עין הרע ועין רעה: ידעתם שיש הבדל?

ענייני עין הרע מגיעים מקנאה וצרות עין של האדם, קנאה משפיעה עין רעה, ועין רעה מייצרת עין הרע וכמו 'שורפת' ופוגעת בשפע של הזולת.

ונתחיל בהבדלה שבין עין הרע לעין רעה.

בחלק מהמקומות השתמשו חז"ל בלשון עין הרע כמו במסכת אבות (ב' י"א) אמרו חז"ל עין הרע יצר הרע ושנאת הבריות מוציאים את האדם מן העולם

גם  במסכת סוטה (דף ל"ו) אמר יהושע לשבט יוסף שהיו מרובין באוכלוסין לכו והחביאו את עצמיכם ביערות פן ישלוט בכם עין הרע

גם במסכת ברכות ד(ף כ') אמרו חז"ל שיש להזהר מעין הרע .

מאידך גיסא פעמים שנקטו חז"ל בלשון עין רעה במסכת אבות (ב' ט) שאל רבן יוחנן בן זכאי את חמשת תלמידיו מהי הדרך הרעה שירחק ממנה האדם והשיב רבי אליעזר מעין רעה וכמו כן במסכת אבות (ה' י"ט) אמרו חז"ל שיש שלושה סימנים לאדם שהוא מתלמידיו של בלעם הרשע עין רעה רוח גבוהה ונפש רחבה וגם ובמסכת בבא מציעא (דף ק"ז) אמר רב והסיר ה' ממך כל חולי  זו העין והסיבה לשיטתו זו היא שלחש על הקברים וגילה שתשעים ותשעה מתוך מאה מתים מעין רעה

מהי משמעות הדברים מהי משמעות השינוי בלשונות

האברבנאל (נחלת אבות ב יא) כותב ביאור נפלא

עין רעה – זו הקנאה של האדם, ועין הרע היא העין שמשם יוצא הרוע (עין שמאל) עין רעה זו התכונה העין הרע זה המזיק – אבל הכח המניע את 'המזיק' זו העין רעה -התכונה

במסכת ב"ק (פג) כתוב שאמר רבי שמען בן גמליאל מתוך משפחה של 1000 איש נותרו שניים לאחר החורבן

ולמה כולם מתו? 'עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי' – כלומר העין שלי הזיקה לי – יותר משאר העיניים של בני העיר

כך מפרש בתוס' רי"ד (ד"ה שעוללה): עיני עוללה לעצמי על ידי עין רעה ששמתי בעצמי מרוב טובה שהייתי רואה לעצמי יותר ממה שהכניסו בי עין רעה

וכן עוד מצינו: אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין (מסכת בבא מציעא דף מ"ב ע"א)

נאמר (דברים כ"ח, ח') "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך "

הרי לן כי הברכה האלוקית אינה שורה במקום גלוי ופרוץ, אלא דווקא במקום מוצנע ונסתר – "בְּאָסָמֶיךָ", באותם מחסנים אשר אינם נתונים למבט חיצוני.

וביארו גדולי עולם כגון המהר"ל והמהרש"א, כי אין הכוונה רק לחשש עין הרע מצד אחרים, אלא שעצם הגילוי וההבלטה של השפע עלול למנוע את קיום הברכה.

ועוד כותבת הגמ' הרוצה שיתברך הגורן שלו, לפני שהוא הולך למדוד את הגורן, הוא יתפלל, ויאמר יהי רצון שתשלח ברכה במעשה ידינו. אבל אם מדד ואחר כך בירך – הרי זו תפילת שווא….אם לא מדד – זה סמוי מן העין אז הוא יכול להתפלל אבל אם הוא כבר מדד זו כבר תפילת שוא, מדוע – כי זה כבר לא סמוי מן העין.

מה בכך אם כבר מדד? הלא הגורן ריק מאדם… והרי הוא עצמו בלבד שם, ואם כן, ממי יש לחשוש? – אלא שחידוש גדול יש כאן, שהברכה אינה מתבטלת רק מחשש עין הרע מן הבריות, אלא אף מעין הרע של האדם עצמו. עצם ההסתכלות והמודעות המוגזמת לשפע, והציפייה המדויקת ל"מה וכמה", עלולה לנתק את הברכה ממקורה העליון.

ומכאן נלמד יסוד עמוק בעבודת ה': לפעמים יש לאדם נטייה להסתכל בהצלחתו, למדוד, לשקול, לתכנן לפרטי פרטים – ובכך הוא מעביר את השפע ממקום של אמונה וצניעות, למקום של שליטה, תכנון, ביטחון עצמי

אבל האמת אין הברכה שורה אלא בהצנעה בנסתר כאשר האדם 'מתוכנן' מידי הוא כמו 'מגביל' את השפע…

 

במסכת עירובין (דף ס"ד) מסופר בגמרא על אדם שזכה בממון רב בהפתעה מה יעשה וישמור על ממונו אמרו חז"ל שיקנה ספר תורה ויגן עליו, ופירש רש"י שיגן הספר מעין הרע וחז"ל ממשיכים ואומרים מה אם אדם קיבל נדוניה גדולה, מה יעשה וישמור על הרווחים שלו, וכן מה יעשה אדם עם מציאה שהוא מצא, מה יעשה כדי שלא לאבד את המציאה בגלל עין הרע… אומרת הגמרא אם הוא יעשה בשפע שלו מצווה, הוא זה ישמור עליו מעין הרע

אומר הבא"ח מה החידוש בעניין המציאה?

התשובה היא שמציאה – רק הוא יודע שהוא מצא מציאה, אף אחד לא יודע, הוא לא פירסם את זה…ובכל אופן הוא עצמו מסוגל לעשות לעצמו עין הרע ולכן שיעשה באותה מציאה שימוש של מצווה

 

נעמיק פה בעניין ומהותי בנפש האדם.

בדרך כלל שיפור במצב החיים (כולל עשירות) מעלה את רמת הציפיות, ואז חוזרים לרמת אושר דומה לזו שלפני השינוי. בהתחלה יש התרגשות גדולה – בית חדש, רכב יוקרתי – אבל זה נהפך לשגרה מהר מאוד.

ישנה לאדם נטייה להתרגל במהירות לכל שיפור חיצוני במצבו – רכוש, תנאי מחיה, יוקרה, נוחות – עד שההתרגשות הראשונית דועכת והוא חוזר למצב הרגשי שהיה בו קודם… במילים פשוטות… האדם מתרגל לטוב כמו שהוא מתרגל לרע… זהו טבע נפשי

ויש בזה  צד חיובי וצד שלילי

הצד החיובי – היכולת להתרגל לכל מצב, גם אם הוא קשה, היא אחד ממנגנוני ההישרדות העמוקים ביותר של האדם. אם לא הייתה בנו יכולת הסתגלות, כל שינוי לרעה היה שובר אותנו לאורך זמן. אדם שעובר אסון, אובדן, או תקופה קשה, מגלה שלאחר זמן מסוים רמת הכאב פוחתת והוא מצליח לתפקד. זוהי מתנת חסד מהקב"ה בטבע האדם – שמאפשרת לנו לקום מהקרקע ולחזור לחיים גם אחרי פגיעה עמוקה. הסתגלות זו היא מה שמאפשרת לנו להמשיך לבנות, ליזום, ולא להיתקע לנצח בתוך כאב העבר

הצד השלילי – אותו מנגנון בדיוק פועל גם מול דברים טובים. כשאדם זוכה לשיפור מהותי במצבו – בריאות טובה לאחר מחלה, עלייה משמעותית בהכנסות, מעבר לבית יוקרתי אחרי שנים של עמל ועבודה – ההתלהבות הראשונית דועכת, והלב חוזר לרמת שביעות הרצון הקודמת… ההרגל "שוחק" את ההתרגשות, ואנחנו מוצאים את עצמנו מחפשים משהו חדש שימלא אותנו. זהו אחד הגורמים לכך שאנשים עשירים או מצליחים לא תמיד שמחים יותר, ולעיתים אפילו פחות – משום שכל הישג הופך ל"סטנדרט חדש" שאין בו עוד חדוות גילוי.

ההסבר העמוק  הוא ששמחה עמוקה לא יכולה להישען על שינויים חיצוניים בלבד. אם אנחנו תולים את האושר רק ב"מה שיש לי", כל שיפור יתפוגג בתחושה ויהפוך לשגרה. הפתרון הוא עבודה פנימית – פיתוח הכרת הטוב, שמירה על התפעלות יומיומית מהדברים הקיימים, ויצירת משמעות ולא רק הנאה המיידית.

לא מה 'יש לי' אלא מה 'בתוכי'!

כשאדם מצליח לראות את הטוב כ"חדש" בכל יום, הוא מנטרל חלק מהשחיקה הטבעית של ההרגל, ומייצר אושר יציב יותר.

חז"ל אמרו (אבות ד, א) :איזהו עשיר? השמח בחלקו

לכאורה, מה החידוש? כל אחד יכול לומר "אני שמח בחלקי"…

וגם התורה מצווה "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום – " היום  כאילו ניתנו עכשיו.  כל יום יהיו בעיניך כחדשים, הישן של אתמול שנפעל שיהיה חדש כמו היום.

עבודת ההתחדשות היא המפתח לשמחה שאינה תלויה בשינויים חיצוניים בלבד.

איך זה נעשה? השפע החומרי שיש לאדם הוא לעולם לא מספיק ממלא אותו.

העומק הרוחני של העניין הוא שהקב"ה ברא את האדם כך ש"נפשו לא תמלא" (קהלת ו, ז) – לא מתוך חסרון בתכנון, אלא כדי לדחוף אותו לחפש מקור שמחה שאינו תלוי בנסיבות משתנות.

כל שיפור חיצוני – בית מפואר, רכב חדש, חופשה מעניינת – מעניק ניצוץ שמחה זמני בלבד. כשהניצוץ כבה, חוזרים לאותה נקודת בסיס. לכן אדם יכול להיות עשיר מאוד ובכל זאת להרגיש ריקנות, ולעיתים אף ביתר שאת, כי ציפיותיו התרוממו עד שמעטים הדברים שמסוגלים לרגש אותו.

התורה מלמדת שהדרך היחידה לפרוץ את מעגל ההסתגלות היא לתת לשינויים המבורכים החיצוניים תוכן פנימי ומשמעות נצחית

אם עושר משמש רק למותרות – הוא נשחק במהירות

אך אם הוא הופך לכלי של שליחות – החזקת תורה, עזרה לנזקקים, יצירת מקומות עבודה בכבוד – הוא מקבל חיי נצח.

הרמב"ם כותב (הלכות דעות פ"ג ה"ג) שאכילה, שתייה ושאר ענייני העולם צריכים להיות "כדי לדעת את ה'". אם המעשים הגשמיים מחוברים לתכלית רוחנית, הם מקבלים עומק שלא נשחק עם הזמן… אז אין זו רק "התרגשות" אלא שמחה אמיתית – שמחת שליחות, שמחת נתינה, שמחת היותך שותף למעשה בראשית.

אדם שחי מתוך משמעות – גם השגרה שלו הופכת למקום של חידוש. הוא אינו "מתרגל" אלא מגלה בכל יום צד חדש במתנה שקיבל… הבית אינו רק קירות – הוא מקדש מעט. הכסף אינו ערימת מספרים – הוא מפתח להצלת נפשות. כך, גם אם תחושת ההתרגשות הראשונית דועכת, תחושת הערך והמשמעות הולכת וגדלה.

השמחה היא כאשר האדם משים אל לבו כי כל אשר לו – הוא כלי לעבודת ה = אז לא מתרגלים לטוב עד שנשכח, אלא מתרגלים להעמיק ולתת משמעות לכל טוב שיש לאדם.

לחיות את הטוב ולהעמיק בו, וכך העושר הופך לברכה אמיתית ולא למלכודת והתמכרות של ריקנות…

 

 

נחזור לעניין ה'עין הרע'.

אמרו חז"ל מי שחושש מעין הרע של בני העיר כלפיו – יכניס את אגודל ימין ביד שמאל ואגודל שמאל ביד ימין ויאמר אני פלוני בן פלוני מזרעו של יוסף שלא שולט בו עין הרע – שנאמר בן פורת יוסף בן פורת עלי עין

והגמרא אומרת שאם חושש האדם מעין הרע שלו על עצמו, יביט בדופן השמאלי של האף

אומר החיד"א מהי משמעות הדברים?

מי שחושש מעין הרע של עצמו על עצמו הוא צריך להסתכל על הדופן השמאלי של האף.

ההסבר שיש שבעה נקבים באדם – כנגד שבעה רועים

אברהם עין ימין

יצחק עין שמאל

יעקב אוזן ימין

משה אוזן שמאל

אהרן נחיר ימין

יוסף נחיר שמאל!!

דוד – הפה…

החוטם השמאלי הוא כנגד יוסף – וכך הוא יינצל מעין הרע.

מהי משמעות העין הרע של האדם כלפיי עצמו

אומר החזו"א עין הרע – היא ההתפעלות – כאשר מתפעלים ממציאות מסוימת היא בסכנה

ההתפעלות – היא התפעלות של התרגשות – האדם מתפעם

האדם מתרגש – ההתרגשות שמקבל פרשנות של איך האחר הצליח או איך אני הצלחתי

ההתפעלות היא התעסקות בכח האדם – בכח האנושי

המחשבה הרגש ההתפעלות יכולה להניע מהלכים בבריאה ולפגוע במציאות שמתפעלים ממנה

פעמים האדם מתפעל ממה  שיש לו שהוא עלול לגרום לעצמו נזק

כמו שכתוב בעניין רבן שמעון בן גמליאל (גמ' ב"ק) שהוא כ"כ התפעל מהטובה שהייתה לו 'עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי'- שהוא הזיק לעצמו יותר ממה שהזיקו לו בני עירו

לכן לימדו אותנו רבותינו, האדם לפני שהוא מודד את 'הגורן' שלו שישא תפילה שיהיה הרבה שפע…

אבל אחרי שהוא מדד הוא כבר התפעל  הוא התרגש הוא כבר חווה את השפע שיש – ובזה הוא מגביל את השפע…והתפילה לא תעזור עוד

האדם יכול לקבל הרבה מאד שפע אבל ההתפעלות שלו מגבילה את השפע

ההתפעלות שלו היא כמו מעין משמעות של 'יש לי הרבה, אני בעל כח אני בעל עוצמה אני עם יכולות אני ראוי שיהיה לי הרבה' ההתפעלות והפרשנות הזו – היא זו שמגבילה את השפע

כי כל שפע תלוי בביטול והכנעה לשפע שמעניק הקב"ה לאדם.

בפרשת וישב כתוב אודות יוסף הצדיק

וירא אדוניו כי השם אתו וכל אשר הוא עושה השם מצליח בידו

אומר רש"י, מה הכוונה 'השם אתו' –  שם שמים שגור בפיו.

