הבחור ממאה שערים הצטרף לקיבוץ, כך הגיבו הוריו

פרשת פנחס, אותה אנו קוראים השבת, מביאה אותנו לעמוד על סוד המנהיגות האמיתית – מנהיגות המשלבת חום ואהבה עם אסרטיביות וסמכותיות. בשיעורו המרתק על פרשת השבוע, הרב מרדכי מלכא לוקח אותנו למסע רוחני עמוק, המשלב פרשנות תורנית, סיפורים מרגשים ותובנות מעשיות על הנהגה – בין אם זו הנהגת עם, קהילה, או בית.

בקשתו של משה: מנהיג עם רוח

הפרשה מתארת את בקשתו של משה רבנו מהקב"ה לפני פטירתו: "יִפְקֹד ה' אֱלֹקֵי הָרוּחוֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה, אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם, וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה" (במדבר כז, טז-יז). הקב"ה משיב: "קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ" (שם, יח). הרב מלכא מתעכב על לשון הפסוקים, תוך התייחסות לשאלות המפרשים: מדוע נבחר יהושע ולא פנחס, שהציל את עם ישראל ממגפה? מדוע לא כלב בן יפונה, שגדולתו עולה על זו של יהושע? ומהי המשמעות של "איש אשר רוח בו"?

הרב מביא את דברי רש"י וחז"ל במדרש, המסבירים כי "איש אשר רוח בו" הוא אדם שיודע להכיל כל אדם, להתמודד עם כבדנים ומתונים כאחד, וללכת כנגד רוחו של כל אחד ואחד. יהושע נבחר כי היה בו הכוח להכיל את כל שכבות הציבור, לקרבם ולרוממם, תוך שמירה על דרך התורה.

פנחס או יהושע: קנאות מול הכלה

הרב מלכא מעלה את שאלת ה'מרדכי': מדוע לא נבחר פנחס, שמסר נפשו והציל את עם ישראל ממגפה, כפי שכתוב "הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כה, יא)? התשובה טמונה בהבדל בין קנאות להכלה. פנחס, שמזוהה עם אליהו הנביא, פעל מתוך קנאות עוצמתית לקדושת ה', אך קנאות זו עלולה להיות נוקשה מדי להנהגת ציבור. כפי שמסופר על אליהו במלכים, כשכעס על עם ישראל שלא הלכו בדרכו, הוא גזר עליהם בצורת של שלוש שנים. לעומתו, יהושע, עם יכולת ההכלה שלו, התאים יותר להנהיג את העם במדבר ובכניסה לארץ.

סיפור מרגש: חום ואהבה כדרך להצלחה

הרב ממחיש את עוצמת ההכלה בסיפור מרגש על משפחה חסידית בירושלים. בנם היחיד החליט לעזוב את הדרך ולהצטרף לקיבוץ. ההורים, במקום לכעוס או להתנגד, קיבלו את עצת רבם והתמידו בחום ואהבה כלפיו. הם התקשרו, ביקרו אותו בקיבוץ, והמשיכו להראות לו אהבה ללא תנאי. במקביל, האם התפללה בתהילים בכותל למענו. לאחר זמן, הבן החל להתרכך, ובמפגש עם נערה חילונית שהגיעה לביתם וחזרה בתשובה, הוא ראה את היופי שבדרך התורה. בסופו של דבר, הוא חזר לישיבה, התחתן עם אותה נערה, ובנה בית נאמן בישראל.

הרב מסכם: "חום ואהבה – זו הדרך לקרב. איש אשר רוח בו יודע להכיל את השני כפי שהוא, לא כפי שאתה רוצה שיהיה. 'חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ' – על פי דרכו של הנער, לא דרכך."

מנהיגות: הכלה ואסרטיביות

הרב מלכא מדגיש כי מנהיגות אמיתית דורשת שני מרכיבים: הכלה ואסרטיביות. מצד אחד, המנהיג חייב להיות "איש אשר רוח בו", שמכיל כל אדם, גם את המעצבנים והמקניטים. מצד שני, הוא חייב להיות "אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם" – מנהיג ולא מונהג.

כדוגמה, הרב מספר על סיפור מרגש מהחפץ חיים, שכיסה בפרוותו תלמיד קר בלילה וויתר על חמימותו שלו. אותו תלמיד, שחש את החום והאהבה, הפך לאוהב לומדי תורה לכל חייו. לעומת זאת, סיפורים על מחנכים שהשפילו תלמידים מראים כיצד גישה קשוחה עלולה להרחיק ולשבור.

לקח למנהיגות בבית ובציבור

הרב מסיים במסר מעשי: בין אם מדובר במנהיג ציבור, מחנך, או הורה, הדרך להצלחה היא בחום ואהבה, לצד סמכותיות ברורה. "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" – כך אומר הלל הזקן בפרקי אבות. קודם אהבה, ואחר כך קירבה לתורה. מנהיג אמיתי יודע להכיל, לקרב, ולהוביל, תוך שמירה על כבוד התורה וכבוד הציבור.

הרב קורא לנו ליישם זאת בבתים שלנו: "כל ילד הוא שונה, כמו אצבעות היד. הקב"ה הפקיד את הנשמות אצלך – תפקידך להכיל אותם, לקרב אותם, ולהרים אותם בדרכם." הוא מזהיר מפני גישה כוחנית, שמרחיקה במקום לקרב, וקורא לכבד את המנהיגות התורנית, שמובילה את הציבור בדרך התורה.