שום רופא לא עזר; עד שנזכר בעלבון מהישיבה

"וַיֶּחֱרַ֨ד יִצְחָ֣ק חֲרָדָה֘ גְּדֹלָ֣ה עַד־מְאֹד֒ וַיֹּ֡אמֶר מִֽי־אֵפ֡וֹא ה֣וּא הַצָּֽד־צַיִד֩ וַיָּ֨בֵא לִ֜י וָאֹכַ֥ל מִכֹּ֛ל בְּטֶ֥רֶם תָּב֖וֹא וָאֲבָרֲכֵ֑הוּ גַּם־ בָּר֖וּךְ יִהְיֶֽה". (כז, לג) "וְאֵ֤ל שַׁדַּי֙ יְבָרֵ֣ךְ אֹֽתְךָ֔ וְיַפְרְךָ֖ וְיַרְבֶּ֑ךָ וְהָיִ֖יתָ לִקְהַ֥ל עַמִּֽים: וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ אֶת־בִּרְכַּ֣ת אַבְרָהָ֔ם לְךָ֖ וּלְזַרְעֲךָ֣ אִתָּ֑ךְ לְרִשְׁתְּךָ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֔יךָ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן אֱלֹהִ֖ים לְאַבְרָהָֽם". (כח, ג-ד)

 שואל מהר"י קארו בספרו תולדות יצחק: מדוע יצחק חרד חרדה גדולה שבירך מישהו אחר, וכי אין לו עוד ברכות? הרי כל צדיק מברך רבים המבקשים את ברכתו ואין הדבר מגרע מברכותיו, וכפי שטען עשיו לאביו: "הברכה אחת לך אבי"

עוד הקשה האור החיים הקדוש, שיצחק אבינו כביכול 'סותר' דבריו: באותו פסוק בתחילה, חרד חרדה גדולה, ולאחר מכן מסיים "גם ברוך יהיה"?

עוד יש לשאול, מדוע בכלל התורה 'מנציחה' את חרדת יצחק, והרי בסופו של דבר אינו מתחרט על שבירך את יעקב, אלא מסכים לברכתו ונמצא שאין עניין כלל לספר על אותה חרדה שהיית ב'טעות'?

העולם אינו הפקר והכל יבוא בחשבון

דרכן של רבים שנוהגים בחוסר זהירות מפגיעה וצער לזולת באופן כללי, ואין מייחסים חשיבות לדבר. ועוד יותר כאשר מדובר בתא המשפחתי, בחושבם שאין 'התחשבנות' למה שקורה במשפחה מתוך המציאות שחיים יחד. ולכן גם לאחר שקרא איזה מקרה נוטים להתעלם ממנו באומרם שלא בכוונה או שהדבר נעשה בחוסר ברירה, ועוד יותר כאשר הדבר קרה בעקבות עשיית דבר מצוה ונגרם במעשיו צער לשני, 'ברור' שאין עולה בדעתו שצריך להיזהר שלא לצער את הזולת, ו'קל וחומר' שאינו חושב לבקש את סליחתו. פרשתנו מלמדת אותנו, עד כמה כל צער שנגרם לזולת ואפילו בתוך המשפחה בעקבות מעשיו – הרי הוא מצער את השם יתברך. כמו כן התורה מזהירה, מצער הגר, היתום והאלמנה, וכן אפילו צער בעלי חיים, כיון שעל הקב"ה נאמר: "ורחמיו על כל מעשיו", וכל הגורם איזה צער בעולם – מצער את השכינה שנאמר בתהלים (צא, טו): "יִקְרָאֵ֨נִי׀ וְֽאֶעֱנֵ֗הוּ עִמּֽוֹ־אָנֹכִ֥י בְצָרָ֑ה אֲ֝חַלְּצֵ֗הוּ וַֽאֲכַבְּדֵֽהוּ", וכן בישעיהו (סג, ט): "בְּֽכָל־צָרָתָ֣ם׀ [לא] ל֣וֹ צָ֗ר וּמַלְאַ֤ךְ פָּנָיו֙ הֽוֹשִׁיעָ֔ם בְּאַהֲבָת֥וֹ וּבְחֶמְלָת֖וֹ" וגו'. וכך מבואר במסכת סנהדרין (מו ע"א): אמר רבי מאיר בשעה שאדם מצטער, שכינה מה אומרת: קלני מראשי, קלני מזרועי, ע"כ. ואם כך המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך – קל וחומר על דמן של צדיקים. ללמדנו, שכל צער שאדם גורם לבריות – הרי הוא מצער את הקב"ה. ולכן כתב המהרש"א במסכת תענית (כב) לבאר מה שאמר אליהו הנביא לרבי ברוקא כשהיה בשוק, שיש שני אנשים שהן בני עולם הבא, ושאלם והשיבו שדרכן לשמח כל אדם עצוב. וביאר המהרש"א, שהזכות היא בגלל שכל צער גורם צער לשכינה, וכאשר הוא משמח – הוא מונע את הצער מהשכינה.

סיפור מבהיל ומרגש מבעל המעשה

היה אברך שנולד לו ילד בשעה טובה, והתפתח בצורה מעולה, עד שהוא התחיל לדבר… הוא היה הוגה במקום אות "ש" אות "ת". האב מצידו לא חסך כל מאמץ, וחזר אחרי גדולי וטובי הקלינאי תקשורת, רופאים, בדיקות, וכל מה שניתן לעשות, אבל עדיין לא נמצא מזור עבור הילד הזאטוט. לצערם של האבא והאמא לא היה גבול. אט אט החלו לעכל את הדבר שלא מתעכל, שלילדם יהיה דיבור מוזר. ואז ביום בהיר, האב דנן פוסע לאיטו ברחוב, ולפתע עינו צדה את חברו מהישיבה ידיד נעורים: "אה ר' משה, מה קורה"? שואל החבר את אותו אברך, וכך גוללו את חווית הנעורים, ותוך כדי דיבור, אומר ידיד הנעורים לר' משה האברך: "אתה יודע מה נזכרתי?, אוי אי אפשר לשכוח איך שהיית חקיין מעולה בישיבה. זוכר איך היית מחכה את חזקי? זה הבחור ההוא שאומר "ת" במקום "ש"? אהה זה היה מצחיק ביותר".

האברך דנן קפא על מקומו… פניו החוירו כסיד, והוא לא חשב פעמיים, הוציא פלאפון, הזמין את אחד המוניות שם בעיר, ונסע ישירות "לחזקי המצחיק". כשהוא הגיע אותו אברך, הוא ביקש בתחנונים מחזקי מחילה, וחזקי אכן מחל לו בלב גמור. הפלא הגדול שבתוך חודש דיבורו של הילד חזר להרגלו, וכשם שלא היה הסבר ופתרון רפואי בהתחלה, כך גם כשזה נעלם לא היה שום הסבר הגיוני איך קורה דבר כזה. אבל לאבי הילד – ר' משה, דווקא יש הסבר והוא יודע גם יודע מדוע שגיאותיו היו דווקא באותיות "ש" ו"ת".

יעקב נענש בגלל שנגרם חרדה ליצחק

ובזה נבוא לביאור בפרשה, ראשית, בגלל מי חרד יצחק? יש מבארים בגלל עשיו, אולם נראה, היות ואין מקרא יוצא מידי פשוטו שיצחק חרד עד מאוד בגלל יעקב, כיצד הצליח יעקב להתחפש לאדם שעיר כעשיו ולהטעות אותו ולקחת הברכות במרמה. ולא בגלל שאין לו עוד ברכות, אלא על עצם המעשה חרד. אך היות וסוף כל סוף יעקב הוא בנו – לא התחרט על הברכות, וסיים: "גם ברוך יהיה". ולביאור זה, הצער של יצחק אביו נגרם בגלל מעשיו של יעקב. וכיון שכך, התשובה מדוע התורה מנציחה את חרדת יצחק וצעקת עשיו, למרות שיצחק בסופו של דבר הבין וידע שעשיו הטעה אותו, שהרי נכנסה איתו רוח של גיהנום, ואילו אצל יעקב ריח של גן עדן, לכן אמר "גם ברוך יהיה", אך בכל זאת, ברגע הראשון חרד על המרמה שנעשתה, ואותה החרדה, למרות שהיא בטעות – התורה מנציחה, מפני שכתוב בזוהר (בראשית קמד ע"ב): אמר רבי יהודה שלמרות שיעקב עשה זאת במצות אימו והבטיחה "עלי קללתך בני", זאת ועוד, שהשכינה 'הסכימה' למעשיו, שהרי כאשר נכנס לאביו הריח ריח של גן עדן בגלל שהשכינה נכנסה איתו, ובזה מסביר הזוהר למה כתוב: "ויעקב, אך יצוא יצא", פעמיים יציאה, לרמז: יציאה אחת שלו ויציאה שניה של השכינה, ועוד יותר, הרי יצחק הסכים לברכות ואמר "גם ברוך יהיה", ועוד, בשלחו את יעקב לפדן העביר לו את ברכת אברהם, אך למרות כל זאת, לא הציל את יעקב מענישה על אותו רגע שגרם צער לאביו שחרד ואמר "מי אפוא", לכך נענש יעקב מידה כנגד מידה, שמכירת יוסף התחילה באותו לשון ששלח את יוסף לראות את אחיו, ושאל יוסף את האיש: "הגידה נא לי 'איפה' הם רועים". וכן צער עשיו: ועוד יותר מוסיף המדרש בילקוט שמעוני (תורה פרשת תולדות רמז קטו): אמר ר' חנין שגם אותה צעקה שגרם לאחיו הרשע עשיו, למרות שהקב"ה האריך אפו נפרע לעתיד ונענש מרדכי מצאצאיו של יעקב – ויזעק זעקה גדולה ומרה. ולזאת 'הנציחה' התורה את חרדת יצחק וצעקת עשיו, בכדי ללמדנו שאין שום צער שנגרם בגללו לכל אדם ככל שיהיה ואפילו לעשיו הרשע ומאיזה סיבה שתהיה אפילו בגלל מצות אימו, וגם השכינה הסכימה עימו – הוא נענש על כך, כמו שהסברנו שבגלל הצער הזה הוא 'מצער' גם את בורא עולם. וכן צער לבן: כתב בזוהר (פרשת ויצא קסד ע"ב) שרחל נענשה על צער שגרמה לאביה הרשע לבן שגנבה את התרפים שזה עבודה זרה, ולכן מתה בזמן לידת בנימין.

הראת לדעת שאפילו לצער את לבן בשביל למנוע ממנו עבודה זרה נענשה על הצער כיון שבזה ציערה גם את השכינה ונענשה על כך.

המעשה של רב רחומי:

ועוד יותר הוסיפו חז"ל ללמדנו כמסופר במסכת כתובות דף סב ע"ב על האמורא רב רחומי שנהג לעזוב את ביתו ולצאת לערים אחרות כדי להגות שם בתורה והיה רגיל לבוא לביתו כל ערב יום כיפורים, פעם אחת בערב יום הכיפורים היה שקוע בלימוד התורה הקדושה עד שלא שם לב כי כבר הגיע השעה לצאת לעירו ולמשפחתו כבכל שנה כבר ציפתה לו אשתו בבית בקוצר רוח וליבה מתרגש לקראת הפגישה עם בעלה השב הביתה מעמלו בתורה במרחקים, משעברו כמה שעות מהזמן בו היה רגיל רב רחומי להגיע הביתה התחילה אשתו לדאוג שמא חלילה קרה לו משהו בדרך, ליבה של האשה נצבט חלשה דעתה דמעה רותחת התגלגלה על לחיה, באותה עת ישב רב רחומי על ספסל בעלית גג התמוטטה העליה ונפל ומת. וכתב הגר"ח שמואלביץ זצ"ל רואים עד כמה עומק הדין של המצער את אשתו. חכמים מספרים סיפור זה כדי שנדע עד כמה עלולה להזיק דמעה חמה מלב כאוב של יהודי על חברו. ולכאורה יש לשאול הדבר טעון בירור הרי במקרה זה נפגעה מן העונש אשתו של רב רחומי יותר מכולם שכן אם על איחור בואו חלשה דעתה והורידה דמעה, כמה סבל ודמעות שפכה בהגיע לאוזניה הבשורה המחרידה כי איבדה את בעלה ולא ישוב יותר לביתה לעולם אם כן מה טעם יש בעונש זה ומדוע נענש רב רחומי במיתה? אלא הוכיח הגר"ח שמכאן אנו למדים כי חומרת הדין בדברים הנוגעים בין אדם לחברו אינם בגדר ותורת עונש ותגמול גרידא אלא הרי הוא כאש אוכלת וכתער חותך בלא חשבון כי כן הטביע הבורא יתברך בעולמו כל הפוגע בכבוד הזולת ובשלוותו הרי הוא כמפיל עצמו לתוך כבשן האש ואפילו יהא זה צער שנגרם בלא שום כוונה רעה כלשהי כמו מעשה של רב רחומי שהיה שקוע בלימוד לא ימלט. ולפי דברנו לעיל עצם המציאות שיש צער לאדם לא משנה מה הסיבה הדבר הזה מצער את השכינה ולכן זה כמו אש ונענשים על כך. וכן חנה ופנינה שמתו כל בניה בגלל הצער של חנה. ובזה יובן המסופר במסכת בב"מ דף פד ע"א על רבי יוחנן וריש לקיש שהיו חברותא ופעם נפגע רבי יוחנן מדבריו של ריש לקיש והיה בצער ונענש ריש לקיש ומת והיה צער גדול מפטירת ריש לקיש שחסר לו החברותא ולא מצאו לו תחליף והיה בוכה ולא התנחם עד שיצאה ממנו דעתו והתפללו עליו שימות למנוע צערו ומת. ועלינו להבין הרי כל העונש בגלל הצער של רבי יוחנן והרי בסוף רואים שרבי יוחנן עצמו הצטער עד שנפטר בגלל הענישה אם כן לא היה צריך להיענש ובטח שרבי יוחנן לא רצה שיפטר? אלא כיון שבשעה שגרם צער לרבי יוחנן השכינה היית בצער וזה מציאות שורפת ומענישה ולכן אין התייחסות להמשך.

