מה הקב"ה רומז לנו בכך שנתן לנו ניצחון?

פעמים לנו נדמה שהניסים שהקב"ה עושה – הם "בשבילנו". כדי להציל, להושיע.
אבל יש פה הרבה יותר, יש כאן מסר עמוק

הניצחון הוא שיחה פנימית של הקב"ה עם עמו.

כל דור וה"אות" שניתן לו. פעם – היה זה מעמד הר סיני. פעם – עשרת המכות.
כיום זה הניסים מול איראן

הניצחון הוא קריאה לתודעה חדשה:

תודעה של הכרה, שאנחנו לא לבד, גם כשנראה שכן.

תודעה של שליחות, שלא באנו לעולם הזה רק לשרוד, אלא להופיע בו אמת.

תודעה של אחווה, כי הקב"ה לא מציל "צד", הוא מציל עם.

ותודעה של אחריות,  שהניצחון אינו הסוף – אלא נקודת ההתחלה: להתחיל לבנות עם חיבור, עם זהות, עם עומק. ממלכת כהנים וגוי קדוש

התורה מזהירה:

"השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך… ואמרת בלבבך: כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה."
(דברים )

וכאן טמון סוד עמוק:
היצר של "כוחי ועוצם ידי" – לא בא מתוך גאווה בלבד.
הוא בא מתוך צורך בשליטה.
האדם לא רוצה להיות תלוי. קשה לו להאמין שיש יד נסתרת, שיש מישהו אחר שמנהל את הסיפור.
ולכן – גם כשרואה נס – הוא מפרש אותו כהתממשות של יכולותיו …

אבל האמונה – היא היכולת לשחרר אחיזה

אני לא הבעלים של הניצחון – אני עד.
לא אני עשיתי – אלא זכיתי להיות שותף בפלא שאלוקים עשה."

וככל שהנס יותר גלוי – כך הסכנה עמוקה יותר:
כי האדם לובש תחפושות של אמונה.
וכך נולדת "גאוות מאמינים" – שמדברת בשם שמיים, אבל שוכח להתבונן בענווה.

בספר חובת הלבבות כתוב שניצחון הוא לא רק תוצאה – אלא הוא שאלה.
והשאלה היא מה   עכשיו ? האם ננוח על זרי הדפנה או נמשיך בעשייה, לא להיות הגיבור הכובש את האויב אלא הגיבור הכובש את יצרו

אומר חובת הלבבות, הקב"ה לא רק מראה שהוא יכול – הוא שואל אם אנחנו מבינים למה הוא בחר להראות זאת

הרמב"ם כותב בהלכות תעניות (פ"א ה"ג) שכשבאים ייסורים על עם ישראל – צריך לראות בהם קריאה, לא מקרה, לא תהליך טבעי – אלא אות משמים.
גם ישועה וניצחון – הם "אות. "

האות לא בא כדי שננוח. הוא בא כדי שנקום.
הוא אומר לנו:

יש לכם שליחות.

מטרת ההצלחה היא לא גאווה אלא שליחות עוצמה אחריות ובגרות.

ובעומק הסכנה שב"עוצם ידי" – לא רק גאווה, אלא בריחה מאחריות

לכאורה, אדם שמרגיש "עשינו את זה" – הוא חזק. אבל בעומק – זו דווקא בריחה מהעומס הרוחני של הנס, הוא מקטין את עצמו ואומר, 'זהו' סיימתי, נצחנו וזהו אין עוד מה לעשות, אפשר לנח, אבל האמת היא אם נצחנו זה בשביל שנמשיך לעשות עוד ועוד, הנצחון הוא לא סיום אלא תחילת מסע חדש.

כי אם אני מאמין שאלוקים עשה את הניצחון – אז זה מחייב אותי:

• להיות אדם טוב יותר
• להיות עם סבלנות, עם מוסר, עם ערכים
• להבין שניתנה לי מתנה – לא הישג.

אבל אם אני אומר "כוחי ועוצם ידי" – אני חוזר לאזור הנוחות:

• אני חזק
• אני לא חייב כלום
• אני לא חייב להשתנות

ופה הסכנה העמוקה: הנס עלול להפוך לסם הרדמה.

העם שרואה ניסים – ונותן להם פרשנות כוחנית, פוליטית – הורס את הנס.

הניצחון לא בא כדי שנחגוג את עצמנו.
הוא בא כדי שנתחיל לשאול שאלות.
מה ייעודנו? מה עלינו לעשות כעת? לאן מוליך אותנו הנס? לא כדי להיות מתוסכלים לא כדי להרגיש רע או אשמה אלא כדי שנרגיש סיפוק ושמחה, הניצחון הוא לא תחנה אחרונה אלא תחנה ראשונה במסלול, בייעוד חדש.

 

הרמח"ל כותב ב"דרך ה"

כשמאיר האור – על האדם לדעת לא רק ליהנות ממנו, אלא ללכת לאורו.

הקב"ה נותן לנו רגע של אור – לא כדי שנצטלם לידו, אלא כדי שנלך איתו.

וכשעם שלם אומר את זה

זה הרגע שבו לא רק ניצחנו.
זה הרגע שבו התחלנו להיגאל.

התורה מלמדת אותנו שתהליכי העולם החיצוניים אינם מקריים, אלא הם תולדה של תהליכים רוחניים נסתרים.

הקב"ה מאותת. הקב"ה מדבר. הקב"ה מזמין אותנו פנימה.

הניצחון הזה הוא לא פרס.

הוא קריאה.

האור החיים הק' (פרשת נצבים) אומר שיש שתי אפשרויות איך להכיר בהקב"ה, מתוך הפחד, בלית ברירה, ומתוך הניסים השמחה השפע, הקב"ה נותן שפע ובכל אופן בוחר האדם בהקב"ה, זו התשובה שמביאה את הגאולה, זו תשובה כי האדם רוצה קירבה עם בורא עולם, הוא לא רק רוצה להינצל מצרות אלא הוא רוצה קשר עם הקב"ה.

אומר האור החיים הק' השיא הוא כאשר עם ישראל יכיר באמת לא מתוך פחד  אלא מתוך דעת.

"אם הקב"ה נתן לנו נסים – כנראה שהוא מאמין שאנו מסוגלים לקחת את זה צעד קדימה.
שאנו מסוגלים לא להתבלבל.

בגלות – צועקים אל ה'. אבל בגאולה – אפשר לשכוח אותו.

וכך היה ביציאת מצרים, בקריעת ים סוף, ואף במעמד הר סיני:
העם ראה ניסים – אבל ברגע שהלב התרופף מהאמונה – הם יצרו עגל.

ענווה אחרי ישועה והצלחה – היא הניסיון הגבוה ביותר של האדם.

הצלחה = הזדמנות, לא הישג

הניצחון אינו פרס – הוא שליחות מחודשת.

כשאדם מצליח – זה רק סימן שנתנו לו יותר אחריות.

ענווה אמיתית איננה לומר אני לא שווה כלום.
אלא:

אני שליח ויש לי ייעוד.

הענווה – היא לא להפחית את מה שקרה.
אלא להרים את העיניים – ולשאול:
מי נתן לנו את זה? ולמה דווקא לנו?

ומי ששואל כך –
הניצחון שלו לא נגמר בשדה הקרב, או על הבמה –
אלא מתחיל בלב.
ושם – נמצא הניצחון האמיתי.

בחובת הלבבות נאמר:

"גבור אמיתי הוא מי שכובש את יצרו לאחר הניצחון – ולא מי שמכה את אויבו."
כי המבחן האמיתי איננו רק לנצח את האויב החיצוני – אלא לא להיכנע לאויב הפנימי:
– הגאווה.
– השאננות, העצלות
– הרצון לשלוט באחרים

דווקא אחרי נצחונות – יש צורך בזהירות כפולה:
שהלב לא יתנשא.
שהעוצמה לא תיהפך לכוחנות.
ושהשליחות לא תוחלף ברכושנות.

ובלי הגישה הזו, אנו מגיעים אל השאלה הבאה.

ראינו נסים מול איראן וכבר שוב חוזרים למחלוקת ראינו נסים, אור, אחווה, קרבה בין חלקי העם – ואז פתאום שוב מחלוקת, שוב כעס, שוב שנאה.
והלב צועק:

למה? איך זה ייתכן?

לפני רגע – כולנו עמדנו יחד.
באותה חזית. באותה תפילה. באותו פחד באותו כאב  באותה תקווה.
הבנו
יש רק עם אחד. ויש אויב אחד.

ופתאום… זה חוזר.
הכעסים. הפילוגים. המילים החדות.
וכשזה חוזר – הכאב כפול:
כי זה אחרי האור.

המלחמה הייתה 'עיסוק' היא מילאה, אחרי המלחמה יש 'ריקנות'.

ולכן הם שוב חוזרים לזהות הישנה שלהם.

למה שהם מכירים, למה שהם רגילים, לאיזור הנוחות הם חוזרים למחלוקת, כי:

• זה נותן להם זהות = אני נגדו = אני מישהו .
• זה נותן להם כוח  מי שצועק חזק – מרגיש חי .

יש אנשים שלא יודעים לחיות בלי אויב.
השנאה היא האנרגיה שלהם.
הם לא יודעים לבנות – רק להילחם.
וכשהאויב מבחוץ נחלש – הם חייבים לייצר אחד בפנים.

אבל זו לא דרכנו.

לא להיבהל מהנפילה – אלא להחזיק באור שראינו

לא ניתן לרעש לכבות את האמונה שראינו בעיניים.
אנחנו עם של ניסים.
נחזיק בזה.
הם  שוכחים – אנחנו נזכיר

 

השנאה היא לא סימן של כוח

היא סימן של ריקנות

מי שיש לו אור משמעות ותוכן מבפנים – אינו צריך להילחם מבחוץ.
מי שבוער בו אור של אמת – לא שונא. הוא מאיר.
מי שמרגיש ריק – צריך אויב. צריך צעקה. צריך אשמה.

יש תרבות יעקב ויש תרבות עשו

תרבות יעקב זו אחווה וחיבור

תרבות עשו הוא זה שחי על חרבו

אם אין לו אויב – אין לו זהות.

הוא לא מחפש להסתדר עם יעקב הוא מחפש לנצל את יעקב

הוא מוכר את הבכורה

הוא מזלזל בבכורה

הוא עושה הכל כדי לא לקבל את הבכורה

ובסוף הוא שונא את מי שהוא מכר לו את הבכורה

והוא בוכה שהוא הקורבן, למה הוא לא לוקח אחריות, כי הזהות שלו זה 'על חרבך תחיה' זה ה'אני' שלו.

יעקב – ממשיך ללכת. ממשיך לבנות.
הוא לא מתעכב על שנאה – הוא בונה את עם ישראל

אנחנו – בני יעקב. לא בני עשיו.

לא נישבר מזה שהם חזרו לשנאה. נתחזק בזה שאנו נשארים בהכרה בניסים בחיבור באחדות בבנייה.

אחרי שראינו מה כוח האחדות מסוגל לחולל –
אנחנו לא מוכנים לחזור לאחור.
אנחנו רוצים את השליחות של החסד.
אנחנו לא ננצח את השונאים – בצעקות.
אלא בזה שנמשיך להאמין

לא ניתן לרעש של המחלוקת – לכבות את האור שראינו בעיניים לא ניתן לכבות את האור, אנחנו זה האור, אנחנו נשמר את האור עם המידות הטובות.

התורה מלמדת אותנו על קרח דתן ואבירם

=  תופעת עומק של אנשים שלא מחפשים אור, אלא רק את שנאה וקנאה

זה לא אנשים שבאים לעולם לומר:
יש לי רעיון. יש לי חזון. יש לי מה לתת.
אלא הם באים ואומרים:
למה הוא? למה לא אני?

הם לא מביאים חלופה. הם מביאים רק חילוקי דעות.
לא הצעה – אלא התרסה.

דתן ואבירם לא נלחמים בשם עיקרון – הם נלחמים בשם הלעג, בשם האנוכיות, בשם ההרס.
והם תמיד שם – גם אחרי הנסים, גם אחרי המעמד, גם אחרי האור.

