מתקרבים להמלכה: מתחילים בעיון, וממשיכים להעמיק

הרמב"ם (הלכות יסודי התורה, סוף פרק ד) והרמ"א (הלכות תלמוד תורה, יורה דעה, סימן רמו, ד) קובעים כי אין לטייל ב"פרד"ס" (תורת הסוד) לפני שמילא האדם כריסו בש"ס ופוסקים, כלומר עד שיידע את האסור והמותר. הש"ך מוסיף כי גדולי המקובלים מדגישים זאת, לא רק כדרישה הלכתית, אלא גם כדי להבין את עומק הקבלה: "גם המקובלים שהם יודעים איך ללמוד הם אומרים שצריכים להיות מלאים בש"ס ובפוסקים." המהרח"ו, תלמיד האריז"ל, כותב בהקדמה לשער ההקדמות כי לימוד קבלה ללא תורת הנגלה דומה ל"נשמה בלי גוף שאין לנשמה שכר על העשייה בלי גוף," וכי לימוד נגלה בלבד ללא נסתר הוא כ"גוף בלי נשמה."

הגמרא (גיטין סב) מלמדת כי חכמי התורה נקראים מלכים, ככתוב: "בי מלכים ימלוכו" (משלי ח, טו). התיקוני זוהר (הקדמה יז) מבאר כי "מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה," כלומר, על ידי היגיעה בתורה שבעל פה ללבן הלכות, אנו ממליכים את הקב"ה. חכמי התורה, העוסקים בברור ספקות הלכתיים, נקראים מלכים משום שהם ממליכים את הקב"ה.

בספר סדר היום נכתב כי יש ללמוד בנחת, לאט, מילה במילה, כדי לא לטעות ולהגיע לאמת: "כי לא נמצא הטעות והשגיאה כי אם בשביל שאינו מדקדק בדבריו וקורא במרוצה." רבנו ישראל סלנטר (אור ישראל, פרק כ"ז) מלמד כי בכל שעה של לימוד תורה מקיימים מצווה, אך יש לשאוף שדברי תורה יהיו מחודדים בפה: "וזה נעשה על ידי הלימוד בעיון, השאלה התשובה, הפלפול וזה לא יהיה בשעה ולא בשתיים אלא בשנים רבות." הוא משווה זאת לאדם האוגר תבואה יקרה או קונה נדל"ן, שערך לימודו גדל עם הזמן: "ככל שעובר הזמן הוא נעשה חכם יותר, חריף יותר מדויק יותר בהבנת עומק דברי תורה." בבית דין של מעלה שואלים: "האם פלפלת בחכמה?"

בשולחן ערוך (אורח חיים, סימן א, סעיף ד) נכתב: "טוב מעט תחנונים בכוונה מהרבה לא בכוונה," ובבאר היטב הוסף שכך גם בלימוד תורה: "עדיף מועט בעיון מאשר הרבה לא בעיון." בספר תיקון חצות (דף ר"ל) נאמר כי לימוד שטחי, שמטרתו אגירת מידע, אינו חודר ללב ואינו מקיים "כתבם על לוח ליבך" (משלי ג, ג). לעומת זאת, לימוד בעיון, שבו האדם בודק סתירות בין מקורות ומעמיק בהלכות, שואב וממגנט: "זה שואב, זה ממגנט זה מרים את האדם" (תניא, פרק ה).

רבנו ישראל סלנטר מוסיף כי לימוד בעיון מרומם ומעורר את הלב: "הוא משנה את האדם, הוא מעורר את הלב." הט"ז מלמד כי ברכת "לעסוק בדברי תורה" מתייחסת לעיסוק כעסק, ביגיעה והעמקה. האגלי טל קובע כי מדד לימוד תורה טוב הוא התענגות ויגיעה ביישוב סתירות: "זו השמחה הגדולה ביותר." הזוהר מוסיף כי שמחה בלימוד תורה מגדילה את האדם ומדביקה אותו בתורה ובקב"ה (רש"י, סנהדרין נח). בספר דרך השם נאמר כי אור התורה מאיר בלימוד בעיון, ובקבלה מוסבר כי לימוד זה שובר קליפות ומתקן את הנשמה והעולם.

