תפילה קטנה לפני שמתחילים
היום אני רוצה לגעת בנושא עדין, כואב, אבל חשוב מאין כמוהו.
נושא שיכול — בלי הגזמה — לשנות חיים.
בכניסה לאולפן של 'קול חי' תלויה “תפילת השדרן”. לפני התוכנית הזו עצרתי לרגע, שמתי יד על הלב, וביקשתי: שלא תצא תקלה תחת ידי.
כי היום אנחנו מדברים על נישואים שמכניסים אדם למצוקה נפשית עמוקה, ועל הדרך להבין, להבחין, ולפעמים — להינצל.
מה שנאמר כאן הוא כללי בלבד. לא טיפול, לא אבחון, לא פסיקה הלכתית.
מי שמתמודד — חייב ליווי מקצועי ואישי ובמידת הצורך לפנות לשאלת רב.
עוד באתר:
הסיפור שמתחיל כמו אהבה — ומסתיים באובדן עצמי
היא הכירה גבר שידע להיות המקסים המושלם:
מפרגן. מנחם. קרוב.
כזה שכל הסביבה אומרת עליו “וואו, איזה בעל”.
אבל לצד זה היו ימים אחרים:
ימים של שתיקה קפואה.
היעלמות רגשית.
קיצוץ חד בקשר — בלי הסבר.
והיא?
הייתה עומדת מולו מבולבלת. רגע אחת מרגישה קרובה, וברגע שאחריו — אבודה.
וכשהעזה לשאול בעדינות “קרה משהו?” — קיבלה תשובות שאוכלות נשמה:
– “את רגישה מדי.”
– “זה בראש שלך.”
– “את עושה עניין מכלום.”
וכמו שקורה להרבה נשים (וגם גברים!) —
היא התחילה להאמין שמשהו בה מקולקל.
עד לרגע אחד משמעותי.
כששיתפה חברה, והחברה שאלה שאלה פשוטה:
“שמת לב שבכל ריב — את זו שמתנצלת?”
המשפט הזה פתח לה חלון.
פתאום היא ראתה: זו לא היא.
זו הדינמיקה.
“אני כבר לא יודעת מי אני” — כשהמציאות מטשטשת
מישהי פעם אמרה לי משפט שאני לא שוכח:
“פעם אני המלכה שלו, וביום אחר — מיותרת.
פעם אני העולם שלו, ולמחרת — אני הבעיה.
אני מרגישה שאני מאבדת את השפיות.”
היא שאלה אותי:
“זה אני? או זה הוא?”
והאמת?
יש מצבים שבהם האדם כבר לא יודע מה אמיתי ומה מניפולציה.
הנפש מאבדת אחיזה.
סטיגמות מסוכנות: נרקיסיזם, מזוכיזם ומה שביניהם
בשבוע שעבר דיברתי על דינמיקה של “נרקסיסט ומזוכיסטית”.
אחת המאזינות כתבה לי:
נרקיסיזם אמיתי הוא הפרעת אישיות, לא תכונת אופי.
ושם — אין פתרון זוגי.
בעקבות ההערה שלה הערב נעשה סדר:
יש מצבים נדירים אך אמיתיים
שבהם אדם נכנס לסחרור נפשי מסוכן:
קריסה. חוסר יציבות.
מדרון שעלול להסתיים בבית חולים — או גרוע מזה.
במצבים כאלה צריך לפעמים להציל את האדם.
להתייעץ עם אנשי מקצוע ורבנים.
לשמור על החיים.
אני לא נכנס למילה “גירושין”.
לא קובע.
רק אומר את האמת:
יש מצבים שמצריכים התערבות מיידית.
הצלה היא לא סוף — היא רק ההתחלה
גם אם אדם יוצא ממערכת מזיקה —
אם הוא לא עובד פנימה,
הוא יישאר עם אותם החורים:
אותם פחדים
אותו חוסר ביטחון
אותו דפוס בחירה
אותה היקשרות פצועה
ולכן הרבה אנשים עוזבים קשר — ונכנסים לאותו קשר “בשם אחר”.
זו לא אשמה.
זו פיזיקה נפשית:
הנפש נמשכת למה שמוכר.
אבל… לא כל בן זוג “נרקיסיסט” ולא כל קושי הוא פתולוגיה
אני שומע לא פעם:
– “הוא הרס לי את החיים.”
– “היא לקחה לי את הבריאות.”
– “הוא נרקיסיסט.”
לפעמים זה נכון.
אבל הרבה פעמים — זו הגנה מפני שאלה קשה:
מה אני צריך ללמוד מהסיפור הזה?
לא אשמה — אחריות.
לא “הוא שחור ואני לבן” — אלא אומץ להסתכל פנימה.
אנשים היום זורקים אבחנות כמו מדבקות:
“נרקיסיסט”
“פסיכופת”
“גבולית”
“מזוכיסטית”
וזה מסוכן. לא מדויק. לא מקצועי.
הרבה פעמים אין כאן הפרעה — יש כאן כאב.
רגע אישי: מאיפה אנחנו התחלנו
אני משתף משהו שלא קל לי לשתף, אולי אפילו לא פופולרי אבל הוא חשוב ויוכל לעזור להרבה אנשים.
ואני אומר זאת ברשות רעיתי חיה.
כשהתחתנו —
מאוד קל היה להדביק לנו סטיגמות:
“הוא נרקסיסט.”
“היא מזוכיסטית.”
היינו יוצאים להליכה,
ואני הייתי מדבר בלי הפסקה,
היא מקשיבה, נעלמת שם בצד.
זה נראה כמו פתולוגיה — אני תופס את כל המקום, וחיה רעייתי פשוט נעלמת,
אבל זה היה הרבה יותר פשוט:
שני אנשים עם פצעים, פחדים, וסיפורי ילדות שלא למדנו עדיין לדבר אותם.
בעזרת עבודה משמעותית
אני למדתי לתת מקום,
וחיה למדה לקחת מקום.
זה שינוי אמיתי.
זה ריפוי.
שני הצדדים צריכים עבודה — לא רק “האשם התורן”
בניית זוגיות בריאה כוללת:
👈בניית ערך עצמי
👈בניית גבולות
👈יכולת בחירה
👈יציבות
👈תקשורת כנה
זה לא “הוא”.
זה לא “היא”.
זה שניהם — וכל אחד מול עצמו.
סיום: תקווה — כי אפשר להתרפא
בואו נזכור:
אנחנו בני אדם.
אנחנו פגיעים.
אנחנו מופעלים.
אנחנו מחפשים שקט, אהבה, יציבות.
והבשורה הטובה?
אפשר להתרפא.
אפשר להתחדש.
אפשר לבנות זוגיות אמיתית ובריאה — גם אחרי שנים של כאב.
זה מתחיל באומץ,
נמשך בכנות,
ומסתיים בתקווה.
האזינו לתוכנית המלאה:
