אלפי בחורי הישיבה נספו, ראש הישיבה לא התייאש

החתם סופר (שו"ת יורה דעה, סימן רל"ג, ד"ה אמנם) מביא חידוש על השמחה בל"ג בעומר הקשורה לירידת המן במדבר. הוא כותב כי המן ירד לבני ישראל ביום ח"י אייר, שהוא ל"ג בעומר. לפי החתם סופר, בני ישראל יצאו ממצרים בט"ו ניסן עם מצות, שאזלו בט"ז אייר. לפי מדרש, שלושה ימים לאחר מכן, ביום ח"י אייר, ירד המן משמיים. עם זאת, הוא מציין כי לפי הגמרא (מסכת שבת), המן ירד בט"ז אייר, והוא מסתמך על המדרש ולא על הגמרא.

החתם סופר מוסיף רמז: בפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר…" (ויקרא כג, טו), עד המילה "עומר" יש 33 אותיות, רומזות לכך שהמן, הנקרא "עומר" (שמות טז, לו), ירד בל"ג בעומר. האות "ר" במילה "עומר" היא האות ה-33, מחזקת את הרמז. הוא חוזר על רעיון זה ארבע פעמים, למרות הסתירה לגמרא.

בספר "צבי לצדיק" (חודש אייר, מאמר ג', אות י"ב) נכתב כי המן החל לרדת בט"ז אייר, כפי שמשתמע מהגמרא ורש"י, וביום ח"י אייר ירד שלוש פעמים והפך לחזקה. שלושה ימים (72 שעות) שווי גימטריא לשם ע"ב, שהוא חסד, ולכן יום זה מסוגל לפרנסה, כפי שכתוב בשולחן ערוך (אורח חיים, סימן א', סעיף ה') שמומלץ לומר בכל יום את פרשת המן כדי לחזק את האמונה שהפרנסה באה בהשגחה.

התורה (שמות טז ואילך) מתארת את מסע בני ישראל לאחר יציאת מצרים. הם הגיעו למרה, משם לאילים, שם נעשה להם נס של שנים עשר מעיינות מים כנגד השבטים ושבעים תמרים כנגד שבעים זקני הסנהדרין, המסמלים צדיקים הנמשלים לתמר. לאחר מכן, הם חנו על שפת ים סוף במדבר סין והמשיכו לאלוש.

ביום ט"ו אייר, שהיה שבת, הגיעו לאלוש, ובאותו יום נגמרו שיירי המצות שהוציאו ממצרים. בני ישראל התלוננו על משה ואהרן, ואמרו כי עדיף היה למות במגפה במצרים מאשר מרעב במדבר. הקב"ה הבטיח להמטיר להם לחם מן השמיים, וכל אחד יאסוף את חלקו. ביום ט"ז אייר, יום ראשון, ירד המן והמשיך לרדת שישה ימים רצופים, מיום ראשון עד שישי.

החתם סופר מפרש כי בט"ו אייר נגמרו המצות, ובני ישראל היו ללא אוכל עד יום שני. ביום שני נאמר להם: "ובוקר וראיתם את כבוד ה'" (שמות טז, ז), וביום שלישי (ח"י אייר) ירד המן. הוא מדגיש כי דבריו מבוססים על מדרש, אך מפרשי החתם סופר לא מצאו את המדרש המדויק.

רשב"י מלמד (גמרא ברכות, דף לה) כי התורה ניתנה ל"אוכלי המן". לפי מדרש (מכילתא, פרשת בשלח), הקב"ה הוביל את בני ישראל במדבר 40 שנה כדי שיוכלו ללמוד תורה ללא דאגות פרנסה, שכן המן סיפק את צורכיהם. כך נוצר דור של מקבלי תורה שהפכו את התורה לחיה. רשב"י מוסיף כי גם בדורות מאוחרים, אדם שחש "תורה מה תהא עליה" ומוקדש לתורה יכול לסמוך על פרנסה בדרך לא רגילה, כפי שרשב"י עצמו חי, סומך על נס ולומד תורה ללא עיסוק במלאכות רגילות.

עם זאת, דרגה זו שמורה ליחידי סגולה המחויבים לעבודת ה' ברמה גבוהה. זו אינה אמונה פשוטה שהקב"ה אוהב אותנו, אלא מחויבות הדדית – אהבה ומסירות לה'. אדם המסוגל לסמוך על נס הוא "נס" בעצמו: שלו, ממוקד, מחפש בכל אירוע את דרך התורה וההלכה, ומוכן לשלם מחירים למען התורה. כפי שנאמר במשנה באבות: "הלומד תורה מעוני, סופו ללמוד אותה מעושר" – המאמץ בתורה מביא לעושר רוחני וגשמי.