מעשה עם האריז"ל על צער בעלי חיים

וכתב בספר חסידים (סימן תרסו) כל מעשה גרמות שאדם גורם צער לחבירו נענש ואף אם יעשה צער על חנם לבהמה עכ"ל. ואכן מסופר, שבתקופת האריז"ל על זוג שבאו אליו, שהאשה לא נפקדת כבר זמן רב. אמר להם האר"י אתם מצערים את התרנגולות שבחצר שלכם לכן אתם מצטערים. כי הייתה בחצר מדרגה, עליה היו עולות התרנגולות כדי לשתות ביתר קלות, ומבלי משים הזיזו יום אחד את המדרגה ולא החזירוה למקומה, לכן היה לתרנגולים יותר קשה לעלות לשתות. אפילו בגלל ציעור קל של תרנגולים יכולים לסבול ולא להיפקד ח"ו בבנים.

חשש צערו של אהרון מעכב הגאולה

דוגמה נוספת אמרו חז"ל בילקוט שמעוני על הפסוק "שלח נא ביד תשלח", את סבור שמא עכב משה שלא ילך, לא עשה כן אלא כמכבד אהרן, אמר משה עד שלא עמדתי היה אהרן אחי מתנבא להם שמנים שנה וכו' עכשיו אני בא לתחומו של אחי שיהיה מצר, לכך לא בקש משה לילך, אמר לו הקב"ה אהרן אחיך אינו מצר בדבר הזה אלא ישמח וכו'. כל המתבונן בדברי חכמינו ז"ל אלו, עומד מתפלא ומשתומם: היתכן דבר זה שרק מחמת חשש צער זה שיצטער אחיו אהרן, ימנע משה רבנו מללכת בשליחות הקב"ה? והלא בודאי ידע משה רבנו שכל גאלת מצרים היתה תלויה ועומדת בשליחותו הבלעדית של משה רבנו, וכמאמר חכמינו ז"ל במדרש שמות רבה (פרשה ג-ג): "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה", אמר ר' אלעזר, לכה ודאית לומר אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם? על שאלה גדולה זו עומד הגאון רבי לייב חסמן זצ"ל והוא משיב כי אכן דבר גדול למדנו מדברי חכמינו ז"ל אלו כי חמור הוא עד למאד עוון המצער את חברו ואפילו בנדנוד של צער, ולמרות שהוא אחיו ויש מקום לחשוב שהוא בודאי יגלה התחשבות ברצון השם – אין הדבר עוזר, היות ובפועל מצער הוא את חברו אשר הוא בדמות יוצרו כי בצלם אלקים עשה את האדם, ולכך אף השכינה הקדושה הסכימה עם משה רבנו שאילולא שאהרן היה שמח לקראת משה רבנו אלא היה נגרם לו נדנוד של צער מזה – לא היית נמסרת לו השליחות לגאול את ישראל למשה רבנו, והיה מוצדק סירובו של משה רבנו לגאול ישראל, אף שתלה הקב"ה את קיום הגאלה בשליחותו של משה בלבד. ושוב, לפי היסוד שאמרנו הרי אפילו שהקב"ה שלח אותו אבל אם יהיה מציאות של צער לאהרון שהדבר נעלם ממנו שוב גורם צער לשכינה מהמציאות שנוצרה, ולכן הקב"ה הסכים.

ההורג כינה או יורק בפני חברו

עוד לימדונו חז"ל עד כמה צריך האדם להיות זהיר ונזהר שלא לצער חברו אפילו בלי כוונה, כמבואר במסכת חגיגה (ה ע"א): "כי את כל מעשה האלהים יבא במשפט על כל נעלם", עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות תקנה יש לו? מאי על כל נעלם? אמר רב זה ההורג כינה בפני חברו ונמאס בה. ושמואל אמר זה הרק בפני חבירו ונמאס ע"כ. וכך כתב בספר חסידים (סימן מד): ציער אדם כאלו ציער עולם מלא, שכל מה שבעולם יש באדם. רקק בפניו ולא הגיע לו הרוק, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, אפי' ציער כל שהוא, על כל צער וצער שהוא מצער את חבירו יענש בידי שמים, וכו'. עכ"ל. והוסיף בספר פלא יועץ (ערך הקפדה) כי המצער את חבירו וכו' והמעמיק בזה תסמר שערת בשרו ויעמוד על המשמר כל הבא מידו ויבקש רחמים מהחונן לאדם דעת שיתקנהו בעצה טובה לעשות הטוב והישר בעיני אלקי"ם ואדם, כי לפעמים במה שאדם חושב למצוא חן בעיני חבירו הוא מצערו, וכל ערום יעשה בדעת ויברח מאד מכל דבר שיש לחוש אחד מני אלף שמא אין רוח הבריות נוחה הימנו. עכ"ל. וכן כתב בהערות הגרי"ש אלישיב זצוק"ל (מסכת שבת יב ע"א): ת"ר אין פולין ברה"ר מפני הכבוד. וכו' וחזי' דאע"ג דלא עשה לחבירו כלום, אלא שע"י מעשהו הוא מפריע לחבירו, אף שזה נעלם ממנו, גם על זה יבא אלקים במשפט ע"כ.

הראת לדעת עד כמה הקב"ה מדקדק על כל צער למרות שאדם הורג כינה שמציקה לו, או מקנח את האף בפני חברו כיון שנצרך לכך, אם גורם בזה צער לחברו נענש על כך, כמה צריך האדם תמיד לחשוב על הסביבה ולא רק על עצמו. לדוגמא, הרבה פעמים אני רואה יושבים בסעודה ואחד פתאום מקנח את אפו לפני כולם באופן שממש מגעיל, כמה צער גורם לאחרים, במקום שילך לצד ויקנח עושה הדבר בפני כולם כאילו שאינו צריך להתחשב בהן. או אינו מצחצח שיניים ויש לו ריח בפה או אינו מתקלח ויש לו ריח של זיעה מגופו, והנמצאים בקרבתו או בן הזוג סובלים. ולכן יקפיד לצחצח שיניים ולהתרחץ, או פתאום עוצר עם הרכב בכביש בצורה שמפריע לתנועה ולא מתחשב בנוסעים אחריו שממהרים, או מתעכב לחזור לבית בזמן שקבע ואשתו בצער מה קרה לו, ואכן כך היה פעם: אברך אחד מירושלים הודיע לאשתו שיחזור מאוחר ולכן היית עייפה והלכה לישון ואכן חזר מאוחר והלך לישון בשקט וקבע עם חבר ללכת מוקדם לכותל להתפלל והתעורר בשקט בבוקר בעוד אשתו ישנה. והנה אשתו התעוררה מוקדם ורואה שבעלה לא בבית. בחושבה שלא חזר אתמול היא נלחצה, וצלצלה להורים שלה והם נלחצו וצלצלו להורים שלו ולגיסים, שחייבים לחפש וההורים שלו לקחו מונית דחוף מבני ברק ולאחר כל המהומה חזר מהכותל ולא הבין מה קרה, רק אז הפנים שלא השאיר פתק להודיע לאשתו על התכנית ובגללו הם נלחצו. ולכן חשוב לעדכן על כל עיכוב ואיחור בבית, ותן לחכם ויוסף לקח, והתורה מלמדת אותנו כמה חובת האדם לתת את דעתו על כל מעשה שיכול לגרום צער לזולת. טיב הפרשה.

