חיים ולדר נפרד מאורי אורבך: "אהוב על כל מכיריו"

היום הלך לעולמו השר אורי אורבך ז"ל.

היכרתי אותו באופן אישי. שוחחנו לא מעט. הדעות שלנו היו חלוקות אבל דבר אחד לא ניתן לקחת ממנו, הוא היה איש ישר, והגון, טוב לב ובעל חוש הומור יוצא מן הכלל שכוונתו הייתה תמיד טובה. הוא הצליח להיות בר פלוגתא לא פשוט ועם זאת לא לריב אישית עם איש. הוא היה בפירוש אהוב על כל מכיריו.

לפני כחמש עשרה שנה, כתב אורי אורבך בעיתון נקודה קטע שנקרא "בשבח הדתיים לאומיים". הקטע היה מחולק לשניים. האחד החל במילים "הוא חרדי בן 25 מתגורר בירושלים ואין לו מושג", וכאן הניח אורבך כמאה דברים שבהם אין לחרדים כל מושג.

לאחר מכן קטע נוסף הוא חילוני בן 25 וגר בירושלים ואין לו מושג, וכאן רשם מאה מושגים דתיים, שלחילוני המצוי אין שום מושג בקשר אליהם.

הכותרת הייתה "בשבח החינוך הדתי לאומי".

היה זה קטע גאוני שהצליח לשבח (לכאורה) את החינוך הדתי לאומי מבלי לכתוב עליו אפילו מילה אחת (למעט הכותרת)..

בתגובה רשמתי לו מאמר שכותרתו "בשבח החינוך החרדי" ובו תיארתי את הקונפליקט והבילבול האופפים את הנוער הדתי לאומי בשל החשפותו לתרבות החילונית ולכפילות שנוצרת בתכנים ובמנהיגות. ישיבה צבא רבנים מפקדים חול וקודש.

את המאמר סיימתי במילים: "הוא לא יחשוב שמוכרחים לגדל זקן ופאות, אבל על השפם שלו הוא בחיים לא יוותר…" זו הייתה עקיצה חברית קטנה ומחוייכת על השפם המפורסם של אורי אורבך אולי השפם האחרון שנשאר…

שלחתי את הקטע לאורי אורבך ז"ל כתגובה אישית שלי אליו. להפתעתי הרבה הוא פרסם אותו בעיתון "נקודה" בו פורסם מאמרו הראשון.

שני הקטעים הפכו לאבן דרך בציבור הדתי לאומי. פשוט לומדים אותם, מנתחים אותם ועושים עליהם "פעולות" בבני עקיבא שמטרתן לגרום לנער להחליט היכן מקור התרבות שלו ולאן הוא רוצה להשתייך.

פגשתי מאז מאות דתיים לאומיים שאמרו לי שהקטעים האלה גרמו להם לעשות חושבים ולהבין שהם חייבים לענות לשאלה ולאתגר שהציבו שני המאמרים.

ביום פטירתו של אורי אורבך אני חש חובה להזכיר את הגינותו ואת יכולתו להציב בר פלוגתא שיחלוק עליו במבצרו הוא, ולהזכיר את הזכויות הרבות, שלדעתי נצברו לו בעקבות החשיבה העמוקה שנוצרה בעקבות שני המאמרים לאלפי בני נוער מאז ועד היום.

הנה שני המאמרים:

אורי אורבך

הוא צעיר בן 24, חרדי מלידה, גר בירושלים.

העולם האסוציאציות שלו לא משחקים שום תפקיד הביטלס', שלום חנוך, עמוס עוז, "מבית אלפא עד נהלל", חיים יבין, פרס נובל, כ"ט בנובמבר, הבימה, הפקולטה לחקלאות, חנה סנש, קידה שעירה, חייקה גרוסמן, ריטה ורמי. הוא שמע מילה פה מילה שם, אבל הוא לא ממש מבחין בין ידיעות למעריב. עיתון הארץ או מקור ראשון מעולם לא ראה, בטח לא קנה. הוא לא זוכר שמות של חמישה רמטכ"לים, לא תקבלו תשובה אם תשאלו אותו מי אלה התרנגולים, ומה זה משפט קונסטיטוציוני. הוא יודע מילים בודדות באנגלית, וכלום במתמטיקה, רק חיבור חיסור כפל וחילוק. פיזיקה וכימיה מחוץ לתחום, ספרות עברית מעולם לא קרא, וכנראה גם לא יקרא, ספרות יפה, שירה עברית, ספר חדש בהוצאת עם עובד.

המחקר החדש באוניברסיטה על מגדר וזהות לא יובא לידיעתו, גם לא התצוגה החדשה בגלרית עמליה ארבל. הדיון על חופש הדיבור, ועל מדיניות הרווחה במשנה הסוציאל-דמוקרטית לעולם לא יחצה את המסננת שלו.

