הסוד של יצחק והמצה: חצי עלי, חצי עליך

הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים.

 

אנו מתחילים את המגיד באמירת הא לחמא עניא, כי כתוב בתורה

'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה השם לי בצאתי ממצרים' ואמרו חז"ל במדרש

שצריכים לספר את ההגדה, את המגיד בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, את ההגדה צריכים לאמר כאשר יש לפנינו את הלחם של פסח, המצה, כלחם עוני, שזה לחם שהוא פרוסה, לחם פרוס.

כתוב בתורה שבעת ימים תאכל עליו מצות, לחם עני – קוראים עוני

וכותבים עני, לחם של עניים, ועניים אין דרכם בלחם שלם אלא בפרוסה, ולכן צריכים לאמר את ההגדה על הלחם 'הפרוס' לחם יש את הסימן 'יחץ', חוצים את הלחם.

לוקחים את המצה האמצעית וחוצים אותה לשתי חתיכות, אחת שנאמר עליה את ההגדה ואחת שהיא נשמרת לאפיקומן, אומרים את ההגדה על לחם פרוס, לחם עני, לחם עוני, בוצעים את הלחם, את המצה האמצעית לפני המגיד, לפני ההגדה, לפני האמירה 'הא לחמא עניא'.

בתורה שבכתב כתוב לחם 'עני' ובתורה שבעל פה אנו קוראים לחם 'עוני' שעונים עליו דברים הרבה

אנו מממזגים בין התושב"כ לתושבע"פ ומקיימים את שני הדברים, גם לחם עני וגם לחם עוני.

ועוד המצות הן כנגד אברהם העליונה

יצחק ויעקב

אז יצחק זו המצה האמצעית, את המצה האמצעית אנו חוצים לשתי חתיכות, יחץ

מהי המשמעות והקשר בין היחץ המצה האמצעית לבין יצחק אבינו

כדי להבין את הדברים ואת עומק משמעות הרעיון, של הא לחמא עניא ושל היחץ, נתחיל עם דברי הכל בו שכתב רעיון מיוחד שראוי לקשט את ההגדה עם הרעיון הנפלא.

'הא לחמא עניא', למה אנו אומרים שזה לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים, ועוד, אנו אומרים, כל דכפין ייתי וייכול, מה הכוונה? להזמין אורחים? מה פתאום כעת אנו מזמינים אורחים, זה לא הזמן להזמין כעת אורחים…מהי משמעות האמירה הזו?

אומר הכל בו, בנ"י יצאו בחיפזון, היות והם יצאו מהר כ"כ, לא הספיק הבצק שלהם להחמיץ, היום והוא לא הספיק להחמיץ הוא היה כמו המצה, אבל זה רק מי שהספיק להכין מצה, היו כאלה שאפילו מצה לא הספיקו להכין, אז בזמן ההוא, בפסח מצרים, כאשר יצאו ממצרים, אז אמרו, כל דכפין ייתי וייכול, כל מי שהוא רעב שיבוא לאכול, אז אמרו את הדברים האלה, אז בפסח מצרים לא היה אוכל לכולם, ולכן אמרו, מי שרוצה שיבוא לאכול, ואמרו בנ"י דברי עידוד לעצמם, השתא הכא, השנה אנו כאן אבל שנה הבאה בארעא דישראל, שנה הבאה אנו נהיה בארץ ישראל, רק השנה אנו פה

כלומר מה שאנו עושים חידוש, אנו חוצים את המצה, זה לא רק בגלל שדרך עניים בלחם פרוס, אלא גם שאז פרסו בנ"י את המצה שלהם, הם עצמם פרסו את הלחם את המצה שלהם והם חילקו מהמעט שיש להם, את המעט שיש להם הם נתנו לשאר אחיהם בנ"י שלא היה להם מה לאכול.

כל מי שצריך את צרכי הפסח, שיבוא אליי, כך היו אומרים בנ"י כאשר הם יצאו ממצרים, לפי"ז אפשר להבין נפלא מאד את מה שכתוב בנביא (ירמיהו) 'ויהי דבר השם אלי לאמר הלוך וקראת באוזני ירושלים לאמר כה אמר השם זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה'

מה זה חסד נעוריך? הפירוש הפשוט, שיצאו בנ"י ממצרים, יצאו למדבר באמונה גדולה.