מעשה עם החזון איש איך נזהר שלא לצער:

ומספרים על החזון איש זצ"ל שפעם נכנס אל חצרו אדם ובפיו בקשה שהרב יתיר לו את נדרו באותה עת שהה בחדר יהודי תלמיד חכם ביקש אפוא החזון איש מהנודר לקרוא פנימה אדם שלישי כדי שיצטרפו יחד לבית דין להתיר את הנדר יצא האיש החוצה וקרא לאדם פשוט והמוני וביקשו להצטרף להתרת נדרים כשנכנסו השנים פנימה שאל החזון איש את הנודר פתח לחרטתו כפי שמחייבת ההלכה ובצירוף שני האנשים הנוספים התיר לו את נדרו כהרף עין עזב האיש השלישי אותו אדם פשוט את החדר ויצא לעניניו שברחוב ואז אמר החזון איש לשנים שנותרו בחדר בעצם לא מועילה ההתרה שעשינו ולא כלום שכן אדם זה אינו מתמצא כלל בהלכה ואי אפשר לו להתיר נדרים רק כדי שלא לביישו כדי שלא יבחין במום המצוי בו העמדתי פנים כאילו הותר הנדר.

 

מעשה עם הרש"ז אויירבך זצ"ל:

וכן מסופר על ר"ש זלמן אויערבך זצ"ל, כי בימיו האחרונים, בעת שהיה מאושפז בבית החולים שערי צדק, שכב לידו בחדרו אדם נוסף. בשעת לילה מאוחרת, התעורר ר' שלמה זלמן, אחוז חרדה וקרה למשמשו בבהלה: "היכן השעון המעורר, היכן הוא? הרי שוכב לצידי אדם נוסף והוא עלול להתעורר מצלצול פעמון השעון".

סיפור עם הגר"ש וואזנר זצ"ל – ממש מפחיד ריח רע לתינוק.

ליהודי תושב ארה"ב נולד בן, אך השמחה הייתה מהולה בעצב, וזאת שלתינוק היה ריח רע מאוד, עד כדי כך שהיו שסברו שזה ריח של בר מינן. כל העצות של הרופאים והתרופות הטבעיות לא הועילו כלום. בצר לאותו יהודי הוא הגיע ארצה אחרי שהציעו לו ידידיו לספר זאת להגר"ש וואזנר זצוק"ל, ולבקש ממנו ברכה ועצה. אחרי שפוסק הדור שמע את הסיפור, פנה אל האב ואמר לו: "ריח של מחלוקת אני מריח כאן", אולי היה איזה ריב בחתונה, בברית המילה, בנתינת השם לרך הנימול, ויספר האב – שריב התגלע בינו לבין הורי זוגתו, ולכן נתן שם שהוא רוצה ולא כפי הסדר הנהוג שהיה צריך לקרוא על שם חמיו. אכן נודע הדבר. וזו עונשה של מחלוקת ופגיעה בזולת. פסק הגר"ש וואזנר זצוק"ל: "לא תוכל להיפטר מהבעיה עד שתבקש את סליחתו של חותנך, וכמו כן הוסף שם לילד שבו חפצו משפחת זוגתך. ופוסק הדור הציע לו שלא ימתין, אלא כבר מביתו יתקשר לארה"ב לפייסם ולהוסיף שם לילד, ומיד שהגיע לשדה התעופה בארה"ב, התבשר שבנו התינוק הפך להיות כאחד האדם וריח טוב לו.

