זאת שאלה טובה וכדאי בהחלט לדון בה. בטח אנחנו, שוכנות הטור. דיירות הכור. איזו שאלה?
אני אנסח אותה ככה: האם בנות שהפכו להיות אימהות ונהיו עם השנים סבתות, יכולות להמשיך לשחק בבובות?.
ככה, בלי להתבייש, באופן גלוי, שפוי, מונח בחלונות הראווה לכוון הולכי המדרכה.
עוד באתר:
מה הבעיה?
מתי אנחנו אמורות להתחיל להתבייש בהיותינו אוהבות מתיקות, מתרגשות מעיניים שהן בעצם- כפתור, מתמוגגות מבגדים מינייטוריים. מתי? מתי אמור לחול תהליך גמילה? אמור?
האזינו לטור המלא בתוכנית 'עומקא דליבא' בהגשת אפרת ברזל ב'קול חי'>>>
לבתי יש חברת ילדות ושמה בר-רבקה. בר נשואה לשלמה ז'ק מרכסים, ורדית שלנו, כאן במערכת, עשתה להם את השידוך.
גם עכשיו לבת הבאה בתור, הודיה-חנה, ורדית עשתה.
את מה? את השידוך, עם דוד הצדיק, מרחובות.
עד כאן פינת הרכילות היומית.
בפסח האחרון הגיעו אלינו כולם, בר, ושלמה, וההורים, והאחים והודיה והאחיות והאחים. תוך שניה הבית מתמלא במה שנקרא: רק אנחנו.
לא פעם במפגש המשפחתי הזה, כי לבעלי תשובה חברים הם משפחה, ומשפחה הם חברים,
הלכתי למקרר בתירוץ של להביא עוד עגבנייה או עוד קצת משהו לשולחן, אבל בעצם הלכתי לזום אאוט, כדי לקלוט את כל זה.
זה דבר שצריך לקלוט. איך זה נהיה? משיעור תורה!
ואז עליתי רגע לחדר השינה שלנו להביא לאחד הצאצאים כאן חיתול בגודל שלו, מארון החיתולים שנמצא באמבטיה שלנו, כי שם אני שולפת נכדים מקולחים מהמים במוצאי שבתות ומתאימה להם את העטיפה המתאימה לגודלם. עליתי לחדר השינה, ואחריי שיירת גמדים. אצו רצו אצו רצו.
ילדים אוהבים אותי.
אני חושבת שאני מבינה את הלב שלהם, בגלל זה הם אוהבים אותי.
זאת אומרת הסתובבו לי באותו רגע נתון כמה קטקטים בני אותו גובה בחדר. היו שם עלמא, והלל, ודניאל, ואביה, ועטרת, ועדי. ואני.
חלקם נכדים שלי, וחלקם של חברתי. באיזה שהוא שלב אביה, שהיא שלה, פסעה במעבר הצר בין הקיר למיטה אל עבר הארונית הקטנה שליד המיטה שלי. אביה התפוצצה מצחוק.
זה משך את תשומת כולם ואת תשומת ליבי, גם. שאלתי אותה, "מה? מה מצחיק אביה?"
"של מי החדר הזה?" שאלה אביה,
"שלי" עניתי.
"של סבא וסבתא", המשיכה לענות לה עלמא, שהיא נכדה שלי, בשמי.
אביה המשיכה לצחוק לקחה מהארונית שליד המיטה שלי את כל הבובות שהיו מונחות שם אל כפות ידיה שלה, ושאלה, האמת די בהיגיון, "אז של מי הבובות האלה?"
אלה לא היו בדיוק בובות. זאת היתה בובה אחת, ושלושה דובונים. צריך לדייק כאן.
מזל שאת הדובי שסבתא שלי סרגה לי, זה שיישן כבר שנים למעלה בארון, היא לא ראתה.
"של מי הבובות האלה?" היא לא ויתרה. היתה בחדר מבוכה.
"הבובה והדובונים האלה", הם של סבתא שלי, ענתה לה בביטחון עלמא.
"באמת?" הסתכלה עליי אביה בדאגה.
"באמת באמת" עניתי לה, את רוצה שאני אספר לך למה כל אחד מהם פה?
"הם גם של סבא שלך?" שאלה אביה את עלמא בחשש, "לא", המשיכה לה עלמא, ואני עזרתי בזה שאמרתי שלסבא יש טרקטור צהוב, כבד מברזל ישן מפעם, שבור בצדדים, למטה בתוך ארגז הצעצועים. "אז למה הוא לא שם אותו פה, ליד המיטה שלו?"
"את זה תשאלי אותו. אני יכולה לספר לך רק על הבובה והדובונים שלי, אם את רוצה".
והיא רצתה והיא הקשיבה.
לקחתי את הבובה שלי, שהיא קרועה וחבולה, וצבועה מעל העיניים, בחוסר חן מוחלט, כי באיזה שהוא שלב בילדות כנראה איפרתי אותה, בערך באותה התקופה שפתחתי מכון יופי, בערך באותה תקופה שגם סיפרתי אותה קצוץ.
אביה האזינה, מיצתה ויצאה.
אחריה כל החבורה.
האם מותר לסבתא שתהיה לה בובה?
ואז, כאילו כמו ליטוף משמיים שולחת לי מייל, רחל.
רחל זלץ. כן, חמתה של יעל.
ומספרת לי על הבובות שלה.
ככה מיזמתה. היא קצת יותר מבוגרת ממני, ויותר מבינה. את הבובות שלה, היא סורגת בעצמה.
"את רוצה לבוא לראות את הבובות שלי?"
"ברור שאני רוצה". ובאתי. לחנות שלה, חוט ואיכות, ובחלון הראווה, ככה משקיפות אל המדרכה,
יושבות להן עשרות בובות ודובונים מעשה מסרגה אחת שלה, הוי זה מופלא, נמסתי.
נכנסנו לחנות, יצאנו מהחנות, הצבענו איזה מהבובות אנחנו יותר אוהבות, "לאומנות הזאת קוראים אמיגורומי", רחל הסבירה לי ולבתי, היא מוכנה ללמד את כל קוראות קטיפה, איך יוצרים מחוט -בובה, שאחר כך אפשר לשחק איתה.
גשו לחנות, תסבירו שאתם ילדות ניצחיות של בורא העולמות, תנו קוד קופון של אפרת ברזל, עומקא דליבא, קול-חי,
ותלכו לישון בלילה מחובקות עם מעשה ידיכן.
האם בנות שהופכות עם השנים אימהות, סבתות וסבתות רבות, יכולות להמשיך לשחק בבובות?
