
בתוכנית 'שמור וזכור' עלה מאזין שהעלה שתי שאלות הלכתיות מהותיות: האחת נוגעת ללבוש הראוי של שליח ציבור (חזן) בבית הכנסת, והשנייה עוסקת בספירת העומר והוצאת הציבור ידי חובה.
המאזין פתח את השיחה בשאלה הנוגעת ללבושו של חזן, במיוחד כאשר הוא עולה להתפלל בלבוש שאינו מכבד, כגון מכנסיים קצרים, חולצה קצרה, כפכפים או כיפה קטנה: "חזן שעולה, או עם מכנס קצר, או עם חולצה קצרה, או עם כפכפים. האם זה ראוי שיעלה דבר כזה? ואיך מתמודדים דבר כזה?"
הגאון רבי אברהם יוסף השיב בתקיפות, תוך הדגשת החשיבות של כבוד התפילה והציבור: "קודם כל, צריך לדעת שאין חיוב גם למישהו בתוך שנה לאבל, להיות שליח ציבור. אבא שלו עשה אותו יתום, לא עשה אותו חזן." הוא הבהיר כי אין חובה על אדם באבל לשמש כשליח ציבור, וכי מי שבוחר לעשות זאת חייב לעמוד בסטנדרטים של ייצוגיות וכבוד.
עוד באתר:
בהמשך, הרב התייחס ללבוש הראוי: "מי שחושב שהוא רוצה להתפלל, עליו להתלבש כהוגן. להתלבש כהוגן, פירושו, להיות ראוי להיות מייצג נאמנה את הציבור. כיפה קטנה, וזה הכי גרוע, בקושי רואים אותה, הוא עולה להתפלל, שליח ציבור, כשבמקום יש, ברוך השם, בעלי כובעים גדולים, בעלי חליפה, לבושים כהוגן, בכבוד מלכים, לכבודו של הקדוש ברוך הוא. עומד אחד כזה, והוא מייצג את הציבור, בושה לציבור." הרב הדגיש כי שליח ציבור שאינו לבוש כראוי פוגע בכבוד הקהילה כולה.
הרב המשיך והתייחס להבדל בין עיר למושב: "מכנס קצר בעיר זה לא מקובל. אם זה במושב, אם זה במקומות האלה שעובדים קשה כל היום והם הולכים עם המכנס הקצר וגם באים להתפלל, זה דרך לבושם, נוכל להקל קצת. הוא עדיין גם בסנדלים בליגה ארבעים… במקום כזה, שככה הרגילות שלהם, כמו במושבים, כמו במקומות כאלה, אפשר לומר להעלים עין שיהיה כשליח ציבור, אפילו שהוא לבוש בצורה כזו." עם זאת, בעיר, שבה הנורמה היא לבוש מכובד יותר, אין להקל בכך, והלבוש הלא מכבד נתפס כחוסר כבוד כלפי התפילה.
הרב התמקד במיוחד בכיפה, שהיא סמל ליראת שמיים: "הכיפה, שזה הדבר הכי חמור, וראיתי שוטים שבגלל החולצה הקצרה שמגיעה לאמצע היד, שזה לא נורא, שהיום זה מכובד נקרא, היום עומדים לפני מלאכים עם חולצה קצרה וזה לא נורא, על זה מקפידים, שמים טלית. את הכיפה, שזה העיקר, הם משאירים ככה, בקושי איזה חצי שקל שבקושי רואים אותו. בושה לנו." הוא הדגיש כי הראש, המייצג את יראת שמיים, הוא החשוב ביותר: "מה שחשוב יותר זה הראש, הראש זה יראת שמיים."
כדי להתמודד עם מצב כזה, הרב הציע גישה רגישה ומכבדת: "צריך להעיר את תשומת הלב, למי שכבר עולה, להלביש עליו את הטלית על הראש, כי הידיים פחות חשובות… מבקשים ממנו בשקט, לא לבייש, לא להלבין פנים של אף אדם, גם אם הוא לא צודק. לא מלבינים פנים של אף אדם, מלחשים באוזנו בשקט, אנא ממך, תן למישהו אחר שיהיה שליח ציבור." הרב הדגיש כי יש לתקן את המצב בדרכי נועם, תוך שמירה על כבוד האדם.
השאלה השנייה של המאזין עסקה בספירת העומר, כאשר חזן עולה לספור עבור הציבור: "חזן עכשיו שעלה בספירת העומר, ויש את הציבור, עכשיו הוא מוציא אותם ידי חובה. אז מה עשו הציבור עכשיו, איך התנהגו?" המאזין ציין כי ישנם אנשים שצריכים לצאת ידי חובה, בעוד אחרים אינם זקוקים לכך, כגון מי שפספס יום או שכבר ספר בעצמו.
רבי אברהם יוסף הסביר את המנהג הספרדי ואת ההלכה בנושא: "אנחנו, הספרדים, יש לנו דרך ארץ. לא קופצים כל אחד ומברך. שליח ציבור, הרב, או מישהו מיוחד, יש לנו דרך ארץ." הוא התייחס לנוסח ההכרזה של השליח ציבור: "איך אנחנו פותחים? ברשות מוריי ורבותיי. מי שזקוק לצאת ידי חובה, מכוון בברכת השליח ציבור. על ידי ההכרזה, ברשות מוריי ורבותיי, הוא לא רק ביקש רשות להיות ראשון, הוא גם אמר להם, אני מכוון להוציא ידי חובה את מי שרוצה."
הרב הבהיר כי מי שאינו מעוניין לצאת ידי חובה יכול לכוון במחשבה שלא להשתתף בברכת השליח ציבור: "מי שלא רוצה לצאת ידי חובה, די במחשבה שאני לא יוצא ידי חובה. על ידי השמיעה הוא לא יצא ידי חובה. רשאי אחר כך לברך." בכך, הרב נתן מענה ברור כיצד הציבור יכול להתנהל במצב כזה, תוך שמירה על הסדר וההלכה.
האזינו לדברים המלאים בתוכנית 'שמור וזכור' בהגשת הגאון רבי אברהם יוסף ב'קול חי':