"בילדות, הרגשתי כבולה; אהבת ההורים החזירה אותי לדרך"

בתוכנית 'עומקא דליבא' התארחה הבוקר רבקה רוטנברג, בת 26, אמא לשניים מבני ברק, לשיחה כנה ומרגשת. התוכנית התמקדה במסע חייה – מילדות מרדנית בקריית ספר, דרך פגיעות קשות, ועד חזרה לתורה ולבניית משפחה. השיחה נגעה בנושאים של חינוך, קבלה, והגנה על ילדים, תוך מתן השראה לאימהות, מחנכות וקהילה.

אפרת פתחה בהתרגשות: "כמה כולנו נעשה הכל כדי שילדים יהיו שמורים, קרובים ונכונים, והסבל שאנו שומעים עליו מכל פינה יהיה בפרופורציות ויטופל." היא שיתפה כי כתבה חוברת עם 40 סעיפים לקירוב ילדים, לא רק למנוע פגיעה, אלא גם לבנות איכויות משפחתיות שימנעו נזק לאחרים. על רבקה אמרה: "הכרנו בנסיבות אחרות, חשבנו לדבר על בנה הפג, דוד, אבל תוך דקות הבנו שהיא יודעת משהו שילדות, נערות, אימהות וסבתות צריכות לשמוע – איך לשמור על היקר מכל".

רבקה, שגדלה במשפחה חרדית-ליטאית בקריית ספר, סיפרה על ילדותה: "מגיל חמש הרגשתי כבולה. כשאבא אמר לי ליטול ידיים, חשבתי 'חבל שלא דחיתי את הסנדוויץ' למחר'." בגיל 11 כבר תכננה לעזוב את דרך התורה והמצוות: "ידעתי שזו הדרך, אבל רציתי לנסות הכל – אחטא ואשוב." היא תיארה משפחה מקפידה, שהתחזקה מדתיות לאומית לחרדיות, והרגישה זרה: "ה' 'זרק' אותי למשפחה הכי שמורה, וזה היה לא פשוט לילדה שרוצה חופש".

בגיל 12 התחברה לבנות שראו אותה: "לא אוהבת להגיד 'שוליים', כי הן פשוט קיבלו אותי." היא סבלה מהפרעות קשב, התקשתה בלימודים, ורק בכיתה ח' התחילה לקחת כדורי ריטלין, שהפך אותה לתלמידה מצטיינת. אך התחושה של אי-השתייכות נמשכה. בכיתה ז' שאלה מורה על גן עדן, והתגובה זעזעה את הכיתה, מה שהוביל לדחייתה מתיכון מבוקש: "המנהלת אמרה, 'את אומרת דברים שלא צריך להגיד'."

בגיל 14.5, כשעבדה בניקיון אצל משפחה חרדית, חוותה רבקה פגיעה קשה. "לא הבנתי שזה קרה עד שדודה סיפרה על מקרה דומה, ואז נפל האסימון." היא פנתה לפרויקט הילה, מסגרת תומכת לבנות במצוקה, שם סיפרה לעובדת סוציאלית, ופנתה למשטרה, אך התיק נסגר מחוסר ראיות. "חשבתי שהכל בסדר, שאני חזקה, ולא צריכה טיפול," אמרה.

בגיל 18 חוותה פגיעה נוספת, קשה יותר. "לקח לי שלוש שנים להודות שנפגעתי שוב. הרגשתי שאני חייבת להיות חזקה, כי אני לבד בעולם." היא הסבירה כי התת-מודע ראה בפגיעות "רווח משני" – הוכחה לעוצמתה. אפרת הדגישה: "הרבה ילדות לא מבינות מיד שנפגעו, עד שמידע חיצוני מעורר רפלקציה".

רבקה סיפרה על הוריה, שהיו מפתח במסעה. כשהודיעה בגיל 15 שהיא עוזבת את דרכי התורה והיראה, הם אמרו: "אנחנו איתך", אך הציבו בנחישות שלושה כללים: לא ללבוש מכנסיים בבית, לא להשתמש במכשיר טרף ליד האחים, ולהבטיח דרך חזרה כשהיא יוצאת. "הם תמכו בי, לא בדרך שלי," אמרה. אביה אמר: "אני רוצה שתהיי איפה שטוב לך. עכשיו האחריות בינך לה'." המילים עוררו בה פחד וחופש גם יחד, אך היא המשיכה בדרכה.

רבקה התגייסה כחובשת, הוציאה מעמד חייל בודד, ועברה לפתח תקווה. "רציתי להשתחרר מהתווית של 'נערה בסיכון' ולהתקדם." היא נהנתה כביכול מהחיים החילוניים, אך הרגישה בדידות: "כשאת מנותקת מהשורשים, את מנותקת מעצמך." בשבתות בצבא הרגישה אשמה: "האצבעות שלי כאילו נשרפות בגיהינום". לקראת השחרור, כשראתה אנשים חוזרים מבית הכנסת, התעורר געגוע: "רציתי שבת של בית." היא החלה לבקר את הוריה בשבתות, שומרת אותם מתוך כבוד: "לא עניין אותי לחלל, רציתי להיות עם המשפחה".

רבקה שיתפה תובנה על מתבגרים: "יש שני סוגים – כאלה שמסתכלים החוצה וחוזרים למסלול, וכאלה שרוצים לפרוץ הכל. ככל שתנסו לעצור אותם, הם יתנגדו יותר." היא הציעה: "תראו להם שהדרך שלכם יפה, תהיו הגרסה הכי טובה שלכם. תנו להם מקום להשתולל, אבל תהיו שם בשבילם." היא הדגישה כי הכעס שחשה נבע מביקורת חיצונית: "שכנים, מורים, ילדים שקראו לי שמות – זה דחף אותי לפרוץ יותר."