מה זה חסד נעוריך, היה אמור להיות כתוב 'אמונת נעוריך' האמונה שהייתה לבנ"י, למה כתוב חסד נעוריך? העניין זה לא החסד, אלא המעלה זו האמונה שהייתה לבנ"י…?

אלא על בסיס דברי הכלבו, וגם כתוב באליה רבה

יוצאי מצרים מצווה אחת היתה בידן והיתה לפני הקב"ה נוח הרבה יותר מן מאה מצוות

ומהי מצוה אחת שהיתה בידם

שעשו אגודה אחת וכרתו ברית לגמול חסד זה עם זה

מהי הברית? מהו החסד?

מהי האחדו שהייתה?

על בסיס דברי הכלבו זה מסתדר נפלא, למרות העניות למרות שאין לחם, בכל אופן הם לא חיו בדרכי הטבע, אלא היו מוכנים לוותר מהבסיס שלהם, מהלחם, לחם לבב אנוש יסעד, ממה שאמור לגרום לשובע ולחיים, מזה הם מוכנים לוותר ולתת מזה לאחיהם בנ"י.

הם אמרו בזמנם כל דצריך ייתי וייכול, כל דצריך ייתי וייפסח

כך אפשר לחדד את ההבנה בהלכה שמנהג ישראל לפני פסח לקנות חטים ולחלק לעניים לצורך פסח (רמ"א שו"ע או"ח סימן תכט ס"א)

כי אנו רוצים לעשות זכר למה שהיה בפסח מצרים, שבנ"י יצאו ממצרים במצב של הישרדות הנטייה היא שכל אחד דואג רק לעצמו! האדם לא מתעסק עם האחרים, אין לו זמן להתעסק עם האחרים הוא חייב לדאוג להישרדות שלו לחיים שלו לשלווה שלו, כך בכל אופן מרגיש האדם

וכן בנ"י פעלו בניגוד לטבע שלהם, הם לא פעלו כפי האוטמט ההישרדותי אלא הם פעלו באופן שונה

הוא בזמן של 'הישרדות' במצב נפשי של הישרדות מוותרים על ההישרדות ונותנים לאחיהם בנ"י.

כמו שהם עשו כמה ימים לפני כן, נגד הטבע הם שוחטים את האליל של מצרים, הם שוחטים את הטלה. בנ"י שוחטים את הע"ז של המצרים את הערכים של המצרים מול העיניים שלהם

כך בגישה דומה הם מקריבים את הלחם שלהם, למען אחיהם בנ"י.

החת"ס אומר איך אנו אומרים 'הא לחמא עניא' זה לא הלחם ממש, זה לחם אחר זה כמו הלחם שאכלו במצרים, ואכן יש נוסחאות שאומרים

כהא לחמא עניא, לא 'הא לחמא עניא'.

אומר החת"ס ליישב את הנוסח 'הא לחמא עניא' על בסיס הקדמה נחוצה, הפסוק אומר 'למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר בהוציאי אתכם מארץ מצרים' מה הכוונה? רש"י מסביר

כאשר היה ירמיהו הנביא מוכיח את עם ישראל מדוע הם לא עוסקים בתורה, הם היו עונים בגלל שיש להם את צרכי הפרנסה, על זה היה עושה מעשה הנביא ירמיהו, הוא הוציא את צנצנת המן ואמר להם, בזה התפרנסו אבותיכם במדבר, והרבה שלוחים יש כדי להכין להם מאכלים.

מהי משמעות הדברים?

הרי הקב"ה לא יישלח עוד פעם מן מהשמים לבנ"י במדבר, המן היה בזכות משה רבנו, לא יהיה שוב מן לבנ"י כיום, אלא הקב"ה מעניק שפע ברכה במעשיי הצדיקים, הוא מזמין להם פרנסה אפילו במועט שהם עובדים ומאפשר להם להרגיש שובע גם במעט שהם אוכלים, אוכלים קמעא וזה מתברך במעיהם שלהם

בנ"י כאשר הם יצאו ממצרים, לא מיד ירד להם המן, אלא רק בחודש אייר, בטו אייר, לפי זה חודש שלם בנ"י יצאו ממצרים עם לחם עוני, לחם = מצה – עם זה הם יצאו ממצרים, והחררה הזו שאתה הם יצאו ממצרים הם טעמו בה טעם מן עד היום שירד מן מהשמים (כך כתוב בגמרא קידושין לח)

כלומר לא רק המן שירד משמים הוא היה 'נסי' אלא גם הלחם שהם יצאו אתו ממצרים, גם הוא היה נסי.

אומר החת"ס זה מה שאנו אומרים, אותו הלחם שאז היה נסי, עם מעלות רבות, כן גם הלחם שלנו כיום, המצה שלנו כיום זה כמו הלחם עוני, יש בלחם הזה סגולות יותר מאשר הלחם הרגיל, הוא מאכל הרפואה הוא מאכל האמונה

הוא יותר מאשר רק 'מאכל'.

כך גם פרסו בנ"י את הלחם שאתו הם יצאו ממצרים, הם פרסו את הלחם כמו אמרו, הלחם הזה הוא לצרכי ההישרדות ובכל אופן הם קיימו הלא פרוס לרעב לחמך

ולכן הם עצמם 'חצו' את המצה

זכר לאמונה הגדולה שהייתה לבנ"י

זכר לחסד שהם עשו גם אנו חוצים את המצה, יחץ.

ונעמיק עוד, אומרת הגמרא במסכת שבת, שאומר הקב"ה לאברהם אבינו בניך חטאו לי

אמר לפניו רבונו של עולם ימחו על קדושת שמך כלומר שיתקדש שמך כשתעשה דין בעוברים על דבריך

פנה הקב"ה ליעקב אבינו ואמר לו

בניך חטאו… אמר יעקב אבינו רבונו של עולם ימחו על קדושת שמך.

אמר הקב"ה אין עצה לא אצל אברהם ולא אצל יעקב, אומר העין יעקב שאברהם גירש את ישמעאל מביתו וגם יעקב אמר על שמעון ולוי כי ארור אפם

הקב"ה  פנה ליצחק שקיבל את עשו ואמר ליצחק בניך חטאו לי אמר לפניו רבונו של עולם וכי בני הם ולא בניך והרי בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם בני בכורי

אמנם המילים בני בכורי נאמרו בפרשת שמות לפני מעמד הר סיני אבל זה  נאמר על שם העתיד

אז הם בניך, בניך חטאו לא בני שלי בלבד

ועוד אמר יצחק, כמה חטאו בניך? הרי כמה שנותיו של אדם? שבעים שנה…

הפחת מהם את עשרים שנותיו הראשונות שלא מענישים עליהם בבית דין של מעלה.

מה הכוונה לא מענישים לפני גיל 20?

אמנם נכון שכתוב שלא מענישים עד גיל עשרים, אך אין זה גורף וחשוב לדעת את זה.

זה לא נכון שבבית דין של מעלה, האדם אינו נענש על כל העוונות שעשה עד גיל עשרים שנה

שהרי כל אדם, מאז שהוא מגיע לגיל מצוות,  הוא אחראי למעשיו. ובבית דין של מטה, היו דנים אותו על כל מעשיו, לעתים בעונש ממוני, ולעתים בעונש מלקות הכל לפי מעשיו.

וגם כך הם פני הדברים גם בבית של מעלה, אבל באמת, נכון הדבר, שבדברי חז"ל מבואר בכמה מקומות (לדוגמא, במסכת שבת דף פט:)שבבית דין של מעלה אין מענישים את האדם על מעשים שעשה לפני גיל עשרים.

אבל בשו"ת "חוות יאיר", כתב שמה שאין מענישים את האדם על מעשיו לפני גיל עשרים, זה רק בעבירות שלא מפורשות בתורה, ורק מסברא נראה שהוא דבר אסור, אבל דבר המפורש בתורה, ודאי שמענישים עליו אפילו פחות מעשרים שנה.

לעומתו החיד"א כתב שלעולם לא מענישים את האדם בכלל על עוונות שעשה לפני גיל עשרים שנה. ויש אומרים שאין מענישים בחומרת הדין כי האדם  לא מספיק בר דעת

רבינו האר"י נתן "תיקון" לתלמידו רבינו חיים ויטאל, על "עוון" שעשה בימי ילדותו. נמצא, שגם בדיני שמים צריך אדם לתקן את מעשיו, אפילו אם הם היו לפני גיל מצות, וכל שכן אם היה זה אחרי גיל מצוות, אפילו קודם גיל עשרים שנה.

כך כתוב בפירוש בגמרא במסכת ברכות, שעלי הכהן, אמר לשמואל הנביא בהיותו ילד רך, מכיון שהורה הוראה בפני רבו,

הוא חייב מיתה בידי שמים.

והרמב"ם פסק, (בפ"ג מהלכות איסורי ביאה), שילד בן תשע שנים  שחטא פעמים שצריך להביא קורבן אשם ( שנשא שפחה חרופה לאשה)

 

כתבו רבותינו המפרשים, בדיני שמים הדבר תלוי במידת חכמתו של האדם, אם הוא חריף וחכם, הרי שתובעים ממנו אחריות על מעשיו, גם על מעשיו שעשה בילדותו

ולכן נענשו ער ואונן בידי שמים בעונש מיתה, והרי היו פחותים מגיל עשרים שנה… אלא שעד גיל 20 לא  דנים את האדם אלא לפי חכמתו,

 

 

אבל שמואל הנביא כיון שהיה חכם גדול, אפילו בהיותו ילד רך, תבעו ממנו דין על מעשיו כמו שהיה בן עשרים שנה

אז רק למדנו שיש מקרים שלא מענישים בחומרה בשמים על חטאים שעשה לפני גיל עשרים, אבל זה לא כלל גורף, ועל מצוות מפורשות בתורה, מענישים, אפילו לפני גיל עשרים. וגם העניין תלוי בחכמתו של האדם(גם כתוב שמענישים פחות מגיל עשרים  פמ"ג רי"ט, שמברכים הגומל מגיל י"ג ולא מגיל כ' כי כל דבר שעונשים ב"ד שלמטה נעשנים גם בב"ד של מעלה. גם מבמדבר רבה פרשה ט"ז סימן כ"ג על הפסוק )

ובשו"ת נודע ביהודה (תנינא חיו"ד סי' קסד), וגם בשו"ת תורה לשמה (סימן שפה)  כתבו שלא מסתבר שאין שום משמים על האדם לפני עשרים שנה, שאם כן נמצא העולם הפקר.

אלא הכוונה שבעולם הזה אין הקב"ה מעניש בחייו קודם עשרים שנה, אבל לאחר מיתה ייענש על כל מעשה שעשה בימי חייו משהגיע לכלל דעת

ומה שאמרו במסכת שבת (פט:) שיצחק אבינו אמר לקב"ה שיוריד את עשרים השנים הראשונות שאינו מעניש עליהן, היינו בעולם הזה.

אז אומר יצחק אבינו, כמה שנותיו של אדם, 70 שנה, נוריד 20 שנה נשארו חמישים שנה

יש להוריד גם את הלילות שבהם אנשים נחים וישנים יש להוריד גם את שעות השינה תפילה ושאר צרכי הגוף

כמה זמן נשאר לחטוא…לא הרבה

אומר יצחק אבינו, חצי יהיו עליי וחצי עליך.

והינה אנו שוברים את המצה האמצעית, זו של יצחק, מי שאומר חצי חצי

לעורר את זכותו של יצחק שאומר לרחם על בנ"י, חצי עליי וחצי עליך.

 

לעת"ל לא ימצאו אברהם ויצחק איך ללמד זכות על עמ"י אבל יצחק כן, איך זה שדווקא יצחק יימצא את הדרך ללמד זכות

למה דווקא יצחק מלמד את הזכות?

התשובה היא שהגאולה היא לא בחסד לא ברחמים אלא בדין, בזכות עם ישראל.

וזה מה שכתוב בגמרא שעתידים ישראל לאמר על יצחק – אתה אבינו (שבת פט,ב), יצחק שהוא בבחינת הגבורה, הוא אבינו, כלומר הוא הדין, כי בדין נזכה לגאולה

לכן שמו של יצחק אבינו קשור לשמחה, כפי שמפורש בתורה בעניין לידתו (בראשית כא,ו): "ותאמר שרה צחוק עשה לי אלוקים".

בשמו של יצחק טמון גם רמז, שהשמחה שקשורה בו תפרוץ רק לעתיד לבוא, = 'יצחק' הוא בלשון עתיד – אז, = יצחק וישמח.

על זמן הגאולה

נאמר (תהילים קכו,ב): "אז יימלא שחוק פינו" –בבוא הגאולה  יפרוץ ה'שחוק' החוצה, מרוב השמחה.

הבן יהוידע (ברכות יב) מבאר שגאולת ישראל ממצרים הייתה בחסד, לא בגלל שבנ"י היו ראויים לכך, ולכן הם יצאו בחיפזון, לכן הם לא סיימו את עבודת הגלות במצרים, הם יצאו ללא שהם הפיקו את המירב מהגלות במצרים

ואומר האריז"ל, הבן איש חי ועוד מה שעתידים לאמר לעת"ל על יצחק, 'אבינו אתה' הכוונה היא שנאמר שאנו נגאלים במידת הדין

מידת הדין מחייבת לגאול את עם ישראל וזו גאולה שראויים לה.

אם הגאולה היא מצד מידת הרחמים, היא זמנית, כי יש נגדה את מידת הדין, ומידת הדין עלולה להכריע את מידת הרחמים

אבל אם הגאולה היא מצד מידת הדין, אז הגאולה היא נצחית היא תמידית היא לכל הזמן

זה מה שכתוב בתהלים 'אלוקים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה'

אלוקים, זו מידת הדין, אלוקים הוא יתן לנו חן ויאר פניו אלינו כי מצד מידת הדין אנו ראויים לחסד.

גם ליל הסדר הוא בלילה, דווקא בזמן מידת הדין, כמו אומרים, שאנו רוצים לזכות לגאולה במידת הדין, כי אם נזכה לגאולה במידת החסד והרחמים, תמיד תהיה מידת הדין יכולה להתנגד

אבל אם מידת הדין מסכימה עם השפע אז אין מקטרגים על השפע.

לכן אנו חוצים את המצה של יצחק

כמו אומרים שאנו רוצים גאולה, ויצחק מצד מידת הדין הוא מעורר זכות על עם ישראל.

וגם יחץ בגימטריא קח 108

חצי מהגימטריה של גבורה  = 216

יצחק אבינו אומר

חצי עלי וחצי עליך על הקב"ה

מה הכוונה בעניין זה?

(על פי פירשו של העץ יוסף ד"ה ואם   והגאון יעקב בשם ר"י מפראג הובא בליקוטים על עין יעקב ד"ה אמר)

יצחק אמר לפני ה' נעשה חשבון מי הם הגורמים לחטאים?

=  שנים הם! האחד הוא היצר שנטעת בנפש האדם שאתה בראת אותו והעדת עליו שהוא רע (בראשית ח כא קדושין ל ) אתה עצמך קראת ליצה"ר – רע.

זה חסרון אחד שיש לעמ"י

והחסרון השני הוא מצדי שקירבתי את עשו והבטחתי לו 'והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך', מזה שמלכות אדום שולטת על עם ישראל, מזה נגרם כובד הגלות שמביא לעוונות.

(כמו שנרמז במדרש ילקוט שמעוני אחרי מות רמז תקעו )

 

אם כך חטאי ישראל ראויים להתחלק בינינו העוונות הנגרמים מהגלות עלי והבאים מחמת היצר עליך כי אנו גרמנו להם.

השל"ה (פר' וירא תורה אור ד"ה דרך שלישי וד"ה ומתחילה) כתב שרבים הקשו

הרי מדתו של אברהם היא מדת החסד ושל יצחק מדת הדין ויעקב כלול מהחסד והדין ואיך תתגלגל טובתם של ישראל דווקא על ידי יצחק?