מעשה שפגע בדודה שלו כשהיה ילד

"כבר לא האמנו שנזכה אי פעם לחבוק אוצר כזה", אומרת שפרה כשהיא חובקת בחום את בנה בן החודשיים אחרי שנים ארוכות ומשמימות. אני מורה בכירה שהיה לה את כל הזמן להתקדם, אך מה ערך לקריירה כשהעיקר חסר: צחוקו של ילד. אני חושבת שאין רב שאליו לא נסענו, אין תפילה שלא התפללנו, והכל בכוונת הלב ובדמעות. אצל טובי הרופאים ביקרנו, כולם הרימו ידיים: "אתם זקוקים לנס של ממש", הם אמרו, אך אנו לא נואשנו, נסענו לקברי צדיקים, שפכנו דמעות כמים וחיכינו. שמענו ממקור ראשון הרבה סיפורים על הרב הזה שעזר לאנשים שונים בעת צרה נסו לפנות אליו יעצה חברתי ולא לחצה כדרכה. עוד באותו יום התקשרתי לבית הרב ב' מסתבר שלהשיגו בטלפון זו משימה קשה מאוד אני נוסעת לצפון הארץ, הפתעתי את בעלי בנחישות אם קשה לתפוס את הרב טלפונית אסע אליו בעצמי, ברגע האחרון ניאות גם בעלי להצטרף אלי למסע המחר, משהגענו לבית הרב נוכחנו לראות כי התור ארוך מאוד, יש לכם תור שאל הגבאי לא בכלל לא אבל יש לנו עניין שאינו סובל דיחוי אמר בעלי, ולהפתעתנו אמר הגבאי הרב יקבל אתכם בעוד כמה דקות, ואכן כעבור מספר דקות נקראנו פנימה אל הקודש, פני הרב היו מאירות וטובות קדושה אפפה אותם סיפרנו לרב הכל בעלי דיבר ואני פרצתי בבכי הרב שמע בסבלנות ולא הפסיק אותנו אפילו פעם אחת הוא שקע במחשבות מעמיקות ולאחר כעשר דקות שאל את בעלי לאביך יש אחות מבוגרת הגרה ביוהנסבורג ביקש הרב לברר? כן הודה בעלי. כשהיית ילד ביקרת את הדודה הזו ואז הרגזת אותה מאוד, פני בעלי החלו מחליפות גוונים כן לא בדיוק זה היה חוסר הבנה הדודה כעסה עלי מאוד וגירשה אותי מן הבית למרות שהייתי ילד קטן, ההורים שלי הסבירו לי מאוחר יותר שהדודה הזו שבורה נפשית בעלה נפטר כשהייתה צעירה ילדים מעולם לא היו לה ולכן היא ממהרת לכעוס ולצעוק אמר בעלי, הרב נענה בראשו נכון מאוד הדודה הזו כעסה הרבה זמן אחרי שהלכת כנראה גערת בה אז מאוד, אנשים שבורים הצעקה שלהם נענית היא כנראה הקפידה עליך מאוד ומאז יש עליך הקפדה בשמים, יהא עליכם לבקש סליחה מן הדודה שלך לא מספיק סליחה בלב היא צריכה לכתוב כי היא סולחת רק לאחר שתוסר הקפידה תזכו בע"ה לפרי בטן הבטיח הרב, יצאנו את חדרו של הרב נפעמים מרוח קודשו והמומים מן הדברים ששמענו, בתירוץ כלשהו בעלי ביקש מהוריו את מספר הטלפון של הדודה יהודית מיוהנסבורג וחייג אליה, מדבר שמעון האחיין שלך הבן של אברהם ' שמעתי את בעלי מזדהה רציתי לדבר איתך, איתי נדהמה, כן לפני שנים כשהייתי ילד פגעתי בך את זוכרת מאז אני מרגיש כי ישנה קפידה עלי ואני מתחנן לפניך שתמחלי לי קולו של בעלי היה קרוב לבכי, אני לא סולחת כל כך מהר מי שפוגע בי סופו להיענש ענתה הדודה בקול גאה וקשוח, היינו שבורים ורצוצים אבל ידענו שעלינו לעשות מעשה אולי פשוט נקום וניסע ליוהנסבורג הצעתי לבעלי, אולי כשתראה כי אנחנו מתחרטים באמת היא תאבה לסלוח לנו, עכשיו ערב פסח אולי ניסע אחרי החג, לא הייתי נחרצת אנחנו מוכרחים לשמוע כי היא סלחה לנו אנו מוכרחים לקבל את סליחתה כמתנת חג, אחר ארבע ימים היינו בדרכנו לדרום אפריקה לא ידענו היכן נתאכסן וקיווינו לישועת ה', היישר מן המלון הזול נסענו לביתה של הדודה שהופתעה מאוד לראות אותנו מגיעים אליה במיוחד, בשביל זה במיוחד הגעתם היא התרגשה באמת, כן חשובה לנו הסליחה שלך אמרתי ופרצתי בבכי, עשר וחצי שנים עברו ועדיין לא זכינו להיפקד אנו משוכנעים שרק הסליחה שלך תביא אל ביתנו את הישועה, הדודה הרהרה רגע ואחר השיבה טוב אני סולחת לכם, התאמצתם ובאתם עד פה במיוחד ובכל זאת אתם אחיינים שלי, אבל חשוב לי שתדע כי מן הפגיעה שלך אז נפגעתי מאוד, אמרה לבעלי דרך אגב היכן החבילות שלכם, במלון עניתי בשלווה, למה במלון כשיש לכם דודה פה זה פוגע בי, טוב מיד נבקש שישלחו מונית להביא את החבילות מיהרתי להשיב, מפחדת לפגוע שוב, עוד שבוע וחצי פסח אני רוצה שתישארו פה לחג אמרה, לא אנחנו חייבים לשוב אמר בעלי, שוב אתה פוגע בי אני לא אכתוב לכם מכתב סליחה אם לא תישארו פה לחג, נבהלתי אלא שלא הייתה לנו ברירה היה זה חג הפסח הארוך ביותר בימי חיי אבל נשארנו חזרנו לארץ מאוששים ומקווים, נסענו היישר לבית הרב ששמע על המאמצים שעשינו והבטיח לנו כי בע"ה ניוושע בקרוב, לחג הפסח תשנ"ט בשנה שלאחר מכן קיבלנו את המתנה היקרה שבמתנות נולד ישראל מאיר הבן הבכור שלנו שמילא את הבית אור ושמחה אמיתית.