אפרת ביקשה לסיים עם סגירת מעגל על הפגיעות. רבקה אמרה: "הפגיעות היו הוכחה שאני חזקה, אבל גם חולשה. היום אני מבינה שהעוצמה היא להכיר בחולשות. יש לי שליחות לעזור לבנות ונשים אחרות, כדי שפחות ייפגעו." היא הוסיפה: "ה' רצה שארד הכי נמוך, כי היסודות העמוקים בונים מגדל גבוה. זכיתי לעבור את זה, כי זה היה התפקיד שלי."

השבת, לעומת זאת, היתה הנקודה שבה התחילה התעוררות פנימית. "שבת היתה הדבר הבולט," אמרה רבקה וסיפרה שוב: "אכלתי לא כשר, חיללתי שבת, עשיתי הכל – אבל בשבתות בצבא הרגשתי שהאצבעות שלי נשרפות בגיהינום." היא סיפרה על געגוע למשפחתיות, שהוביל אותה לבקר את הוריה בשבתות ולשמור אותם מתוך כבוד. "לא רציתי לחלל לידם. נהניתי מהשבתות המשפחתיות."

אפרת שאלה על הרגע שבו החלה החזרה בתשובה. רבקה הסבירה: "זה לא היה יום אחד. זה היה הדרגתי. הרגשתי קול פנימי שאומר ‘שמור את השבת הזו’, ‘בדוק כשרות’. לא קיבלתי על עצמי הכל בבת אחת, רק להיום, להרגע." היא תיארה זאת כחסד מה': "הוא קרא לי, ואני בחרתי להקשיב. הבחירה היא כשאת רואה את האמת מול העיניים – לעבור עליה או להישאר איתה."

רבקה סיפרה כיצד חזרה לתורה הובילה לנישואיה: "לפני כשלוש שנים וחצי התפרסמה כתבה ב’בשבע’ על חזרה בתשובה. חמותי קראה אותה והרגישה שמתאים לבן שלה." דודה נוספת התערבה, והשידוך התגבש. "יצאנו לפי כל הכללים, ואחרי חודש וחצי התחתנו," אמרה. בעלה, בעל רקע דומה – צבא, עבודה במטבחים, מסע חזרה בתשובה – הפך לשותף אידיאלי. "נכחנו באותם מקומות בלי לדעת," צחקה. כיום, לזוג שני ילדים: "ברוך השם, הראשונה נולדה רגיל, השני – סיפור של נס".

רבקה שיתפה את סיפור לידת בנה דוד, פג שנולד בשבוע 25 במשקל 940 גרם בפורים תשפ"ד. "בליל פורים הרגשתי משהו לא בסדר. רצנו לבית החולים, ואמרו לי שאני בלידה." ניסו לעצור את הלידה, אך בסופו של דבר נדרש ניתוח קיסרי חירום. "התעוררתי מההרדמה, חשבתי שאני בעולם הבא. ראיתי אותו בפגייה – בובה קטנה, ראש בגודל תפוז, מונשם תשעה ימים." הרופאים הזהירו: "נחכה שלושה ימים לראות אם הוא שורד." רבקה התחזקה באמונה: "הרגשתי שה' איתי. חלמתי שמחבלים רודפים אותי, ואני צועקת ‘ה' תציל אותי’ – וניצלתי."

לאחר שלושה חודשים, דוד השתחרר בריא, ללא סיבוכים. אך שבוע לאחר הברית, התרחשה דרמה נוספת: "הוא שכב על הספה, פתאום נהיה שחור. רצתי לשכנה, התקשרתי להצלה. הוא לא נשם." חמיה החל בהחייאה, והצלה הגיעו במהירות. "ישבתי ודמיינתי שבעה, אבל צעקתי בלב שה' יציל אותו." לאחר דקה דוד בכה, והמשפחה נשמה לרווחה. בבית החולים שניידר גילו כי חטף אדנו-וירוס, מסוכן לפגים. הוא הורדם ומונשם חמישה ימים, סבל מהפסקות נשימה וריאות שקרסו, אך שרד.

רבקה תיארה כיצד האמונה הובילה אותה דרך המשבר: "בפגייה סירבתי לשמוע סיפורי סיבוכים. הקפתי את עצמי בסיפורים טובים." היא אמרה "שמע ישראל" שש פעמים, מתמקדת בפסוק "כי בידך נפשות החיים והמתים". "הפחד נעלם. אמרתי: ‘ה', כולם בידיים שלך – אני, דוד, הרופאים, המכונות.’ התחלתי מבצע תהילים וספרי תהילים נאמרו על דוד בן רבקה עד היום." היא חיזקה הורים אחרים בטיפול נמרץ: "האמונה שלי גדלה, כמו צפרדע שמכים עליה והיא מתנפחת."

רבקה התייחסה לסטיגמות בקהילה החרדית: "מסתכלים על חיצוניות – אם הורדת את החולצה הלבנה, אתה ככה. אבל צריך להסתכל פנימה." היא הזהירה מפני הכללות: "מי שעוזב לא תמיד סובל, ומי שחוזר לא תמיד שמח מיד. החיים מורכבים – יש כאב, אכזבות וגם שמחה." לאמהות ונערות ששוקלות חזרה בתשובה היא אמרה: "אל תספרו את הסביבה. תעשו מה שטוב לכם. אם נלחמתם, חזרה היא לא כניעה, אלא בחירה באמת".

האזינו לתוכנית המלאה – 'עומקא דליבא' בהגשת אפרת ברזל ב'קול חי':