קפיצת זמן: כשארבעים יום משנים הכל

האם הזמן שלנו בחיים הוא מוגבל או שאנו יכולים לזרז ולמנף תהליכים על זה נרצה לדבר.

אחת התמיהות העמוקות בפרשת המרגלים נוגעת ליחס המופלא בין משך החטא לבין עונשו:
ארבעים יום תָּרו את הארץ – וכנגדם נגזרה פורענות של ארבעים שנה במדבר.
ולכאורה, קשה: מהי מדת הדין הזו, שמכפילה פי שלוש מאות שישים וחמש את משך העבירה?
בגמרא במסכת חגיגה דף ה ע"א אנו מוצאים קביעה חריפה:

"כל העוסק בתורה יום אחד בשנה – מעלה עליו הכתוב כאילו עסק כל השנה כולה"
וכן במידת הפורענות: "במספר הימים אשר תרתם את הארץ – ארבעים יום – יום לשנה… תשאו את עוונותיכם ארבעים שנה".

וכי ארבעים שנה חטאו? – אלא לומר לך: כל העובר עבירה אפילו יום אחד – מעלה עליו הכתוב כאילו עבר כל השנה כולה."

הגמרא משתמשת באותו כלל לשני קצוות – לזכות ולעונש

יום אחד של עיסוק בתורה – כאילו עסק שנה. יום אחד של חטא – כאילו חטא שנה.

לכאורה משמע בגמרא שזה 'עונש' אבל לא יתכן שיהיה עונש כ"כ גדול…

שהרי אמור חז"ל מידה טובה מרובה ממידת פורענות פי חמש מאות – כיצד ייתכן שכנגד ארבעים יום בלבד, נגזר עונש כה חמור של ארבעים שנה במדבר?

הרי זה סתירה ליסוד המוסרי שהתורה חוזרת עליו שוב ושוב – שמידת הטוב גוברת תמיד על מידת הרע.

 

והגמרא אומרת,  "כל העובר עבירה אפילו יום אחד…".

ובכלל לכאורה האם יעלה על הדעת שאדם אשר נכשל ברגע, ייענש על כל השנה כולה?
האם זהו צדק? האם זו הנהגת רחמים?

החיסרון של חטא המרגלים היה לא רק במעשה של ארבעים יום אלא זה היה אירוע תודעתי – שחדר לשורש האמונה של האומה כולה זה היה אירוע  שיצר מציאות חדשה של פחד, חוסר בטחון, התנגדות לכניסה לארץ, ונפילה ממדרגת הייעוד.
עבירה כזו – אין דינה לפי משך הזמן החיצוני שנמשכה, אלא לפי משך הזמן הפנימי שנוצר מתוכה.

העונש אינו תגובה למעשה – אלא שיקוף של המצב הפנימי שאליו הידרדר האדם והעולם.

וכשהעם אמר "לא נוכל לעלות" – הוא שקע למדרגת פחד שתשליך על הדור כולו במשך כל חייו.
וממילא – ארבעים שנה אינם עונש על ארבעים יום – אלא הם משך הזמן שבו יוכל הדור ההוא להתמודד, לתקן, ולצמוח מתוך אותה נפילה.

אינו עונש של נקמה  אלא תהליך של ריפוי.

הזמן כפי שאנו חווים אותו – הוא מישור טכני. אך הזמן הפנימי, כפי שהתורה רואה אותו – הוא מישור תודעתי.

יום אחד של עשייה תודעתית חזקה – יכול לשנות את כל השנה,

חטא – איננו רק פעולה נקודתית  הוא סטיית כיוון.
ברגע שהלב נוטה מדרך ה' – כל היום, וכל מה שבא לאחריו, נטען במשמעות חדשה.

המרגלים פגעו בלב של האומה. ברגע שעם ישראל בכה בלילה ההוא – קנה לעצמו את הלילה לדורות.
לא כי בכה – אלא כי הסכים לבכות. כי בחר להאמין למבט המנוכר, החששני, שלא מאמין בארץ חמדה.
והבחירה הזו – היא שחייבה מהלך תיקון של ארבעים שנה, לא כעונש – אלא כהזדמנות לריפוי תודעתי ארוך טווח.

יום אחד של תורה – אם היה בו כוונה, מסירות, אהבת ה – 'יש בו תוקף של שנה.

ויום אחד של חטא – אם הוא סימפטום של תודעה מקולקלת, מבט מסולף, כפירה פנימית – הוא מתפשט לאורך שנה שלמה, ולעיתים לדור שלם.

הגמרא במסכת חגיגה (דף ה) מביאה מעשה מרגש באדם שכונה  "בר בי רב דחד יומא", תלמיד ישיבה של יום אחד.
רב אידי, אביו של ר' יעקב בר אידי, היה נוסע שלושה חודשים בדרכים, כדי לשהות יום אחד בלבד בבית מדרשו של ר' יוחנן, ולאחר מכן היה שב לביתו. הוא קרוי

"תלמיד של יום אחד", רבי יוחנן, ראה את עומק העשייה הלימוד והמסירות אפילו של יום אחד והוא אמר:

"כל העוסק בתורה יום אחד – מעלה עליו הכתוב כאילו עסק בה כל השנה כולה."

ומה המפתח?  לא אורכו של העיסוק בתורה, אלא עוצמת הרצון והכוונה שבדרך.
שלושה חודשים של געגוע לתורה, תנועה פנימית מתמדת של חיפוש ה', מסירות דרך ומאמץ — כל אלו הופכים את ה"יום האחד" לפסגה של שנה שלמה.
כפי שניסח זאת הרא"ש: "תורתו אומנותו" — לא רק למי שלומד כל היום, אלא למי שלבו ומחשבתו נתונים לתורה, אף בשעה שעוסק במלאכתו…תורתו אומנתו זה לא רק פרק זמן, אלא מהות של חיים תודעה אכפתיות ומסירות הלב למטרה ולערכים

וממילא, לא הזמן החיצוני מכתיב את ערך האדם — אלא מה שהוא עשה בזמן, ומה הזמן עשה בו.

המחשבה — יוצרת משמעות, המיקוד הריכוז בלימוד בעשייה מעניק משקל למה שעושה האדם הרבה יותר מהזמן שהוא השקיע בדבר

וכאן מתגלה אותו כלל הפוך: "כל העובר עבירה – מעלה עליו הכתוב כאילו עבר כל השנה כולה"

בדיוק כמו שלימוד תורה ביום אחד יכול להיחשב לשנה — כך גם חטא שנמשך ברוחו ומחשבתו לאורך זמן,  אף אם בפועל נעשה רק ברגע אחד — נחשב חטא ארוך וחסרון גדול יותר מאשר הזמן שהוא נעשה בו

וכתב השפת אמת זיע"א בפרשת שלח (תרס"ד).

דברים קצרים אך נוקבים, שכדאי להעמיק בהם:

הוא מציין שבודאי ראו המרגלים כי לא היה הזמן להיכנס לארץ ישראל עפ"י דרך הטבע.

אבל אם היו נמשכים אחר הנהגה עליונה – היו נכנסים עפ"י דרך התורה, שלמעלה מן הטבע, כמו שהיה בקבלת התורה.

כלומר הכניסה לארץ הייתה חייבת להיות 'בנס' ולא בדרכי הטבע ומזה פחדו המרגלים.

ונעמיק: בברית בין הבתרים נאמר לאברהם אבינו:

"ודור רביעי ישובו הנה, כי לא שלם עוון האמורי עד הנה )  "בראשית ט"ו, ט"ז. (

משמע, שכיבוש הארץ לא ייתכן לפני שיתמלאו שני תנאים:

1. השלמת דור רביעי מצאצאי אברהם.
2. וגם מילוי סאת החטא, כלומר עת הפורענות הגיעה של יושבי הארץ – עוון האמורי.

וכך נאמר במכילתא (בשמות בשלח, פרשה י"ז):

"ולא נחם א-לקים דרך ארץ פלשתים… כי קרוב הוא" – ועדיין לא שלם עוון האמורי, ולא הגיע זמנם של ישראל לרשת את הארץ.

כלומר עדיין היו חסרים תנאים כדי להיכנס בפועל.

וכבר העירו הראשונים: אמנם לכאורה עברו ארבעה דורות מאברהם אברהם – יצחק – יעקב – לוי – קהת – עמרם – משה

אמנם לכאורה, כבר עברו ארבעה דורות מאברהם אבינו עד דור יציאת מצרים:
אברהם – יצחק – יעקב – לוי – והרי לוי הוא הדור הרביעי.
ואכן לוי בן יעקב  סבו של משה  היה בן הדור הרביעי מאברהם. אם כן, מדוע לא נכנסו בני ישראל לארץ מיד בצאתם ממצרים?

אלא שהחשבון מתחיל כך

החשבון יתחיל מהדור שירד לגלות מצרים.

יוכבד נולדה "בין החומות", כדברי רש"י (שמות ו', כ), דהיינו על סף הכניסה למצרים.

עמרם, בנה של יוכבד ואביו של משה, נולד כבר במצרים, והוא הדור השני.

משה עצמו הוא אפוא הדור השלישי ליעקב בתוך גלות מצרים.

ממילא, הדור הרביעי שיזכה להיכנס לארץ – הוא הדור הבא שאחריו.

ולכן  משה רבנו לא נכנס לארץ ישראל  כי עדיין "לא בא דור רביעי" ולא הגיע מועד הפקידה שנאמר לאברהם:

"ודור רביעי ישובו הנה, כי לא שלם עוון האמורי עד הנה "

כניסת עם ישראל לארץ ישראל אינה רק תלויה ברצון העם או ביכולתו הצבאית, אלא בהבשלה פנימית עמוקה — גם של עם ישראל  וגם של האומות היושבות בארץ, עד שתתמלא סאתם.

וכן למדנו בגמרא (סוטה ט.):

" בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה …"

רק כשנתמלאת סאתן של האומות, שולחם הקב"ה מן העולם.

הכוונה היא שהקב"ה אינו מכה אומות ועמים או את עמו ישראל בחמת זעם אקראית חלילה,  אלא פועל תמיד ב"סאה" – במידה מדויקת של משפט, לצורך תיקון.

ובזוהר הקדוש (בראשית סא:), בהסברו העמוק לפסוק "באבוד רשעים רינה"  מבואר שהקב"ה אינו שמח במפלת רשעים כל זמן שלא נתמלאה סאתם, אך משנתמלאה – אז נפתחת הדלת לרינה וגילוי החסד.

נמצא שכוונת השפת אמת עמוקה:
כל עוד עם ישראל מונהג בדרך הטבע, עליו להמתין – ל"דור רביעי", למילוי סאת האמורי.
אבל לו היו נמשכים אחר הנהגת התורה  ויודעים להישען על ההנהגה העליונה – היו נכנסים כבר אז לארץ, והארבעים יום של תיור הארץ – היו הופכים לתחליף מקוצר לארבעים שנה של המתנה

כלומר הייתה כאן אפשרות 'להקפיץ ולזרז' תהליכים.

זהו עומק הביטוי "יום לשנה –" לא רק כמידת פורענות, אלא כרמז לאפשרות הפוכה של גאולה בקיצור זמן.

כלומר הייתה אפשרות להגיע למצב של לקצר כל שנה ליום

משבחרו המרגלים (והעם אחריהם) בהנהגת הטבע – חזרו למידת הזמן הטבעי הרגיל.

דברי השפת אמת מזקקים עיקרון מהותי בהשגחה.

בכוח האמונה – יכול יום אחד להכיל בתוכו ארבעים שנה.

בחוסר אמונה – נדרש האדם לעבור את כל ארבעים השנה בפועל.

המפתח לגאולה איננו רק במילוי תנאים חיצוניים – אלא בהכרה הפנימית של עם ישראל בדרכו של הקב"ה ובאמונה ביכולתו להיכנס לארץ בהנהגה שמעל הטבע.

וכשהעם בוחר להישאר בטבע – עליו לקבל את הזמן במלואו.
אך כשהוא נמשך אל הנס הגאולה קודמת לפני ההכנה, זו המהות של בעתה או אחישנה.

כאשר עם ישראל יצא ממצרים, נפתח חלון הזדמנויות נדיר,
אם היו המרגלים מצליחים בשליחותם – יכלו אותם ארבעים יום להיות תחליף לארבעים שנות ההמתנה.

כך ראינו בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ח):
רבי בון נסתלק בן כ"ח, ואמרו עליו: "יגע מה שתלמיד ותיק יגע במאה שנה" – כי חיים נמדדים לא בכמות הזמן אלא בעוצמת היגיעה.

כך גם דורנו – דור של ניסיון וחושך – כשיהודי עומד בו באמונה, מדות טובות, שמחה ועבודת ה', כל יום בחושך נחשב כנר לרגליו לאורך דורות.

כמו שנאמר בזוהר (בראשית ס"א):
"באבוד רשעים רינה – " אין הקב"ה שמח במפלת הרשעים עד שתתמלא סאתם, ורק אז נפתחת הדלת לגאולה.

עוד כתוב בספרים, שבעת עמי כנען רומזים לשבע מידות הקליפה, כנגד שבע מידות דקדושה.

ולכן, אילו המרגלים היו מתמודדים עם הפחדים, הענקים, בעמידה איתנה של אמונה וביטחון – היו מבטלים את הקליפות מעיקרן.

ההיסטוריה אינה רק שאלה של שעון – אלא של שליחות, יגיעה ואמונה.
כשאדם עומד בניסיון, נמדדת קומתו הפנימית לא לפי שנותיו – אלא לפי מה שעמד בו.
הדור שלנו הוא  דור של ניסיונות גדולים: בלבול, פחדים, חוסר אמון, מלחמות ואובדן.
אבל גם בדור כזה – אם יהודי קם כל בוקר, מתפלל, שומר מצוות, פועל באמונה ובאהבה – הוא ממלא 40 שנה של תיקון ב40 יום של עבודה.

הבה נביט על הזמן לא כעל אויב – אלא כעל מתנה והזדמנות.

כל יום הוא סיכוי לכתוב חודשים של עשייה

כל זמן זו הזדמנות להעצמת והגדלת הזמן

במבט חיצוני נראה כי המרגלים פשוט לא האמינו ביכולת לכבוש את הארץ. אך בחשבון עמוק יותר – המרגלים עמדו בניסיון בעוצמה בלתי נתפסת.

הקדוש ברוך הוא העמיד לפניהם מראות נוראים – מגיפות, קברים פתוחים, ענקים שמגיעים עד השמש, ועמלק יושב בארץ הנגב – לא כדי להפחידם, אלא כדי לבחון את אמונתם.
כמו שבמעשה העגל הראה להם השטן את מיטתו של משה, והם אמרו. "כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו" (שמות ל"ב, א) – כך גם כאן: ההסתרה הולכת וגדלה, אך ייעודה – לחזק ולא לערער.

העולם הוא 'חשוך' כי אנו שותפים להקב"ה, הוא ברא את העולם, הוא חשוך , העבודה שלנו היא להאיר את העולם החשוך

המרגלים נפלו, אבל כלב בן יפונה,  אמר באמונה גדולה ": עלה נעלה"

בגלל אמונת העם בדברי המרגלים  ארבעים ימי השליחות נחשבו לארבעים שנות תיקון.

היה תהליך עמוק שהוא תיקון מידות הרע והקליפות.

הרי אומות העולם שהיו בארץ, הכנעני, החתי, האמורי ועוד הם מסמלות – שבע קליפות מול שבע מידות הקדושה

כל אומה מן הז' עממין מייצגת קליפה מקבילה למידה קדושה:

• כנעני – חסד שנפל, אהבה לא נכונה.
• חתי – גבורה נופלת, פחד לא־מאוזן.
• אמורי – תפארת חיצוניות מתפארת.
  וכן שאר העמים.

ולכן, אילו המרגלים היו עומדים בניסיון – היו זוכים שארבעים יום של עבודת התמודדות מול הפחד, החושך וההסתרה – היו מבררים את הניצוצות ומבטלים את הקליפה, ומקיימים בגופם את הפסוק: "שלם עוון האמורי".

הקב"ה ברא את המידות והתכונות בעולם, וכולם למען קידוש שמו בעולם, לדוגמא אם הכנעני זו מידת החסד של הקליפה, כלומר החסד השלילי, כאשר הם חוטאים ומתמלא הרוע שלהם בעולם, אז הרוע שלהם, נעשה מאוס, כל מידה לא מאוזנת כל תכונה רעה כאשר היא לא מנוצלת לטובה היא הופכת להיות תרבות מאוסה, אבל היה אפשר לעקוף את התיקון, לא על ידי שמחכים שהרוע מכלה את עצמו, אלא על ידי שהאדם משפר את היכולות והעשייה שלו.

וניתן דוגמא, יש קליפת ישמעאל יש קליפת עשו יש את קליפת פרס

"קליפה" מייצגת כוח מסתיר, מסך שמכסה את הקדושה או מעוות אותה.

כל "קליפה" שייכת לאחד מכוחות הטומאה שמנסים לשאוב חיות מהקדושה ולעוות אותה לתועלת עצמית.

קליפת פרס מסמלת את ההשתעבדות לחומר ולכבוד

פרס מזוהה עם תאוות של שולחן מלכים, עושר ופאר, כפי שמתואר במשתה אחשוורוש ("בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ…").

הקליפה כאן היא העונג החומרי כערך בפני עצמו – ניתוק העונג מהשורש הרוחני שלו.

כל הפאר למען האדם בלבד היופי

יש את קליפת פרס שמסמלת את התאוות או את צרות העין, או את הכבוד המנוצל לרעה ולא לטובת השם

ישנה אפשרות שהקליפה של אותה אומה במהלך הזמן תתמוטט ויש אפשרות שעם ישראל ינצל את הכח שלו ויעצים את המידות הטובות.

דור של ניסיונות הוא דור של שליחות.
אם אדם רואה מראות קשים – והוא שומר את אמונתו, עומד חזק, ממשיך לומר "עלה נעלה כי יכול נוכל לה –" הרי שהוא

מקדש שם שמים בתוך החושך.

היה זה רגע של תקווה עצומה. משה רבנו, גדול הנביאים, שראה ברוח קדשו את עומק ההבטחה האלוקית – ידע שבאופן טבעי עוד לא הגיע הזמן לכניסה לארץ. עדיין לא נשלמה סאת עוון האמורי, ועדיין לא הגיע דור רביעי ליורדי מצרים.

לפי השפת אמת היה כאן מהלך עמוק, העם אמרו "נשלחה אנשים לפנינו" והאמירה הזו, לא נולדה רק מתאוות חומר או פחד.

היה חלק בעם ישראל, וגם משה רבנו  הבחין שיש כאן הזדמנות, שיש כוונה פנימית ועמוקה בבקשה זו  של אנשים חשובים, של שליחים שייקחו על עצמם ארבעים ימי מאמץ, מסירות ועמידה בניסיונות, שיכולים להיחשב כתחליף לארבעים שנה.

ולכן משה לא לקח את הנשיאים מפרשת במדבר –

אלא בחר דווקא 12 איש, אנשים חשובים, צדיקים, דור רביעי ליורדי מצרים.

אנשים שיכולים, בעבודתם, להשלים את החשבון.

שואל בספר "ערוגות הבושם" (פר' שלח), הקב"ה אומר שעד שלא נשלם עוון האמורי לא ייכנסו בנ"י לארץ ישראל,  ואם כן מה ראה הקב"ה להוציא את בנ"י לפני הזמן, הרי עדיין לא הגיע הדור התקופה והזמן שהובטחה הכניסה לארץ של עם ישראל

והרי לא נגזר שיימשכו בשהות שלהם במדבר ארבעים שנה…?

אומר בעל ערוגת הבושם, אצל בני אדם, ספירה נעשית לפי שנים, לפי סדר כרונולוגי. אך אצל הקב"ה, הספירה היא על פי גילוי האלוקות בעולם ועוצמת ההתנגדות אליו.

לפני עשר המכות וקריעת ים סוף – לא הייתה טענה גמורה על עמי כנען, כי האלוקות הייתה נסתרת.
אך אחר הגילוי של יציאת מצרים, עשר המכות, קריעת ים סוף ונבואת משה
הייתה אפשרות לחכות שיתמלא החשבון השלילי שלהם, אבל אחרי שהקב"ה עשה את נסי יצי"מ, כעת אם בנ"י ימשיכו באמונה שלימה, אפילו שלא נשלם עוון האמורי אפשר לקצר תהליכים,

אבל אם בני ישראל נופלים – מתאוננים, שואלים שאלות, מתלוננים –
אז צריכים להמתין 40 שנה

לא יכולים בנ"י להיכנס לארץ ישראל עד שלא יושלם עוון האמורי, ובמי זה תלוי?

בעם ישראל או שעוון האמורי יגיע ואז יוכלו להיכנס או שעם ישראל יעשו את העבודה שלהם, ואז הם ייזכו להיכנס לארץ ישראל מכח העשייה התפקוד התיקון שלהם

גם כיום, אנו במלחמה מול איראן, חשוב שלא נאמר כוחי ועוצם ידי

פרס היא קליפה הקשורה לפאר וליופי, ואנו רוצים להודות למי שנלחם ולשבח את בורא עולם

בשמח"ת תשפ"ד ראינו כמה חלשים אנו לצערנו יכולים להיות.

ואם כעת אנו רואים ניסים, צריכים לזכור הקב"ה מייצר פה נסים שהם למעלה מגדר  הטבע, יש להודות  ולשבח את בורא עולם

הַהוֹד וְהֶהָדָר – לְחַי עוֹלָמִים

הַכֶּתֶר וְהַכָּבוֹד – לְחַי עוֹלָמִים

הַמְּלוּכָה וְהַמֶּמְשָׁלָה – לְחַי עוֹלָמִים

הַפְּדוּת וְהַפְּאֵר – לְחַי עוֹלָמִים

פעמים שולח הקב"ה לאדם ניסיון גדול, טלטלה או קושי – לא כעונש, חלילה, אלא כהזדמנות עצומה. זוהי "מקפצה" שמציע לו הבורא

אם יעמוד האדם בניסיון – יתברר שהוא ראוי לעלייה מואצת, לדילוג מדרגות, לזירוז תהליכים בעבודת ה', אבל אם ייכשל – אין הכוונה שייפול, אלא שיחזור למסלולו הרגיל, בקצב אטי יותר, בקצב הזמן הרגיל.

הכל תלוי בבחירתו. האם יראה בקושי מנוף – או מחסום. האם ינצל את שעת הכושר הנסתרת הניסיונות הגדולים הם הקריאה   אל האדם":עלה נעלה – " אם רק תבחר.

וזוהי בחירה המוטלת לפתחנו – לראות בכל קושי הזדמנות, בכל גזֵרה נסתרת זרז, ובכל יום – פתח לשנה שלמה של צמיחה.
החיים ביד האדם. והקפיצה – תלויה בליבו.

לא תמיד הניסיון בא "לבדוק" – לעיתים הוא בא להקפיץ.
הוא בא להזמין לצמיחה שלא היינו מגיעים אליה בלי להידחק לקצה.
ואם נעמוד בו – לא נחזור להיות מי שהיינו.
הקושי לא בא לשבור   הוא בא לחשוף את הכוחות שלנו

הנסיון והקושי הוא לא האויב הוא המפתח.