המהרח"ו מספר כי האריז"ל עסק בהלכה בעיון, הזיע וטרח כדי לשבור קליפות: "התורה נקראת תושיה כי היא מתשת את כח הקליפה." לימוד בעיון מחליש את היצר הרע, וחוויה זו, לאחר עשר דקות של ריכוז, מעניקה "חוויה עצומה של קדושה עומק ואהבת השם." החזון איש מלמד כי עמל התורה מרומם את האדם ומנתק אותו מתענוגות הבל: "ככל שהוא מוסיף בעמל התורה הוא מנתק את היצר הרע וממאס תענוגי ההבל." הרקנטי (פרשת יתרו) מוסיף כי התורה היא כאש בפלפול, והגמרא (קידושין ל) מדגישה: "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין… אם אתם עוסקים בתורה זה צריך להיות כמו עסק!"

הזוהר מלמד: "מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה," כי יגיעה בתורה שבעל פה ממליכה את הקב"ה. לכן, רק לאחר מילוי כרס בש"ס ופוסקים, שהם תורה שבעל פה בבחינת מלכות, ראוי לעסוק בקבלה כדי להמליך את הקב"ה בבחינת "כבוד מלכים חקור דבר" (משלי כה, ב). רבי יהודה הנשיא פתח את המשנה ב"מאימתי" (מם פתוחה) ומסיים את הש"ס ב"בשלום" (מם סגורה), לסמל כי התורה ניתנה ב-40 יום. מם פתוחה מייצגת תורה נגלית הפתוחה לכולם, ומ"ם סגורה את הנסתר, המיועד למי שמילא כרסו בש"ס ופוסקים. לימוד קבלה דורש עמל רב, ואם האדם חושב שהנסתר קל יותר מהנגלה, ייתכן שאינו לומדו כראוי.

הגמרא (עבודה זרה יט) מלמדת כי "אפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד." המהרח"ו קובע כי לימוד קבלה דורש הימנעות מדיבור שאינו הכרחי לעבודת ה' והתמדה ב"שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהילים טז, ח). בספר סור מרע ועשה טוב נאמר כי אפילו בדיבורי חול, כגון המילה "ברו"ט" (לחם), הצדיק מכוון לשם ה' (גימטריא שבע פעמים שם א-ל). בספר בוצינא דנהורא (דברי הימים א, כט, י) נאמר כי דוד המלך, אפילו בשיחת חולין, ייחד ייחודים במחשבתו: "ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל… בפנימיות מחשבתו היה מייחד ייחודים."

בשיר לל"ג בעומר שחיבר הבן איש חי, "ואמרתם כה לחי רבי שמעון בר יוחאי," מופיע הביטוי "כה לחי," שמקורו בספר שמואל (שמואל א, כה, ו), כאשר דוד שלח נערים לברך את נבל: "ואמרתם כה לחי ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום." רש"י מפרש: "כה יהיה לשנה מזל חי וקים." הזוהר שואל כיצד בירך דוד את נבל הרשע, ששמו מעיד על קמצנותו ורוע מעלליו, ומבאר כי בראש השנה, יום הדין, דוד ייחד בין מידת היסוד (חי) למידת המלכות (כה) כדי למתק את הדינים. גם כשדיבר עם נבל, הוא כיוון לקב"ה: "ואפילו שהרשע חושב שמדברים אליו, הצדיק מכוון לדבר עם הקב"ה."

הזוהר מסביר כי יעקב לא השתחווה לעשו, אלא ראה את השכינה שבע פעמים והשתחווה לה: "היה נראה לעשו שמשתחווים אליו, זו בעיה שלו." הנועם אלימלך מפרש כי כשיעקב אמר לעשו "עם לבן גרתי" (בראשית לב, ה), הוא העביר שני מסרים: לעשו אמר כי הוא פשוט כגר, ולקב"ה כיוון ששמר תרי"ג מצוות. כשפגש את רועי הצאן בחרן ואמר: "הידעתם את לבן… השלום לו" (בראשית כט, ה-ו), הוא התפלל על גאולת ישראל, כיוון ל"לובן העליון" ולרחל המבכה על בניה (ירמיהו לא, טו).

לימוד תורה בעיון, תחילה בש"ס ופוסקים ואחר כך בקבלה, הוא דרך להמליך את הקב"ה ולהתעלות רוחנית. עמל התורה מחליש את היצר הרע, שובר קליפות ומעניק חווית קדושה. הצדיקים חיים ב"שויתי ה' לנגדי תמיד," מייחדים ייחודים בכל מעשה, כפי שדוד ויעקב כיוונו לקב"ה גם בשיחות עם רשעים. הביטוי "כה לחי" בל"ג בעומר מסמל ייחוד בין היסוד למלכות, קדושה בכל מעשה.