@הו, גאולה
את מתפללת המון והולכת לכל המומחיות הגדולות, הסתיו עובר ואחריו גם החורף, וזה קורה.
מה קורה? מה שרצית. מה שביקשת. שנים.
עוד באתר:
מעשה אבות סימן לבנים. עשית נכון, כמו שצריך, התאמצת, ויש תוצאות. עמלת, וקיבלת.
התפללת על ילד ואת מחזיקה אותו בידיים, בבית היולדות, והוא שלך. לגדל.
את לא קולטת אבל זה קרה.
התפללת לדירה ומצאת. ושילמת מקדמה, ולקחת משכנתא, ואתם נכנסים לגור, ואת קונה עציץ ושמה בפינה, הדירה שלך.
ונסעת וחזרת לטיפולים עם ילד שהיו לו קשיי קריאה, נסעת למורה מיוחדת, פעמיים בשבוע, שנתיים ברצף, וזה קרה, הוא קורא.
ואת מזהה את מה שמציק לך שוב ושוב אצל אחרים וגם אצלך, כי את מה זה מודעת לעצמך, וזה כבר לא כזה מציק. זה קרה. הצלחת למגר מתוכך את ההצקה הזאת.
ואת אומרת בקול רם את מה שפחדת שנים להגיד, וכלום לא מתמוטט.
זאת גאולה. והיא מתרחשת.
התרגלנו רק לחכות, ולדאוג, ולהיות בחוסר, ולשאול מתי. ומה יהיה.
אבל בכל רגע מתרחש יש גדול.
יש לך הצלחות שכבשת. והן שלך.
מצאת פתרון והוא עושה לך טוב בנשמה?
זאת גאולה. וכדי להרגיש אותה צריך:
1.לזהות אותה.
2. לשהות בה (זאת הנאה מופלאה לשחות בתוך גאולה, לשחות, לא לשהות, זה סוג אחר של דבר)
3. להודות עליה.
זה לא סתם שממליצים לנו לברך "אשר יצר", בעמידה בלחכות עוד דקה. כשדבר קורה לנו, והוא יש של טוב, כדאי להיות בו עוד כמה שניות.
יציאות מצריים קורות כל הזמן. הם חלק מהתודעה הקולקטיבית שלנו כעם. זה טבוע בנו שה' עוזר לנו. רק שמרוב דאגות ופחדים, ומתי כבר נגיע, אנחנו שוכחים לשהות בבריכת ה-יש.
התרגלנו לחיות בחוסרים ולנסות כל הזמן להתמודד איתם.
ואומרים לך שהמחלה הזאת היא לכל החיים, ואת רואה שלא.
ורצית להתקדם בעבודה, והתקדמת. ואת רוצה לקרוא עכשיו בשקט טקסט, ואת קוראת. הנה. את פה.
ואת יודעת איפה את קונה בעולמך מה. כמו בעלי שמהדר את השבת וקונה בשש חנויות בבני ברק כל אחת במה שהיא מתמקצעת. כאן הוא קונה דגים כי הדגים שלהם מעולים, וכאן הוא קונה ירקות, ובתוך הירקות את החסה בשבילי הוא קונה בחנות אחרת כי שם היא יותר טרייה.
וכשאת צריכה שיעור תורה את יודעת לאיזה קול הלשון את נכנסת, וכשאת צריכה לפטפט עם חברה, יש לך אותה.
כי עבדת קשה ויש לך. עבדת עבודה פנימית, הורית, משפחתית, חברתית. ויש לך חברות ויש לך חסה.
זאת גאולה.
ואת רוצה להוציא עוד ספר לאלול, כזה לקראת ראש השנה, ואת פשוט מוציאה.
ודברים שפעם נראו לך הרי ההימליה, קלים לך.
ומשהו שהיית מתלוננת עליו קבוע, כבר לא מפריע לך.
ואת פותחת מסמך וורד והלב שלך יוצא עליו.
ואת מתפללת שמילותייך יגעו בגאולה של אישה אחרת, והיא מתקשרת ואומרת לך תודה.
זאת גאולה.
ואת עורכת שולחן לחג ומתכננת צבע שולט במפיות ובפרחים, ואת רואה את ליל הסדר, ויודעת כבר בדיוק מה לצפות מכל ציפית של כרית הסבה שעטפת בה, וזה קורה.
זאת גאולה חגיגית.
היא כאן.
ואת קצת מרימה נחיר עכשיו כשאת קוראת, וקצת מחייכת וקצת מתעצבנת והרבה מבינה. רגעי הבנה הם רגעי גאולה.
ואת אומרת לעצמך, זהו? רגע הבנה הוא רגע גאולה?
ואת עונה לך שכן, ותוהה אם גאולה הוא שם שהיית קוראת לילדה, ואת לא בטוחה.
ואת יוצאת קרוב לבית, כי כבר אין לך כוח השבוע לצאת רחוק, ואת רואה חרציות כי זה מה שנשאר בשדות, וזה טוב לך. והן חינם. והן יפות כל כך לשולחן.
ומישהי מתקשרת ושואלת מה שלומך ואת אומרת לו שממש בסדר וברוך ד'.
זאת גאולה.
ואת יודעת שיש אנשים שמסכימים איתך ויש שלא וזה לא ממש איכפת לך.
זאת גאולה.
האזינו לדברים מפי אפרת ברזל בתוכנית 'עומקא דליבא' ב'קול חי':
