לפני שנפל בקרב; הלוחם התעקש על תפילת החג

1. בכל פעם שמתקרבים לסיום מסכת בדף היומי, מגיעים אליי מיילים עם סיפורים מרגשים של מסיימים. האמת היא שכל אדם שמסיים מסכת הוא סיפור מרגש בעייני. מה יותר מרגש מיהודי שבתוך שגרת החיים התובענית מניח חיי שעה, בכל יום, ומתחבר לנצח? ובכל זאת, יש סיפורים מרגשים במיוחד.

 

2. "שמי מוטי וידר. אני זוכה לסיים השבוע את מסכת סנהדרין במסגרת לימוד 'הדף היומי', אותו התחלתי לפני כחמש שנים, בתחילת מחזור הלימוד הנוכחי (ותודה לך, ידידיה, על ה'קמפיין' שאתה מנהל בבמות השונות שלך ושעודד אותי להתחיל).

אודה על האמת – לא תמיד אני מצליח להתרכז כראוי וללמוד בהבנה את כל הדף. אני לומד מתוך החוברות המבוארות של 'ושיננתם', לפעמים מקשיב לשיעורים מתוך 'פורטל הדף היומי', או קורא את סיכום הדף שהם שולחים. בקיצור, משתדל. לפעמים מצליח יותר ולפעמים פחות, אך אני יודע שהדף היומי הפך להיות חלק מסדר היום שלי, ומאמין שככל שאתמיד יותר, כך בהדרגה אבין יותר, אקדיש לכך יותר זמן, ואמצא את דרך הלימוד המתאימה לי.

בסמוך לתחילת המחזור הנוכחי של הדף היומי, בשבוע פרשת ויחי תש"פ, הרב שמואל אליהו העביר שיעור בנושא הדף היומי, כולל התייחסות לחשיבות ההבנה בלימוד, ובמיוחד בלימוד תורה שבעל פה. סיכום השיעור שמור אצלי מאז בכריכת המסכת הנלמדת, ועובר ממסכת למסכת כתזכורת לחשיבות ההבנה, וגם לחשיבות ההתמדה, גם אם אני לא מספיק מבין".

3. יפה, חשבתי לעצמי. יהודי רציני. גם קובע עיתים לתורה וגם שואף כל הזמן ליותר. אבל רגע, הסיפור עוד לא התחיל: "לפני כחצי שנה, בי"ג בתשרי, חל היארצייט של אבא שלי, חיים וידר הי"ד, שנהרג במעוזים על גדות תעלת סואץ במלחמת יום כיפור. יום לאחר מכן, בליל חג סוכות, הגיעה לדלת ביתנו הדפיקה הנוראה, בה התבשרנו שבננו האהוב אלישיב איתן, בן 22, לוחם בסיירת גולני, בוגר הישיבה התיכונית בישוב נווה והישיבה הגבוהה בעלי, נהרג בקרב בלבנון".

וואו. אנחנו חיים בתקופה כה מרובת אירועים וגיבורים, שלפעמים קשה לעכל את כל הסיפורים. השם של וידר לא קפץ לי אוטומטית בזיכרון. זכרתי את התקרית הקשה בלבנון, שבה נהרגו בקרב פנים אל פנים חמישה לוחמי סיירת גולני, ביום טוב הראשון של סוכות, זמן שמחתנו. אבל פספסתי את סיפורו של האב השכול שגדל כיתום צה"ל ממלחמת יום כיפור.

כמובן שכל הפסקה הראשונה של המכתב, על ההתמדה והמאמץ להצליח להתרכז בלימוד הדף היומי בחודשים האחרונים, קיבלה אצלי משמעות חדשה. ועל זה בדיוק כותב וידר בהמשך: "מאז שאלישיב נהרג, שגרת היומיום איננה אותה שגרה. אנו מרגישים בסוג של שגרה חדשה, עם 'אחוזי נכות' מסוימים, ולצידם משימות ואתגרים חדשים. אני מרגיש איך שגרת הדף היומי עוזרת לי לשמור על קביעות ויציבות: היא מקשרת את כל אתגרי החיים אל הקודש – גם את 'אחוזי הנכות', וגם את המשימות והאתגרים החדשים. גם את האזכרות ומשימות ההנצחה, וגם את השמחות (וב"ה זכינו לשמחות: זכינו לחגוג בר מצווה לבננו ולחתן עוד בן. וגם בנכד חדש מבת נוספת שלנו – וייקרא שמו בישראל: אלישיב שלום). שגרת הדף היומי מקשרת גם את פרק 'יש נוחלין' ו'מי שמת' (הפרקים שנלמדו בתקופת השלושים על אלישיב הי"ד), וגם את מילות הנחמה החותמות את פרק 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא', שבהן נסיים בעזרת ה' השבוע את מסכת סנהדרין".