מוסר השכל:

עלה בידנו ללמוד מפרשתנו עד כמה חמור הדבר כאשר גורם צער לאביו או לאחיו או לאשתו או לחברו ואפילו עסוק בדבר מצוה, ואפילו במצוות אימו אין שום צער שנגרם ממעשיו נעלם אלא על הכל יבוא בחשבון ויענש מידה כנגד מידה, בהיות ומצער את השכינה ומידת הדין פוגעת בו, ומעשה אבות סימן לבנים אם יעקב אבינו שעשה במצוות אמו והקב"ה הסכים על ידו בכל זאת לא ויתרו על הצער שנגרם לאביו ואפילו לאחיו הרשע, ואם רב רחומי שעסק בתורה ולא חשב ולא התכוון לצער את אשתו שילם על כך בחייו, עוד יותר כפולה ומכופלת חובתנו עשרת מונים להיות זהירים במעשנו, בהיות ועצם המציאות של הצער מצער בכך את השכינה, ולזאת עלינו לדעת שאין פעולה ולו הקטנה שגורם צער לזולת בגללו הדבר ירדוף אותו ואת בני ביתו ויענש על כך שכל מה שעושה האדם עושה לעצמו, לזאת למרות ששבוע שעבר לימדנו יסוד גדול להיות מן הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים, שלא יטעה האדם לומר אם כן הותרה הרצועה בהיות וכל אחד ימחול לשני, צריך לדעת שאין הדבר מספיק לפוטרו מעונש על הצער שנגרם, כך שצריך כל אדם להיות זהיר ונזהר בביתו ולשמור על התא המשפחתי וכן בחברתו מצער הזולת ושומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו ובני ביתו והמזהיר והנזהר ירבה שלומו כנהר אמן ואמן.

 

החותם בברכת שבת שלום ומבורך.

הצב"י מרדכי מלכא עיה"ק אלעד