אולי הוא שמע משהו מהמושגים הללו באקראי, אבל אף אחד מהמינוחים, השמות, הטעמים, הספרים והנושאים הללו לא מדבר אליו. אף אחת מהמילים: אום-כולתום, חשבון דיפרנציאלי, יחידה 669 ואדמונדו דה-אמיצ'יס לא מוכרת לו. בלוטות האקטואליה והנוסטלגיה של גיורא שפיגל, טלעד, אהרון אפלפלד, יובנטוס, חנוך לוין, דגניה

הוא חרדי ואין לו מושג!

•

הוא צעיר בן 24, חילוני מלידה, גר בירושלים.

בעולם האסוציאציות שלו לא משחקים שום תפקיד חסידי קרלין, הסטייפלר, החזון איש והרב כהנמן. "תהא השעה הזאת שעת רחמים", קידוש השם, זצוק"ל, איצקוביץ, חוג חת"ם סופר, ישיבת המתמידים, השיעור השבועי ו"שירו למלך". הוא שמע משהו פה ושם, אבל הוא לא מבדיל בין המודיע ליתד נאמן. שבעון חרדי מעולם לא נפל לידיו והוא לא מכיר שמות של שלושה גדולי תורה. לא תקבלו תשובה אם תשאלו אותו מה זה "תוספות", ומי זה הרבי מסאטמר. הוא יודע מילים בודדות בארמית: רחמנא ליצלן ואדרבה, אבל לא מבין כתב רש"י.

חומש הוא קורא בשגיאות נוראיות, הוא לא ידוע על קיומם של הריטב"א והמהרש"א, תוספות יום טוב, וקידוש לבנה. הוא ניזון ממקורות רבים, אבל מעולם לא שמע ויכוח על דין גרמא, ועל שלוחו של אדם כמותו. לא פתח את הספר שמירת שבת כהלכתה, אין בעברית שלו "מַחְשוֹבֶה" ו"מה הפשט?", הגבהה וגלילה. זעקת היתומים וביטול תורה. הוא לא מבדיל בין ראשונים ואחרונים. אף אחד מהמושגים כלי שלישי, המשגיח, האדמו"ר הזקן, כּוֹ'לֶל ערב והופרשו תרומות ומעשרות לא חדר למקורות המידע שלו. "שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'" לא עושה לו את זה, לא מתרגש מ"אבינו מלכנו חננו ועננו", ואינו מגיב לזימון בעשרה, צאן קדושים, שמירת הלשון, ורבנו בחיי.

הוא חילוני ואין לו מושג!

•

התגובה של חיים ולדר שפורסמה שבוע אחרי בעיתון נקודה:

במאמרו המרתק של אורי אורבך חלה לדעתי השמטה. הוא התייחס למושגים של צעיר חרדי ושל חילוני ושכח משום מה את מושגי הצעיר הדתי לאומי. מכיוון שאורי אורבך הוא ידידי, מצאתי לנכון להשלים את החסר.

הוא צעיר בן 24, מזרוחניק, וגר בירושלים.

בעולם האסוציאציות שלו משמשים בערבוביה: הביטלס' עם חסידי ברסלב, עמוס עוז והרמח"ל, הבימה ומרכז הרב, חנה סנש וחנה ושבעת בניה, ידיעות והצופה. הוא זוכר שמות של חמישה ראשונים ושל חמישה רמטכ"לים, אבל דווקא אצל החמישה האחרונים נוצצות לו העיניים. הוא קורא ספרות עברית, שומע שירים באנגלית, ולומד גמרא בארמית, ההשוואה בין השלוש לא ממש עובדת לטובת הארמית. הוא יושב ב"טיש" של הרב מרדכי אלון, אך גם במופע האחרון של ריטה ורמי, בשניהם תראה אותו עם עיניים עצומות שר בדבקות. הוא ישתתף בהפגנות סוערות נגד פינוי היישוב "נוה יהופיץ" המונה שלושה קראוונים, אבל לא תראה אותו בהפגנה נגד חילול שבת. הוא בהחלט מכבד רבנים, אך המ"פ שלו הוא בשבילו אלוהים. הוא די מעריך כאלה שמגיעים להישגים ב"מפעל הש"ס", אבל מעללי הגיבוש האחרון של דובדבן יגרמו לו למבטי הערצה ולדפיקות לב של ציפייה.

גם אם הוא מרשה לעצמו לדבר איתך כל התפילה, אם תדבר איתו ב"תפילה לשלום המדינה" הוא לא ידבר איתך יותר. הוא סובלני כלפי החילונים ויגלה הבנה לעובדה שהם משתמטים מקיום תורה ומצוות, אבל לא יכול לסבול את החרדים שמשתמטים משירות צבאי. אם תספר לו שאתה לומד כלכלה באוניברסיטה הוא יעריך אותך הרבה יותר מאשר אם תספר לו שאתה לומד גמרא בכולל. הוא ישתולל בטירוף למראה גול של נימני, אבל בשמחת תורה לא יהיה לו נאה לקפוץ ב"מוישה אמת".

הוא לא יחשוב שמוכרחים לגדל זקן ופאות, אבל על השפם שלו הוא בחיים לא יוותר.

הוא מזרוחניק, ואין לו מושג מה הוא יותר, דתי או חילוני.