4. עוד נחזור לסיפור הגבורה והתורה של משפחת וידר לדורותיה. אבל אני רוצה רגע להתייחס למה שמוטי כתב בהתחלה בסוגריים. הוא התייחס לקמפיין שאני עושה לדף היומי בשנים האחרונות. ובכן, ערב תחילת מסכת מכות בדף היומי, אני שמח לבשר לכם, הקוראים הקבועים של הטור הזה, שהקמפיין הזה עולה שלב. שלא תגידו שלא הזהרתי.

יש לי את הזכות הגדולה, ואולי אפילו ההיסטורית (ימים יגידו), להצטרף למיזם חדש שעשוי להוסיף לומדים רבים לדף היומי. להרחיב את המעגל. אחרי שטיינזלץ ושוטנשטיין ועוז והדר, וכל המפעלים הבאמת גדולים של הנגשת הגמרא, קבלו את הדבר הבא: "יומי". אפליקציה חדשה שמביאה את הדף היומי לסלולרי או למחשב, לאלה שעדיין קשה להם לפתוח את הגמרא.

זה לא עוד מיזם (מבורך!) ששולח לך תזכורות ללמוד, או מעלה שיעורים מוקלטים, אלא אפליקציה מאוד מושקעת, שפותחה אחרי מחקרי עומק של אנשי מקצוע שבחנו את הקשיים שעומדים בפני אלה שעד היום לימוד התורה צרוב בנשמתם ככישלון. כישלון שהתחיל בילדות בבית הספר, המשיך בישיבה, ומשם אל החיים הבוגרים.

אנשים כמוני, שתמיד התחילו ולא סיימו. מה תקע אותם? למה זה לא התרומם? איך הופכים את הלימוד היומי, לראשונה בחיים, לחוויה של הצלחה ושל שמחה? וכן, גם איך משאירים אותך בפנים, אחרי ששוב נפלת?

לא אכנס עכשיו לפירוט כל העזרים והפיצ'רים שפותחו (ושעדיין מפותחים, אני זוכה להיות חלק מהצוות), אבל בשורה התחתונה אפשר לומר כך: חוץ מללמוד במקומך, אפליקציית "יומי" עושה הכול. אבל בשביל זה צריך קודם כול לעשות דבר קטן: להוריד את האפליקציה. פתחו לי פתח בגוגל פליי ואפתח לכם פתח כפתחו של אולם.

5. ובחזרה למכתב של מוטי וידר: "ניצן, לוחם בפלגה של אלישיב הי"ד, סיפר באוזנינו איך אלישיב הקפיד על לימוד יומי – גם במצבים לא קלים. לפני הכניסה הקרקעית ללבנון, אלישיב וניצן קיבלו משימה משותפת סמוך לגבול, כהכנה לכניסה הקרקעית. ניצן תיאר איך אלישיב ביצע את המשימה ביסודיות ובמקצועיות, ואיך הקפיד ללמוד בכל יום מתוך ספרי הלימוד שלקח איתו ('מסילת ישרים', 'אורות התשובה' ועוד).

לאחר הכניסה הקרקעית, בליל ראש השנה, הם שהו יחד במארון א־ראס, במבנה שהיה בקו המגע מול חיזבאללה. לכן הם הקפידו מאוד לא להשמיע רעש ולא להדליק אור. הם השאירו רק אור קטן בחדר פנימי למקרה הצורך. ולאלישיב היה צורך… ניצן סיפר איך בזמן שהחבר'ה סידרו לעצמם פינה לשינה או שתו קפה שחור, אלישיב התקרב למנורה, הוציא מחזור והתפלל תפילת ראש השנה. לאחר שסיים להתפלל, הוציא אלישיב את ספרי הלימוד שלו ולמד מהם. חברים מהפלגה תיארו זאת ואמרו שהם הרגישו שיש איתם איש קדוש… שבועיים לאחר מכן, בערב סוכות, נהרג אלישיב בעת התקפה על מעוז חיזבאללה בכפר עיתא א־שעב".

