והיינו קונים את השום הארוך והטרי לקראת פסח, כי זה מה שהיה בחנויות ולא ידעתי למה, ואז הרבנית יפה, גילתה לי שבגלל שלא סמכו על כשרות הסכינים שאיתם חותכים את השום, המגיע בדרך כלל רק כ'ראשים', קנו לכבוד פסח מטעמי כשרות שום ארוך כזה".
"זה מאוד יפה ההסבר, עושה הגיון", אמא שלי אהבה את הסיבה. זה עשה לה שכל. בדיוק כמו שהיא אוהבת שירים ביידיש, ואת השם של סבתא רוזה שעל שמה היא קרויה, ורד.
בדרך חזרה דיברנו על מגזר שלם שיודע לעשות משהו שאף מגזר יהודי לא יודע לעשות טוב כמוהו: לשמור על שרשרת הדורות, על מסורת מדוייקת ועל קיום התורה הקדושה. מגזר שלא מוותר על מנהגיו, על לבושו, על שמו, לשונו, ומצוותיו.
הטור הזה הוא על שום דבר. הטור הזה הוא על הכל.
האזינו לטור המלא בתוכנית 'עומקא דליבא' בהגשת אפרת ברזל ב'קול חי':