 

=  הם לא יודעים לראות טוב.
הם יודעים רק לזהות חולשה, להתלונן, לצעוק:

הם היו במצרים, הם כמעט מתו שם, וכיום שהם בתהליך של גאולה, שלוקח זמן אבל בתהליך של יציאה ממצרים בדרך לארץ ישראל,

ובגללם הם נשארים במדבר 40 שנה כי הם לא האמינו שהם יכולים לזרז תהליכים, הם בחרו להאמין למרגלים, הם עיכבו את תהליך הגאולה

אבל כך הם לא רואים  את האחריות שלהם אלא את הכעס התסכול והכאב שלהם, הם רואים את התוצאה ולא מוכנים לקחת אחריות על הסיבה.

הם קראו למצרים ארץ זבת חלב ודבש.
זו לא רק חוצפה. זו עיוות מציאות.

וכשהלב עקום – גם נס נהיה סיבה להתלונן.

 

לכן אם אנו רואים אנשים שצורחים דווקא אחרי ניצחון…

אנשים שמקטרים אחרי מלחמה.
שמחפשים אשמים אחרי הצלחה.
שמשבשים את השמחה עם דמגוגיה של פילוג –
תדע:
יש בהם מתרבות קרח. דתן ואבירם.

הם לא מחפשים לבנות – הם מחפשים להיראות.
הם לא באו לחולל שינוי – אלא רק להפריע.
והם עושים את זה דווקא כשהאור מתחיל לזרוח.

ומה עושים?

• לא עונים להם באותה שפה.
• לא נגררים למריבה.
• ולא נותנים להם את הבמה.

 

יש אנשים שבאו להחיות.
ויש אנשים – שכל כוחם, כשמישהו אחר מצליח – הוא לצעוק ולכעוס.

אבל האור – לא מתווכח עם החושך. הוא פשוט מאיר.

אז לא נתערב בצעקות שלהם, לא נתעסק עם הצעקות שלהם, הצעקות שלהם יעברו מהעולם, הם המרירות והצעקות שלהם, אנו ה'אור' והאור הזה יהיה לנצח, האור התקווה האמונה המחוייבות לערכים, זו תרבות הנצח.

אנו בתרבות משה, ולא בתרבות מחלוקת קרח ועדתו.

וצריכים לזכור, הנס – מרגש. אבל לא תמיד משנה. (אתערותא דלעילא)
האירוע – מדהים.

הנס עוצר נשימה – אבל לא משנה את הכיוון של האדם לא משנה את האופי ואת המידות של האדם

נס הוא כמו רעם גדול בשמיים –
כולם מרימים עיניים, משתתקים, אבל כשהשקט חוזר – הלב חוזר גם הוא למסלולו.
ולפעמים המסלול – הוא מסלול של פילוג, ריב, מחלוקת, אגו.

כי נס – לא חודר לנפש.
הוא אמנם מטלטל לרגע.
אבל אם אין עבודת לב – הוא חולף.

נס פועל ביטול. אבל לא בירור.
הוא משתק את הכוחות המפרידים – לא מאחד באמת.
זה כמו שני אויבים שברחו יחד מהפצצה

באות זמן האם כביכול מאוחדים, אחר הפצצה אחרי המלחמה הם לא חוזרים לשנאה.

הפחד הפגיש אותם אבל לא חיבר ביניהם.

אז מה כן מחולל שינוי מהותי?

רק דבר אחד: עבודה פנימית. עבודת המידות

 

ולמה הנס בכל זאת חשוב?

כי הוא פותח סדק.
כי הוא שובר לרגע את השגרה.
כי הוא מציף תקווה.
והוא אומר לנו:

תראו – כשאתם יחד, קורים ניסים.
עכשיו תמשיכו להיות יחד גם כשאין נס.
עכשיו תבנו מזה מציאות.

נס לא משנה את הלב. אבל הוא מזמין אותנו לשנות אותו.

הוא לא מוחק פילוג –

האחדות האמיתית – לא נולדת מהפחד.
היא נולדת מהלב.

כך נברא האדם:
מתלהב – ומתקרר.
מתרומם – ושוכח.
נוגע באמת – ואז בורח ממנה.