6. "בחג חנוכה האחרון", מספר מוטי, "התקיימו שיעורים מיוחדים בכולל בוקר בבית הכנסת 'שערי החומה' הסמוך לביתנו בשכונת חומת שמואל (הר חומה) בירושלים. האחראי על הכולל ביקש שאבחר שיעור אחד שיוקדש לעילוי נשמתו של אלישיב, ובחרתי בשיעור הדף היומי. הוא הפנה את תשומת ליבי לכך שיש שיעורים מיוחדים לכבוד החג. 'נכון', עניתי, 'אבל אלישיב היה כזה שלא בחר בדברים המיוחדים ויוצאי הדופן. אלישיב היה מיוחד בדברים הקבועים, השגרתיים, שאותם עשה בחריצות ובמקצועיות'. למחרת סיפר לי האחראי ששיעור הדף היומי באותו יום היה מיוחד מאוד, ושהוא הרגיש שזה מכוחו של אלישיב הי"ד".

והוא מסיים את המייל שלו בקריאה: "התחלה של מסכת חדשה היא הזדמנות לעלות על הגל. להוסיף לימוד לשגרת היומיום. להוסיף 'ותרגילנו בתורתך' המקשר את כל משימות ואתגרי החיים אל הקודש. אתם מוזמנים. נכון, זה ערב פסח, לא הזמן הכי נוח להתחיל, אבל מסכת מכות היא קצרה במיוחד – רק 23 דפים! – והיא מחכה לנו".

7. תודה רבה, מוטי, בנו של חיים הי"ד ואבא של אלישיב הי"ד, ששיתפת אותנו בסיפור שלך. סיפור של גבורה גדולה ומסירות נפש של דורות, וסיפור של גבורה קטנה והתמדה יומיומית מול הקשיים ואתגרי הזמן. אני בטוח שבזכות הדברים המעוררים שלך, רבים יפתחו ביום חמישי הקרוב את הדף הראשון של מסכת מכות וילמדו. האור הקטן שאלישיב הי"ד הדליק בליל ראש השנה האחרון במארון א־ראס ימשיך להאיר את העולם.

 

 | | | | |

ביקשתי ממוטי תמונה של אלישיב הי"ד לומד, והוא שלח לי כמה תמונות. אבל בסוף בחרתי בתמונה שלו לא לומד אלא מתפלל. כי התמונה הזאת היא סיפור בפני עצמו, ומי ששלח אותה למשפחה וכתב את הסיפור הוא מפקד הצוות של אלישיב בסיירת גולני:

"בניווטים של סוף המסלול הלוחמים נדרשים ללמוד ביום וללכת בלילה. אין באמת ארוחה סדורה. לוחמים רבים עמלו כל כך קשה על הניווטים, ולך, אלישיב, זה היה כך כך טבעי. אהבת את הארץ, למדת את שמות היישובים ואופיים לא פחות מאת הציר. ותמיד היית מחכה שבסוף התחקיר נדבר על האוכלוסייה שגרה באותם אזורים ועל ההיסטוריה של היישובים.

"לא קל היה לעזור לאחרים במהלך שבוע הניווטים. זמנים מאוד צפופים, לחץ גדול מצד המפק"צים, מדור אישורי תוכניות, תחקירים ועוד. ואתה תמיד ראשון לעזור לכולם. לחברים מהצוות, לפלוגה, למפלג. אפילו שוחחת עם תושבי המקום. ואת הכול עשית מתוך שמחה, ביישנות ורצון ללמד וללמוד, להיות טוב יותר.

"דבר אחד שהלוחמים מאוד אהבו היה פריסות האוכל של ההורים בסוף הניווטים. מעדנים כל כך טובים שההורים של חברי הצוות עמלו עליהם והשקיעו בהם ממיטב כספם. הלוחמים הרעבים חלמו על הארוחה הזאת במהלך כל ההליכה והלימוד של השטח, ובמהלך כל הלילות הלבנים. וכשהגיעו לסיום וראו את הפריסה, היו מתנפלים עליה כמי שהלך כל הלילה בלי אוכל. אבל אלישיב הי"ד כפי שלמד והאמין, כך פעל: 'כבר היה הנץ, ולכן לפני האכילה צריך להתפלל שחרית'. היו שהניחו תפילין בחטף ובזריזות, אך אלישיב, תובעני כהרגלו, נוטל ידיו בבוקר, מניח תפילין כראוי ורק לאחר התפילה היה אוכל משהו קטן, להשביע את רעבונו. בתמונה: אלישיב מניח תפילין סמוך לרכס טוראן בגליל, אחרי לילה לבן של ניווטים, לצד פריסה מושקעת של ההורים".