הנערות הפתיעו: "מי שמניח תפילין הוא גיבור"

כשאת מתקרבת אל מורה חילונית בשטח השיפוט שלה, לאמור, באיזור חצר התיכון שהיא מלמדת בו, את צריכה לנהוג במשנה זהירות.

"אסור לך לשכוח" כמו שבעלי אומר, "מה את מייצגת. אסור לך לשכוח מה רואים מבחוץ כשמסתכלים עלייך. מה היא הדמות שהיא את.

"לפעמים גם אני חושב", הוא מסביר לי, "שכשאני, גם אני, כשאני הולך לפגישת עבודה בתל אביב, אני חושב לרגע, מתוך העיניים של עצמי, שאני אותו נער, תל אביבי, צעיר, מא.ד. גורדון, אבל אני לא. אני חרדי, מבוגר, בני ברקי עם כיפה שחורה על הראש, חולצה לבנה, עם כל מה שהחבילה הזו אומרת".

זה היה יום שלישי בשבוע, ואני מוזמנת לדבר קצר קצר במסיבת הסידור של בית ספר "חורב" רמת גן.

מסיבת הסידור לא התקיימה בבית הספר עצמו, אלא באולם מוזיאון רמת גן שברחוב אבא הלל בעיר. הבוקר חולק לשניים. המסיבה של הבנות והמסיבה של הבנים, כך שהייתי צריכה להיכנס פעמיים לאולם. בין המסיבות, עד שהתחלפו האימהות, טיילתי לי בחוץ, חשבתי מחשבות.

ירדתי קרוב למוזיאון למטה לרחוב רוקח, זה שמגיע אל מועדון הכדורת, אל שבע טחנות, אל גבעת נפוליון. מכירה נפלא את האיזור.

המסיבה הראשונה התחילה יחסית מוקדם, עוד היה בוקר ממש, ואני רואה גדודי נערים חילוניים צועדים בביטחון לאותו האזור. החלטתי לעקוב אחריהם. אני סוציולוגית בנשמה, אוהבת לדעת, סקרנית, חפרנית, חקרנית. "לאן הם הולכים כולם?" הם לא בדיוק בגובה שלי, אני לא בדיוק מדברת את השפה שלהם, אני לא מזהה את האופנה שלהם, אני אוהבת לדעת את עמי.

הם התקדמו קדימה, וראיתי לשלושה מתוך הגדוד של החמישה מתוך אלה, ואחר כך על עוד שניים מהקבוצה מאחוריהם של אלה, ולעוד בחור שהלך לבדו, ראיתי שמכולם משתלשלות ציציות. אמיתיות. לבנות. "מה זה?" שאלתי את עצמי, ברור לי עכשיו שאני ודאי ממשיכה לעקוב. הלכתי אחריהם. מה היה לי לעשות?

הם נכנסו לשער בית הספר שלהם. אני מרימה את העיניים, כתוב שם, אי אפשר להתבלבל: "תיכון אוהל שם". כולנו שמענו על מקרה המנהל שם והתלמיד האחד שרצה להניח תפילין בבית הספר.

עמדתי בצד כמתצפתת. גשש בלש בפעולה, פותר כל תעלומה. לא כל בוקר מזדמנים לי בני נוער כאלה. אני מחכה מעט, ללא תוכנית פעולה מיוחדת, מגיעה גם קבוצה של בנות. "שלום בנות", אני אומרת, יודעת שאני בשבילם איזו דודה חרדית שבטח הלכה לאיבוד ועומדת לשאול אותם איפה צד מזרח. "היי, תגידו בנות", פניתי אל זו עם קופסת הפלסטיק, הצצתי לה, היא אכלה תותים אדומים עם יוגורט לבן, "תגידו, כאן זה תיכון אוהל שם המפורסם?"

"כן", הן ענו ביחד, דווקא היו נחמדות, "אתם 'אוהל שם' עם הסיפור של התפילין והמנהל?"

"כן, כן", הן אמרו "נהיינו תיכון מפורסם".

"זה באמת היה ככה כמו שדובר"?

"מה? התפילין וכל זה?

הרבה מעבר לזה. זה לא רק הבחור ההוא שצולם, מלא בנים פה מניחים תפילין, הולכים עם ציצית, מתפללים",

"ואיך אתן עם זה, מה דעתכן?"

"מגניב, אנחנו ממש בעד, בן שמניח כאן תפילין הוא בעיננו גיבור, איכפת לו מהעם שלנו, הוא נאמן לרצונות שלו, אנחנו מעריכות כאלה בנים יותר מאחרים".

בנות בונות, אמרתי לעצמי. כשמורה אחת התקרבה אלינו לשמוע מה העניין. אולי זו אמא ולא מורה?  בכל אופן ידעתי מה היא הולכת להגיד לי, וכבר זיהיתי את הפרצוף הכועס של 'מה את עומדת כאן ליד השער ומי את שתדברי עם הבנות'. אבל לא. היא הגיעה זועמת ויצאה מרוצה, לקוחה מאתגרת, מבוהלת, אני חושבת שהרגעתי אותה.

זה היה יום תפילין כזה שבא לך מכל הכוונים. קצת כמו שלפעמים אחרי ארבע שנים שלא היית בזכרון יעקב את נוסעת לזיכרון יעקב. ואחרי יומיים בצפיפות, את מוצאת את עצמך שם, מסיבה אחרת, שוב.

בערב, שולחת לי רחלי, סטודנטית שהכרתי בנפש יהודי לפני 17 שנים, מילים מחזקות, "הייתי חייבת לספר לך, אפרת, יש לי אחיין בן 24, חילוני גמור, שנסע לטיול של אחרי צבא לטסמניה. זה ליד אוסטרליה. אני זאת ששולחת לו מהארץ חבילות. שאלתי אותו אתמול מה לשלוח לו, מה להכניס לחבילה? את יודעת מה הוא ענה?"

"מה?"

"'אני רוצה שתשלחי לי לכאן את התפילין שלי'. הייתי בהלם. הוא לא נגע בהם מאז הפעם האחת הזו בבר המצווה שלו, אבל תקשיבי מה הוא אמר",

"מה?"

"אני מכאן מבין שאני יכול להיות היום יהודי בזכות 4500 שנה שבהן יהודים אחרים הניחו תפילין".

זהו. לא צריך יותר מילים.

האזינו לדברים המלאים בתוכנית 'עומקא דליבא' בהגשת אפרת ברזל ב'קול חי':