זה לא כישלון.
זו הטבעיות של נפש האדם בעולם של חומר, אגו ודמיון.

גם בני ישראל – אחרי קריעת ים סוף, ראו את הים נבקע, שרו שירה, ונאמר עליהם:

"ויאמינו בה' ובמשה עבדו."
ומה קורה זמן קצר? תלונות. קטנוניות. כפירה.

למה?

כי האור – הוא מתנה.

אבל לשמור על האור – זו עבודה.

 

 

הנסים לא נותנים  ערך לעולם את הערכים לעולם, אנחנו ניתן

ויש התנגדות והתלקחות של שנאה אחרי הנסים

• זו תופעה מוכרת: אחרי התקדמות נפשית – באה רגרסיה.
• כמו בנפש האדם המוח והנפש מגיבים לפוטנציאל חדש בחשש, ומפעילים מנגנונים של כיבוי.

אבל זה רק שלב מעבר.

• גם ביציאת מצרים – דווקא כשמשה מתחיל את השליחות, נהיה יותר רע:

"תכבד העבודה על האנשים…"

ולמה?

לא נבנה את התפקיד ואת העשייה שלנו לפי תגובות

אלא לפי אמת והדבר הראוי לעשות הרמב"ם בהל' תשובה כותב שהאדם עושה את האמת כי זו האמת ולא בגלל טובה שתגיע בגלל, אלא עשיית האמת היא הערך השמחה והדבר המספק …באמת!

יש מי שרוצה שלום – ונפגש בשנאה

יש מי שמחפש ורוצה אמת – וסופג ציניות.
נזכור:

אנשים שמתפרנסים מהשסע – בנו את זהותם על ניגוד.
אנשים כאלה זקוקים לשסע כדי לא להרגיש ריקנות.

הם מגדירים את עצמם: "אני נגד ההוא."

ברגע שתהיה אחדות – הם יאבדו את המשמעות.

מה עושים בפועל?

לא להתנצח. לא להתלהם. לא להיגרר.

להיות עמוד שדרה של אמת שקטה.

לחפש עוד אדם אחד שמבקש לב נקי – ולחבר.

הציניות – היא הדרך של הפוחד להתמודד עם האור.
היא לא עומדת מול האמת – אלא מתגוננת ממנה.
היא אומרת:

אם אצחק – לא אתבייש.
אם אחשוד – לא אפגע. הציני זה מי שאין לו אומץ להאמין אין לו אומץ לחפש אמונה ראויה.

הציניות זה מנגנון הגנה של אנשים חלשים.

זו מנוסה מהכאב, מהאכזבה, מהאמת,

הציניות  מנוונת את הנפש,

העשייה השקטה – היא היסוד שעליו עומד העולם.
לא הפרובוקציה מזיזה את העולם – אלא הנאמנות השקטה.

הרעש מרעיד את האוויר.
אבל הבניין האמיתי – נעשה בידי פועלים שקטים.
הרעש משרת את הרגע.

העשייה השקטה – בונה את הנצח.

מי שעושה בשקט – משחרר את עצמו מהצורך להיראות  ומתחיל להיות.

העשייה השקטה מאפשרת התפתחות פנימית, עומק, שורש.

היא אינה תגובתית – אלא יצירתית.

היא מאפשרת לאדם לחיות לפי האמת שלו – לא לפי הציפיות

הציני מפחד להיות פגיע.

הוא לא מרשה לעצמו להתרגש – כי הוא נפגע בילדותו.

לכן הוא "צוחק על הכול" – כדי שלא יפגעו בו קודם.

הציני רואה את העולם ככאוטי, חסר משמעות.

הוא מרגיש שהכול רמאות – ולכן הוא מקדים ומגחיך כל רעיון.

עוד כמה שנים נכח את הציניות ונזכור את מי שעשה בעולם, וגם הציניים בשנים הבאות לא יהנו מהציניים של כיום אלא מאנשי האמונה והעשייה של היום.

כמו הצינים של היום הם לא נהנים מהציניים של הדור הקודם אלא מאנשי העשייה תקווה ואמונה של אנשים מהדורות הקודמים.

העולם יישכח את הצועקים, ויזכור את העושים.