
בעוד מרבית האנשים מתקשים להשיג את שעות השינה המומלצות בלילה, ישנה קבוצת אנשים נדירה במיוחד שעוברת חוויה הפוכה לחלוטין – שינה של כמעט יממה שלמה בכל יום, לאורך ימים ואף שבועות. המצב החריג הזה נובע מתסמונת נוירולוגית בלתי שכיחה בשם קליין-לוין (KLS).
KLS, שמוגדרת כהפרעה כרונית, מאופיינת באפיזודות חוזרות שבהן האדם ישן בין 16 ל-20 שעות ביממה. ההתקפים הללו עלולים להימשך תקופה ממושכת של מספר ימים עד שבועות. מדובר במצב נדיר מאוד, שפוגע לפי ההערכות רק באחד עד חמישה מתוך מיליון אנשים. מחקרים מצאו כי ישנה שכיחות גבוהה במיוחד בקרב יהודים אשכנזים. עד כה, תועדו בספרות הרפואית רק כ-500 מקרים.
התסמונת נפוצה יותר בקרב גברים – בכ-70% מהמקרים – ונוטה להופיע בגיל ההתבגרות המוקדם. משך המחלה הממוצע הוא כ-14 שנים, עם תקופות התקף והפוגה לסירוגין.
עוד באתר:
מהלך ההתקף כולל לא רק ישנוניות קיצונית, אלא גם תסמינים נוספים שמשבשים לחלוטין את החיים התקינים. התקף ממוצע נמשך כ-10 ימים, אך היו גם מקרים קיצוניים, כמו זה של מטופלת אחת שחוותה התקף רצוף שנמשך 70 ימים.
במהלך ההתקף מופיעים לרוב: תיאבון כפייתי שגורם לעלייה ניכרת במשקל (היפרפגיה), התנהגות ילדותית, בלבול, עצבנות ואפתיה. תסמינים נפשיים כמו חרדה, דיכאון, הזיות, אובדן זיכרון חלקי מהאירועים ועוד.
במהלך התקף, האדם קם רק למילוי צרכים בסיסיים כמו אוכל או שירותים. חוץ מזה – כל פעולה אחרת פשוט בלתי אפשרית. בשל כך, רופאים שהתראיינו ל'ניו יורק פוסט' ממליצים להישאר בסביבה בטוחה – ולהימנע מנהיגה או מכל פעילות שדורשת ריכוז.
מה מקור המחלה? המדע טרם מצא תשובה חד-משמעית, אך מספר השערות עלו: יש המצביעים על גנטיקה, במיוחד לאור הריכוזים באוכלוסיות מסוימות, אחרים מדברים על נזק להיפותלמוס – חלק במוח שמווסת שינה, רעב ומצב רוח.
השערה נוספת גורסת כי מדובר בתגובה אוטואימונית לאחר מחלה זיהומית, כאשר הגוף תוקף בטעות רקמה בריאה במוח. טריגרים אפשריים להתקף כוללים מחלות, אלכוהול, חבלות ראש, מאמץ קיצוני או מצבי לחץ.
אך אולי החלק הקשה ביותר במחלה הוא המחיר האישי. חולים מדווחים על כ-20 התקפים במהלך חייהם, ובזמן שכל אחד מהם נמשך, הם פשוט "נעלמים" – מבחינת שינה, תפקוד וזיכרון. אחד המטופלים שצוטט ב'ניו יורק פוסט' תיאר את ההשפעה: "כשזה מגיע למערכות יחסים עם חברים, משפחה ולימודים, זה עניין גדול. אני מאבד הכל כשאני נמצא בהתקף."
החדשות הטובות: בין ההתקפים, האדם חוזר לשגרה רגילה, כאילו לא אירע דבר. אך חוסר הידיעה מתי יכה ההתקף הבא – עלול להפוך כל תכנון קדימה לאתגר של ממש.