הגבאי הכה אותו נמרצות – אבל הוא פצח בריקוד

ערש"ק פרשת נשא תשפ"ה.

לידידיי ומכרי קוראי הגליון 'מעדני הפרשה' והמאמר המצורף.

לית מילתא דלא רמיזי באורייתא, נש"א ר"ת נשמת שראל אהרן, ומה מיוחד השבוע שנזכרתי בראשי תיבותי ובנשמתי?

אכן כן, השבוע ימלאו ג' פעמים ח"י שנים, מאז שנשמתי ירדה לעולם הזה לעשות את המוטל עליה, הלואי ואזכה.

יום הולדת זה זמן של הודיה על העבר ובקשה על העתיד, תרננה שפתי תהילה להשי"ת על כל הטוב אשר עשה עמדי מאז ומעולם, ובעיקר מודה אני על הטבע הטוב והמיוחד שהטביע בי, לקחת את הכל בקלות, להסתכל על העולם במבט אופטימי  ולראות את הטוב שבכל דבר ובכח זה עברתי ימים ונהרות של מצבים שאדם מן השורה היה רואה בהם סבל ותלאה ואני ראיתי בהם התמודדות הכרחית בדרך העולה לפסגת ההר.

כבר הפך הדבר לקבע שאני משבח את עצמי די תכופות במאמריי, אמנם זה נראה גאווה וניפוח, אבל לטעמי זה לא כך, כי אינני משבח את מה שעשיתי אלא מודה ומשבח להקב"ה על מידות שהטביע בי והם אינם שלי, רק מתנה שקיבלתי ואינני יודע ללמד איך לרכוש אותם, אבל אני כן יכול לספר כי זה מתכון לחיים מאושרים בכל קנה מידה ובכל תחום.

אמת הדבר, כי המבט האופטימי גרם לי לכאורה הרבה הפסדים ונזקים בחיים, אבל האוצר שוה את הנזק, התכלית הוא ליהנות ולשמוח ככתוב בתורה 'עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל' וזה עצמו מקור הברכה ובהחלט עדיף הנזקים המדומים מאשר הנזקים הנפשיים שהלחצים גורמים.

אינני מסתובב עם מועקות ואינני מסתכל לאחור ואתן דוגמא מוחשית לטבע זה שלא עבדתי עליו, רק כך נולדתי.

לפני מספר שנים אני רואה מודעות בלייקווד 'בריך מתייך לשלם', תושבי לייקווד מקדמים בברכה את בואו לביקור בעירנו של האי גברא רבא ויקירא מפארי קרתא דשופריא ומנקיי הדעת שבירושלים, הבקי בחכמת היד והפרצוף וכו', הרב יקבל קהל בבית פלוני אלמוני ולסיום מופיע מספר טלפון לקביעת תור אצל הרב.

שם הרב היה מוכר לי, לא ידעתי אם אני מכירו אישית, אבל שמו הזכיר לי נשכחות, 35 שנה אחורה.

ליל שבת בעומק החורף של שנת תנש"א, אני חתן וסופר את השבועות לקראת נישואי בשעטו"מ, לא יודעים אם בני משפחת הכלה יוכלו להגיע מאירופה? אם החתונה תתקיים ביום או בלילה? המתח רב, כל רגע עלולה לפרוץ אזעקה, סאדאם חוסיין העיראקי מאיים בנשק כימי ושולח את טילי הסקאד בלילות, חדרים אטומים עם דבק ומטליות עם אקונומיקה במפתן הדלת, רק מהריח הנורא הזה החונק את הנחיריים, אפשר לגווע ל"ע, מסכות גז משונות בחדר האטום, מסיימים את סעודת שבת די מוקדם ומתכוננים ללכת לישון.

אני פונה לאחי הקטן אליהו (ז"ל) ושואל אותו אם הוא רוצה ללוות אותי לשלום זכר? אמי ע"ה מסתכלת עלי בתמיהה: מה רעיון העוועים הזה לצאת בזמן כה מסוכן לשלום זכר?

מי ואיפה? היא שואלת. ברח' סורוצקין אני עונה, מרחק 20 דקות הליכה, האברך אבי הבן הוא איש מאוד נחמד לומד בכולל ערב שבו אני לומד, ואני משער שאף אחד לא יבוא לשלום זכר עקב המצב הבטחוני ולכן זו מצוה גדולה, ושומר מצוה לא ידע דבר רע.

אמי כהרגלה לא מונעת, מברכת ומאחלת שהכל יעבור כשורה, אני מבקש ממנה שלא תדאג, שמא אשתהה יתר על המידה, היא מלווה אותי במבטה ובמלמולי תפילה על שפתיה עד שאנו נעלמים מן האופק הנראה לעיניה.

אני הולך עם אחי ז"ל, באמצע פורצת אזעקה, אבל אנו לא מתרגשים, כבר התרגלנו לזה מדי לילה, אנו מגיעים לסורוצקין ומטפסים לקומה שלישית, אנו נוקשים בדלת ולעיני נגלה מחזה עגום, האברך יושב ליד בשולחן העמוס במעדני שלום זכר, אביו הצדיק יושב בראש השולחן וזהו, אף אחד לא הגיע.

האב היה מופתע מאוד, רק בשביל המבט המופתע הזה היה שוה כל הדרך והטרחה, ביליתי שם כשעה, שרתי את 'יוסף מוקיר שבת' של ר' יו"ט הערליך השגור על פי וכמה קטעי חזנות, בדיחות על סאדאם חוסיין והעם העיראקי התעופפו שם לרוב ואני בטוח שהאבא לא שוכח את זה לעולם.

שם המשפחה של אותו רב שהגיע ללייקווד, הוא כשם המשפחה של אותו שלום זכר וכמדומני שהרב הוא אח של אבי הבן הנזכר.

התקשרתי למספר הרשום על המודעה וביקשתי לקבוע תור, הגבאי אמר לי שביקור לא יפחות מ-100 דולר, לא נורא, הגבאי ביקש שאביא עימי כתב ידי, תאריך לידה ושמי ושם אמי.

כשנכנסתי אל חדרו והבטתי בפניו זיהיתי שהוא מאותה משפחה חשובה, אבל לא זכור לי שאי פעם שוחחתי איתו, הוא קידם את פני בחביבות וכיבדני לשבת, ואז פתח ואמר לי: אני כבר עוקב אחריך 40 שנה און איך קוק ארויף אויף דיר, (מביט עליך בהערצה).

אינני מכירך, אמרתי, ומסתמא גם אינך מכירני ומה יש להסתכל עלי בהערצה, מילא אם היית אומר שאתה עוקב אחרי עמידתי האיתנה במערכות שהתנהלו בענייני ולא ספרתי אף אחד והאמנתי בדרכי, ניחא, אבל 40 שנה? הייתי אז ילד קטן?

נכון, אמר הרב (שנראה לי צעיר ממני מעט) כל זה משום מעשה שהיה.

אוקיי, אמרתי, נשמע מה בפיך, איזה מעשה יכול היה לקרות כשהייתי ילד בן 10 בערך שיגרום להערצה?

מעשה שהיה כך היה, הוא מספר:

הייתי ילד קטן והלכתי לבית כנסת בשבת בבוקר, הסתובבתי בחוץ כדרכם של ילדים ולפתע אני רואה מרחוק את הגבאי רודף אחריך לתפסך ואתה בורח, מפה לשם הוא כמעט צד אותך והמפלט היחיד שעמד בפניך, היה לשעוט לתוך השביל המוביל לעזרת נשים, כנראה קיווית ששם הוא לא יעיז לעלות אחריך לתוך הנשים ולפחות לא להכות אותך מולן. מה רבה היתה ההפתעה, כשהגעת לדלת הברזל הכבידה והיא היתה נעולה, ושם הוא הצליח לתפוס אותך כמו חיה שניצודה בכלוב, לא אשכח את המראה, הרמת את שני ידיך לגונן בהם על ראשך שלא תיפצע בראש או במוח, או שמא חששת שיגרום לך צלקת על הראש ותתבייש בכך, או שהרבי בחיידר עוד יוסיף עליהם כהנה וכהנה כי מסתמא הגיע לך.

כל האירוע ארך דקות ספורות, הוא הפליא בך את מכותיו, הוא ניסה להסיר את ידיך מעל ראשך, אך לפתת אותם חזק מאוד, כעבור זמן מה הוא הרגיש שמיצה את עצמו ועזב אותך לנפשך.

הרב מסתכל עלי לבדוק את תגובתי, אם אני יודע על מה הוא מדבר. שמעתי, לא זכרתי את המאורע, (או שהיו הרבה כאלו ולכן זה לא משהו שנצרב במוחי), אמנם, אחרי שסיפר לי, נדמה לי שאני כן זוכר משהו כזה במעומעם, אבל יתכן שזה סתם דמיון שנדלק יחד עם התיאורים החיים שהרב תיאר. 

שאלתי אותו: מה בסיפור הזה אמור לגרום להערצה? אם הגבאי חיפש אותי להרביץ לי, כנראה עשיתי איזה מעשה שובב או שלפחות חשד בי בשובבנות כלשהי או שילד אחר עשה משהו והפיל את התיק עלי, ובאותו דור כידוע, מכות היה דבר שבשגרה.

נכון, ענה הרב, אבל המשכתי לעקוב אחריך אחרי שהגבאי הסתלק, אני ראיתי אותך אך אתה לא ראית אותי, לא רציתי שתתבייש אז הצצתי מרחוק וראיתי אותך מוריד את הידים מעל הראש, בודק מכל צד אם הגבאי כבר לא בשטח ובודק וממשש אם כל עצמותיך נשארו במקום ולא חסר איזה אחד מכ"ד ראשי איברים שמוציא עבד לחפשי ואז… פצחת בריקוד למשך מספר שניות.

זה כבר היה למעלה מהשגותיי, הייתי בטוח שעיניך מצופים בדמעות מההשפלה והכאב ופניך נפולות מצער, אבל לרקוד? לפצוח במחול? לשמחה מה זו עושה?

יצאתי ממחבואי וניגשתי אליך ושאלתי אותך: למה אתה רוקד? ובמקום לענות, הראית לי על ראשך ונקשת על רגליך ואמרת: ב"ה הכל במקום, יצאתי ללא פגע, לא יד ולא רגל נשברה, אין זה סיבה מספקת לריקוד? רוצה לרקוד ביחד?

ברחתי משם מהר, חשבתי שמשהו אצלך לא בסדר, אני במקומך הייתי נכנס לטראומה ואתה רוקד…

עניתי לרב, שכנראה כבר אז הייתי מחוסן ממכות והשפלות, המלמדים בחיידר חיסנו אותי.

עדיין, אומר הרב, זה מפליא, כי יש ילדים שסוחבים איתם צלקות מימי הנעורים עד עצם היום הזה ממכות והשפלות שקיבלו מהורים ומלמדים ומאשימים את כל העולם במחדליהם ואתה טוען שזה דוקא חישל וחיסן אותך ועל זה אני מעריץ.

על כל זה אני נותן תודה להשי"ת, הרבית חסדך עלי בכל המובנים, הכל מתנת חינם ושיר ושבח בשמי ובשמכם על כל החידושים הנפלאים שהרעפת עלי, זה לא מובן מאליו, ועוד תודה על כשרון הכתיבה וההבעה, על ענייני הכלל ועל ענייני הפרט, על הכל אני מודה ומברך ומשבח את בורא כל העולמים, תודה תודה ושוב תודה.

נ.ב.

כל אחד מאיתנו מרויח כל יום אלף זהובים וזה גם מצילו מפורענות, היכן זה מסופר בפרשתנו?

כמה אנשים היו קורח ועדתו? כמה מבני משפחתו המורחבת מתו בגלל המחלוקת? והיכן זה כתוב בפרשתנו?.