וביאר שהיא הנותנת כי דווקא מדת הדין המדוקדק תביא את ישראל למעלה העתידה להיותם בני עליון שכן מתחילה עלה במחשבה לפני ה' לברוא את העולם במדת הדין וראה שאינו מתקיים ובראו במדת הרחמים

אך המחשבה הראשונה לא התבטלה והיא כן נשארה רק לבני עליה שהשם מדקדק איתם במדת הדין כחוט השערה (ב"ק נ ) ועל ידי דקדוק הדין הם נעשים בני עליון, כי הייסורים מרוממים את האדם, לכן אברהם כן התפלל על סדום, על צרות וייסורי סדום, והוא לא התפלל על בנ"י בגלות מצרים, למרות שהוא שמע מהקב"ה בברית בין הבתרים שיהיו צרות רבות לבנ"י.

מידת הדין מרוממת את האדם, מכיון שבני עליה אלה מועטים הם רק למען רוב המון העם שיתף ה' את מדת הדין עם מדת הרחמים אולם לעתיד לבא יחדש ה' את הבריאה להיות כאדם הראשון קודם החטא ואז יהיו כולם בני עליון, ולכן לעתיד לבוא הלכה כמו בית שמאי המחמירים ולא כמו בית הלל

ואי אפשר להגיע למעלה הגדולה הזו אלא אחר הדין המדוקדק ולשם כך באו על ישראל כל הגלויות והצרות לזכך אותם במדת הדין כי אחר כך יהיה הכל קדוש וטהור ומזוכך נמצא שמדת הדין היא באמת רחמים גדולים

וזו היא מדת יצחק מדת הדין המדוקדק שעל ידה גובר החסד מאד ועל ידה יזכו ישראל לעתיד לבא

אומר יצחק, חצי עליך הקב"ה אתה בראת את היצר הרע

וחצי עליי, אני רוממתי את עשו ואמרתי שכאשר בנ"י לא יקיימו את המצוות אז מידת הדין, בצורת אדום המייסרים, הייסורים מרוממים

ייסורים מלשון ובמשמעות של יישורים מיישרים את הלב, ולישרי לב שמחה!

השמחה מהלב הישר

וזה על ידי הייסורים

ולכן כתוב על יצחק – וירח את ריח בגדיו ומה הכוונה? אומרים חז"ל

ריח בוגדיו, יצחק כמו הריח, ונתן משמעות לא רק לריח, ריח גן עדן שאתו נכנס יעקב אבינו לקבל את הברכות

אלא גם לריח הבוגדים שיהיו במהלך הדורות כמו יוסף משיתא, שהיה מוכן להיכנס למקדש בזמן החורבן ולקחת משם את המנורה לעצמו, ולאחר מכן הוא חזר בתשובה, הרומאים בקשו ממנו שייכנס למקדש שוב וייקח עוד חפץ..הוא לא רצה והם הרגו אותו בייסורים…וירח את ריח בגדיו – בוגדיו- הבוגדים…גם להם בשורשם יש ריח גן עדן, ופעמים הוא בא לידי ביטוי ….

וזה מה שהריח יצחק בבגדי יעקב, שערות העיזים שלבש יעקב….אז למרות שהיה ריח קשה…ריח בוגדיו…בכל אופן היה גם ב'עומק' ריח גן עדן… ראה ריח בני כריח השדה כריח השדה אשר ברכו השם.

כך גם בנ"י גם אם הם ייפלו לע"ז של טלה, 'הללו עובדי ע"ז והללו ע"ז' בכל אופן בנ"י ייבחרו להקריב את הע"ז

הבגידה היא רק בבגד, זה חיצוני זה לא פנימי

לכן הביאה רבקה לא מן הטלה אלא גדי, לאמר שלא חייבים לקחת טלה, אפשר גם גדי…ובנ"י ייבחרו בטלה, כמו יוסף משיתא! וירח את בגדיו, את הבוגדים שגם להם יש פוטנציאל של ריח ג"ע

גם הם ראויים לברכת יצחק!