המאבחנת בגילוי לב: "זה היה כמו רעידת אדמה"

אפרת ילוז, מאבחנת דידקטית ומטפלת בפסיכודרמה, המלווה כיום בני נוער בסיכון בעיריית פתח תקווה, שוחחה בפתיחות נדירה עם הרב שלמה בכר בתכניתו "מדברים מהלב" ברדיו "קול חי", וחשפה את מסע ההתמודדות שלה – הן כאם לשלושה ילדים שנשרו ממוסדות חינוך חרדיים, והן כאשת מקצוע שמלווה עשרות משפחות במצבים דומים.

בשיחה מרגשת, שזכתה להדהוד עצום, פתחה ילוז את ליבה וסיפרה כיצד, מתוך בית חרדי קלאסי בבני ברק, נשאבה אל מסע אישי של התמודדות, כאב, שינוי תפיסה עמוק – ולבסוף גם אמונה מחודשת ואחרת.

"אני הייתי אמא שמבינה כל ילד – חוץ מהילדים שלי", הודתה בכנות. "הייתי מאבחנת דידקטית מצליחה, ודווקא בגלל זה התקשיתי לראות את הקשיים של הילדים שלי. התכחשתי להם. התפללתי שזה יסתדר. וכשלא – ניסיתי לשלוט. לא להקשיב. רק לשלוט."

ילוז מתארת את אחד הרגעים המכריעים: שיחת טלפון מבית הספר על קשיים לימודיים. "הם התריעו. גם המורים, גם אנשי מקצוע. ואני, כמו הרבה הורים, פשוט לא הקשבתי. זה לא בגלל שלא אכפת לי – אלא בגלל הפחד. פחד שהעתיד שדמיינתי לילדים שלי לא יתממש. פחד מבושות. פחד מאכזבה. פחד מהכישלון ההורי."

הרב בכר מציין בנקודה זו: "את אומרת משהו חד: אין אשמה בכך שלילד יש קושי. האשמה מתחילה כשאנחנו לא לוקחים אחריות."

ילוז מהנהנת. "נכון. החרדה משתקת אותנו. היא לא נותנת לראות את הילד. אנחנו לא באמת מדברים איתו – אנחנו מדברים עם הפחד שלנו."

שלושה ילדים, שלוש נשירות – וקריסה אחת גדולה

אפרת ובעלה, אברך ירא שמיים, הורים לשישה ילדים. שלושה מהם נשרו ממוסדות חינוך – האחת בת, ושניים בנים. "זה היה כמו רעידת אדמה. זה נגע בכל תחום – זוגיות, פרנסה, תקשורת בבית. היו רגעים שחשבתי, זה כאב של הורה שכול. כן, עד כדי כך."

הרב בכר משתאה: "זה משפט קשה."

"נכון. והיום אני יודעת כמה הוא לא מדויק – כי תודה לאל, הילדים חיים, והם חלק מחיינו – אבל אז, הכאב הרגשי היה כזה. אובדן. השבר הכי גדול היה לא בזה שהם עזבו מוסד כזה או אחר – אלא בזה שאני לא מצליחה להגיע אליהם."

רגע המהפך: "התחלנו לכבד אותם"

המהפך הגיע רק כשהשניים, אפרת ובעלה, החליטו לעשות שינוי מהותי בתפיסה: "עד אז רצינו שהם יכבדו אותנו – שימשיכו את הדרך שסללנו. ואז הבנו: אנחנו אלה שצריכים לכבד אותם. את האלוקות שבתוכם, את הדרך שהם נמצאים בה, גם אם היא לא הדרך שדמיינו."

"אני לא רבה יותר עם אלוקים על מה שקורה לי בבית. זה רצונו. והילדים שלי, גם כשהם לא בדרך שהייתי רוצה – הם עדיין רצונו. וכשאני מכבדת אותם, הכבוד חוזר אליי – לא כי דרשתי, אלא כי אהבתי."

"הם לא איבדו את האמונה – הם איבדו את התחושה שרואים אותם"

כמטפלת לנוער בסיכון, ילוז שומעת את הקולות מהשטח. "הילדים לא איבדו אמונה. הם אוהבים את הקב"ה, את האמת, את התורה. הם איבדו את מנגישי הדת. הם איבדו את התחושה שמישהו רואה אותם. ילדה בת 13 אמרה לי – 'אני באה לבית ספר עצובה, ואף אחד לא שואל אותי למה. אני לא מעניינת אף אחד.'"

"הם לא ממרים – הם צועקים מתוך כאב"

השיחה מתארת את התהליך המוכר כל כך להורים רבים: השינוי בלבוש, ההתרחקות מהמוסדות, תחושת הניכור ההולכת וגדלה. אבל ילוז מדגישה: "זה לא מתחיל בלבוש. זה מתחיל בזה שהילד מרגיש לא שייך. שמישהו התנתק ממנו. והתגובה שלו? זו לא מרידה. זה כאב. זה זעקה: תראו אותי."

היא מסבירה את המונח "נשירה רעה": "כל מתבגר עובר תהליך של נפרדות – 'נשירה טובה' – שבו הוא מגבש אישיות. אבל נשירה רעה – היא זו שבה הילד מאבד קשר עם הדמויות המשמעותיות בחייו. ואז הוא גם מתנתק מעצמו."

"החרדה היא זו שמדברת עם הילד – לא ההורה"

כדי לעזור, היא אומרת, ההורה צריך לעבור שני שלבים: קודם כול, לזהות שהחרדה מנהלת אותו – ולשים אותה בצד. "אי אפשר לנהל שיחה עם הילד דרך העדשה של החרדה. אחרת, הילד לא פוגש את אבא – הוא פוגש את הפחד של אבא."

השלב השני: לראות את הילד באמת. "לא לשאול מה הוא עשה או לא עשה – אלא איך הוא מרגיש. מה עובר עליו. מה חסר לו. זה קשה – אבל האלטרנטיבה הרבה יותר כואבת."

המסר של אפרת ילוז הוא פשוט ומטלטל כאחד: לא הילדים שלנו הם הבעיה – אלא הקול הפנימי שלנו שמפחד, שופט, מנסה לשלוט. וכשנחליף אותו בהקשבה, באמונה ובכבוד – נגלה, אולי לראשונה, את הילדים שבאמת יש לנו.

האזינו לשיחה המלאה: