1.
פרשת "שלח" מספרת את סיפור המרגלים המפורסם, שהתחיל לכאורה, ברוח כל-כך טובה ואופטימית והסתיים בכך שראשי בני ישראל הוציאו את דיבת הארץ רעה. עם ישראל כולו שמע וקיבל את דבריהם למרות זעקת המחאה, שנשמעה מפי יהושע בן נון וכלב בן יפונה, שהיו גם הם מן התרים את הארץ.
העונש על חטא המרגלים היה מהחמורים בתולדותינו: "לא תבואו אל הארץ אשר אני נשבעתי לשכן אתכם בה". כל איש מבן עשרים שנה ומעלה נידון למוות. "במדבר הזה יפלו פגריכם". בדברים הקשים הללו, שנאמרו מפי הגבורה, התורה חותמת את אחד הפרקים הכואבים ביותר בספר במדבר.
עוד באתר:
ואז, בדיוק בשיאו של השבר, בשעה שדור שלם עומד מול גורלו הקשה, מבולבל, שותק, נשמעת לפתע פנייה חדשה: "כי תבואו אל ארץ מושבותיכם… ועשיתם אישה לה'…" – מנחות, נסכים, חלה.
השאלה זועקת מאליה: האם זהו הזמן המתאים? האם אין כאן ניחוח של לעג לרש? למה לדבר על העתיד עם מי שכלל לא יגיע לשם?
2.
התשובה מפתיעה בפשטותה ועמוקה במשמעותה. דווקא ברגע שבו נדמה שהסיפור נסגר – הקב"ה, כביכול, פותח אותו מחדש. הוא לא מתעכב על מי ייכנס לארץ ומי לא. הוא פשוט ממשיך לדבר: "כי תבואו אל ארץ מושבותיכם". הוא לא דן בשאלה האם זה יקרה. הוא קובע שזה יקרה. וכמו רומז: גם אם אתם לא תזכו להיכנס, אתם חלק מתמונה רחבה יותר, כי הסיפור שלנו לא שייך לאדם אחד, לא לשבט, לא לדור. הוא שייך לעם. ולעם הזה יש נצח.
הקב"ה אומר לדור יוצאי מצרים: הדור שלכם לא ייכנס לארץ, אבל הסיפור של ישראל לא נגמר כאן. להיפך, הוא רק מתחיל. בניכם עוד יישבו בארץ המובטחת ויקיימו שם חיים של תורה, מצוות ומעשים טובים, והתפקיד שלכם לדאוג שאכן כך יהיה! נכון, אתם לא תעמדו על אדמת הקודש, אבל אתם אלו שמעבירים את התורה שתעמוד שם. זה לא ביטול של ההווה – זו גאולה שלו. כי מי שמלמד את הדרך, לעיתים שותף יותר ממי שמגיע אל היעד.
הדיבור על מנחות ועל נסכים מיד אחרי חטא המרגלים – נשמע מוזר, אפילו קצת צורם, אבל אולי זו בדיוק הנקודה. להזכיר לעם, ברגע של שבירה, שהעתיד ממשיך. ההיסטוריה לא נעצרת בדור אחד. גם כשלא זוכים להגשים, יש ערך עצום בהכנה.
זוהי תמצית סיפור העם היהודי והחיים על פי הבנה זו הם שהופכים את האדם להיות חלק מהסיפור הגדול.
3.
שבוע ימים מאז פרצה מלחמת "עם כלביא" והמאבק ממשיך. אנחנו ברוך ה' בצד המנצח, אבל גם בצד הזה יש לא פעם קרבנות בדרך.
הכוח של עם ישראל היה ונשאר אמונה במסע מתמשך . דור אחד נופל והבא אחריו קם. האיומים משתנים, המאבקים מתחלפים, אבל התקווה נשארת. קל להישאב לייאוש, לשבר, לפחד מהעתיד, אבל עלינו לומר לעצמנו ולהאמין בכך בלב שלם: "כי תבואו אל ארץ מושבותיכם…" עוד נבוא. עוד נקריב. כולנו, כל עם ישראל לדורותיו.