המפרשים מסבירים כי מאמץ בתורה מביא להתעלות. המאירי (משלי יג, יא) כותב כי אדם שמתמיד ושוקד על לימודו, גם אם הוא קשה בהבנה בתחילה, יצליח בסופו. בספר התניא, בשער הגלגולים ובביאור הגר"א לזוהר (פרשת פקודי) נאמר כי המאמץ בתורה ובמצוות זוכה לנשמה גבוהה יותר. בגמרא (סנהדרין, משלי טז, כו) נאמר: "נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו" – האדם עמל בתורה, והתורה מחזרת עליו ומבקשת מהקב"ה למסור לו את טעמי התורה וסדריה. ככל שהאדם לומד ומקיים מצוות, הוא נעשה רוחני יותר ומוכשר לקבלת התורה.

רשב"י מוסיף כי תכלית ירידת המן הייתה לחזק את הבטחון בה'. בגמרא (יומא, עו) הוא משל למלך שנותן לבנו מזונות פעם בשנה, והבן פוגש אותו רק פעם בשנה. אך כשנותן לו בכל יום, הבן מכוון את לבו לאביו תמיד. כך, המן ירד מדי יום כדי שישראל יכוונו לבם לה'. הגר"א (אורח חיים, סימן א', סעיף ה') מבאר כי אמירת פרשת המן מחזקת את הבטחון שהקב"ה יפרנס את מי שעוסק בתורה, כפי שפרנס את אבותינו במדבר.

הטור (אורח חיים, סימן תצג) כותב כי ל"ג בעומר הוא יום טוב משום שבו פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות. הפרי חדש והחיד"א (טוב עין, סימן יח, אות פז) מוסיפים כי באותו יום סמך רבי עקיבא חמישה תלמידים חדשים, ביניהם רשב"י, שהאירו את העולם בתורתם. רבי עקיבא, שהיה בן 40 כשהתחיל ללמוד תורה, חזר לאחר 24 שנים עם 24,000 תלמידים. אך כולם, פרט לחמישה, מתו במגפה, והעולם נשאר שמם מתורה. למרות האסון, רבי עקיבא לא נרפה. בל"ג בעומר הוא הסמיך את תלמידיו החדשים, והפגין אמונה, תקווה ונחישות.

רבי עקיבא לימד: "ואהבת לרעך כמוך" – כלל גדול בתורה. המאמין לא חומד את של חברו, אלא אוהב את מה שיש לו ומוכן לתת לאחרים. הגמרא (שבת, דף קד) מסבירה כי האותיות גימ"ל ודלת מסמלות גמילות חסד לעניים. רגל הגימ"ל נמשכת לדלת, כי גומל חסדים רודף אחר הדלים. על ידי חסד, האותיות ג"ד הופכות לה"ו – חלק משם ה' – ובכך משלימים את שמו של הקב"ה בגלות. רבי ישעיה מקרעסטיר אמר כי על ידי האכלת יהודי רעב ומילוי כיסו בצדקה, הוא ממלא את ה"יוד" של שם ה', כפי שהגימ"ל משפיעה על הדלת והופכת אותה לה'.

המפרשים מסבירים כי בגלות, שם ה' אינו שלם, והגילוי של הנהגתו אינו ניכר. על ידי גמילות חסדים, האדם משלים את שמו, כפי שנאמר: "ועתה יגדל נא כח ה'" (במדבר יד, יז). רבי ישעיה מקרעסטיר, תלמידו של רבי צבי הירש מליסקא, היה שלם בגמילות חסדים. הוא לא אמר תורה משלו, אלא ציטט מספרים כמו "נועם אלימלך" ו"אך פרי תבואה" של רבו.

בספר "אך פרי תבואה" מבואר כי מצוות צדקה שונה משאר המצוות. לפי האריז"ל, רושם מצווה נמחק כשעושים מצווה אחרת, אך רושם הצדקה נשאר לעד, ככתוב: "וצדקתו עומדת לעד" (תהילים קיב, ג). אברהם אבינו, כשרץ לקראת האורחים (בראשית יח), התפלל: "אל נא תעבור מעל עבדך" – שלא יימחה רושם מצוות החסד ממצחו. הוא רץ תחילה לאורחים, כי "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה", וביקש שהזכות תישאר לעד. לפי רבי צבי הירש מליסקא, צדקה מגינה כמו התורה גם כשלא עוסקים בה, כפי שנאמר בגמרא (סוטה).

רבי ישעיה מקרעסטיר מבאר כי רחמן מרחם כשרואה סבל, אך גומל חסדים יוזם חסד ורודף אחר הזדמנויות לעזור, כפי שרגל הגימ"ל פשוטה כלפי הדלת. כך פעלה רבקה, שנתנה מים גם לגמלים מעבר לבקשה, והוכיחה את עצמה כגומלת חסד.

ל"ג בעומר מסמל את ירידת המן, חיזוק הבטחון בה' והתקווה של רבי עקיבא. החתם סופר מלמד על הקשר בין המן לל"ג בעומר, רשב"י מדגיש את חשיבות הלימוד ללא דאגות פרנסה, ורבי עקיבא מראה כיצד אמונה ונחישות מביאות לגאולה תורנית. גמילות חסדים, כפי שלימד אברהם, היא מצווה נצחית המשלימה את שם ה' ומגינה על האדם בכל עת.