ערב השבת הראשונה לאחר סיומו של חג הפסח. ריח האפייה מתפשט בבתים יהודיים רבים, אך הפעם משהו שונה מתרחש במטבח. מפתח – לעיתים מפתח הבית – מוטמן בתוך בצק החלה. בבתים אחרים, ידיים מיומנות מעצבות את הבצק עצמו בצורת מפתח. זהו מנהג "חלת המפתח" – מנהג ייחודי שהופך בשנים האחרונות ליותר ויותר פופולרי.
בעבר, המנהג היה נפוץ בעיקר בקהילות חסידיות מסוימות, אולם כיום, בבתים מכלל העדות והמגזרים תוכלו למצוא חלות שכאלו. בעיקר מפני שהמנהג מהווה סגולה לפרנסה טובה ולשפע, מה שגרם לרבים לאמץ אותו במהרה.
למרות הפופולריות של המנהג, מקורותיו אינם מוזכרים בכתבי הראשונים או בספרות התורנית קודם לכן. המקורות הכתובים הראשונים מופיעים בספרות החסידית החל מהתקופה של לפני כ-250 שנה. רבי פנחס שפירא מקוריץ, מתלמידי הבעל שם טוב, כתב בספרו 'אמרי פנחס': "בשבת אחר הפסח עושין החלות כעין מצות רמז למצות הנאכלות עם פסח שני ומנקבים החלה במפתח ודרך רמז שהשערים פתוחים עד פסח שני".
עוד באתר:
גם בספרו של רבי אברהם יהושע העשיל מאפטא, 'אוהב ישראל' (דף קט) נכתב: "המנהג הוא מימים קדמונים לנקוב את החלות בשבת שלאחר הפסח במפתחות. ונעשה על החלה צורת מפתח, ומנהג ישראל תורה הוא".
"מנהג לא יהודי"
לפני מספר שנים פרסם שלמה אלפסה, חוקר יהדות מהמרכז להיסטוריה יהודית בניו יורק, מאמר נוקב תחת הכותרת "The Loaf of Idolatry?" ("כיכר האלילות?"). במאמר זה הוא טוען טענה מרעישה – חלת המפתח היא למעשה מנהג שמקורו בתרבות הנוצרית ואולי אף בתרבות הפגאנית הקדומה יותר.
"אפיית מפתח בתוך לחם היא מנהג לא-יהודי שיסודותיו בתרבות נוצרית, ואולי אף פגאנית", כותב אלפסה במאמרו. הוא טוען כי בחגא הנוצרית הידועה בשם 'פסחא', אותה מציינים הנוצרים בסמיכות לחג הפסח, נהגו לאפות סמל של אותו האיש – מפתח בצורת צלב – בתוך הלחם התופח, כסמל לאמונתם התפלה.
אלפסה מצביע על מנהגים דומים בתרבויות שונות. הוא מזכיר מקור אירי עתיק לכאורה המספר על זמנים בהם עיירה הייתה תחת מתקפה, והגברים אמרו: "הבה נלמד את נשותינו את אמנות אפיית עוגות המכילות מפתחות". הוא מזכיר גם ממצאים של לחמים עם סימני צלב שנמצאו בהרקולנאום, עיר רומית עתיקה, כביכול משנת 79 לספירה.
פרסום מאמרו של אלפסה – בשפה האנגלית – לא זכה כמעט ליחס בישראל, אולם בארצות הברית הדבר יצר פולמוס. הרב יאיר הופמן, אחד הרבנים המקומיים, יצא במאמר תגובה חריף המפריך את טענותיו של אלפסה.
"טענות מופרכות ושגויות"
"הטענות הן מופרכות, מלאות שגיאות ומטעות, ואין להן שום קשר למנהג החסידי הזה", כותב הרב הופמן. הוא טוען כי אלפסה נכשל בהבנת האופי החסידי של המנהג. "ככלל, איננו מוצאים מנהגים חסידיים בראשונים כי תנועת החסידות לא הייתה קיימת לפני שנת ת"ק".
הרב הופמן חושף בעיות מתודולוגיות במקורות שמביא אלפסה. "המקור האירי שאלפסה מצטט אינו באמת מקור עתיק אלא ציטוט מיצירת ספרות בדיונית מהמאה ה-20", הוא כותב. בנוסף, הרב הופמן מוכיח כי העיר הרקולנאום, שנחרבה בשנת 79 לספירה, הייתה עיר פגאנית לחלוטין, ובוודאי לא הושפעה מהנצרות. "הקשר לחלת מפתח במקרה זה הוא מופרך לחלוטין", הוא קובע.
מהי הצורה הנכונה?
בנוסף לדיון על המקור למנהג. ראוי להתעכב גם על עצם המנהג והדרך הנכונה לקיימו. כיום – בעיקר בשל התפוצה הרחבה לה זוכה המנהג ברשתות החברתיות ודומיהן – נראה כי הנוהג הרווח הוא להכין את החלה עצמה בצורת מפתח, אם באמצעות גוש בצק אחד, או באמצעות כמה חתיכות היוצרות יחד צורת מפתח.
עם זאת, בהסתכלות על המקורות החסידיים למנהג, נראה כי היו מכינים בימיהם את החלה בצורה שונה. בספר 'אמרי פנחס' נכתב, כאמור: "בשבת אחר הפסח עושין החלות כעין מצות רמז למצות הנאכלות עם פסח שני ומנקבים החלה במפתח". נראה כי כוונתו לנקוב חורים בחלה באמצעות מפתח, כשם שאת המצה נוקבים באמצעות גלגלת ייעודית.
בספר 'אוהב ישראל' נכתב: "המנהג הוא מימים קדמונים לנקוב את החלות בשבת שלאחר הפסח במפתחות. ונעשה על החלה צורת מפתח", היו שפירשו שכוונתו להטמנת מפתח בתוך החלה. גם כאן, אין נראה מדבריו שהמנהג היה לעשות החלה עצמה בצורת מפתח.
אכן, נראה כי משפחות בהם היה נהוג מנהג זה מקדם במשך דורות ולא אימצוהו בשנים האחרונות, נוהגות דווקא במנהג הטמנת המפתח, ולא באפיית חלה בדמותו. מנחם, שמקור משפחתו בהונגריה החסידית, מספר לנו שכך היה המנהג בביתם. מסתבר, כאמור, כי אלו שאימצו את המנהג לאחר מכן, נחשפו למנהג הנפוץ כיום – זה שמצטלם גם יותר יפה – כשהחלה עצמה זוכה לצורה המיוחדת.
מלבד הדברים אותם הזכרנו קודם, היו שרצו להעיר שכאשר החלה עצמה בעלת צורה מיוחדת, ייתכן ויש בעיה בשבת להרוס צורה זו.מצד מלאכת 'מוחק', ונראה שהדבר תלוי במחלוקת הפוסקים, ונהרא נהרא ופשטיה, וכל אחד יעשה כפי הוראת רבותיו.
נאחל לקוראים ולכל בית ישראל, לאלו המקיימים את המנהג – על שלל אופניו – ולאלו שלא, שיזכו לשפע ופרנסה בהרחבה, מידו הקדושה, הגדושה, הפתוחה והרחבה.