הפסוק אומר וירא אדוניו כי השם אתו, השאלה היא איך פוטיפר ידע לייחס את ההצלחה של יוסף להקב"ה, מי אמר לו, אולי יוסף הוא אדם מוצלח

הרי פוטיפר וכל המצרים עובדי ע"ז, ופרעה אמר 'לא ידעתי את השם' הוא לא הכיר את שם השם. אם פרעה המלומד לא הכיר, כנראה שגם פוטיפאר הפשוט לא הכיר, ולכן אם הפסוק אומר 'וירא אדוניו כי השם אתו', אם הוא הכיר את השם, זה בגלל שמשהו לימד אותו…לכן רש"י אומר, איך ראה פוטיפאר שהשם אתו, בגלל שש"ש שגור בפיו בכל הזדמנות הוא מייחס את ההצלחה להקב"ה, ונעמיק עוד.

כאשר היה יוסף בבית פוטיפר אמר הכתוב – וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו אך כשהיה בבית הסוהר אמר הכתוב וכל אשר  הוא עושה ה' מצליח.

לא כתוב השם מצליח בידו, אלא רק השם מצליח, למה מדוע מהי משמעות הדברים?

כאשר יוסף נמצא בבית פוטיפאר הוא לא נמצא בבית הוא לא נמצא במקום המגורים שלו, ההכנעה אל הקב"ה היא מקור של שפע וברכה.

אמנם זה קשה ולא נעים אבל מצד שני כשהאדם לא מתפעל מעצמו אלא נכנע ומתבטל אל הקב"ה הוא נעשה מקור של 'שפע' והרבה 'שפע'…

המבט התורני מלמד אותנו שהכניעה והביטול אינם רק פעולה טקטית או רגשית, אלא יסוד רוחני שמכוון את כל מציאות האדם אל מקור החיים.

כאשר האדם זוכה למעלה וזיכוך שהוא מפסיק לראות את עצמו כמרכז, ומעמיד את רצון השם במרכז חייו, עשה רצונך כרצונו.

כשאדם "לא מתפעל מעצמו", ואין הכוונה שיבטל את אישיותו או את כוחותיו, אלא שיכיר שכל מה שיש לו הוא פיקדון מהקב"ה, ושהצלחותיו אינן שלו בלבד אלא גילוי של רצון השם דרכו. מקום כזה הוא מקום שהוא מסוגל להכיל את השפע, ואם הנפש מלאה מגאווה ומתחושת בעלות, השפע האלוקי לא יכול להתגלות בו. לכן, דווקא ההסכמה להיכנע בפני האמת האלוקית, גם כשזה קשה ולא נעים, היא הופכת את האדם לצינור בלתי מוגבל לשפע – רוחני וגשמי.

חשוב להתחבר לגישה יהודית מדויקת ונכונה, לא גישה חילונית חלולה, גישה בריאה ונכונה יהודית ותורנית אומרת שהכנעה איננה חולשה, אלא קביעת המציאות שהאדם הוא נברא ותו לא, וכל קיומו נובע מרצון הבורא

והמשמעות שלו היא בקשר עם האין סוף!

אומרים חז"ל במשנה "עשה רצונו כרצונך" (אבות ב, ד) – הווה אומר שהאדם מוותר על "מדידת" המציאות במשקלו האישי, ומודד אותה אך ורק לאור מה שדורשת התורה. ההכרה שכל הכוחות המחשבה הרגשות של האדם, הם כולם פיקדון אצל האדם למען קיום השליחות ורצון השם בעולם, זו הכוונה זה זה הכוון זו השלימות

כאשר האדם מכוון את מחשבתו ומידותיו לרצון השם, הוא נעשה כלי ראוי לשפע האלוקי. יש כאן משמעות עמוקה ההכנעה הביטול והענווה, הם מימוש המציאות האמיתית הנכונה המתוקה והיעילה של נפש האדם (ובלשון האור החיים יש לאדם שלושה ממדים הטוב הערב והמועיל  הטוב זו האמת הערב זה מה שנעים והמועיל מה שבריא לאדם, אומר האור החיים הק' החיים היהודים צריכים להכיל את כל שלושת הממדים האלה, לראות ביהדות את הטוב האמת הערב המתוק והנעים והמועיל זו איכות החיים האמתית)

אז יוסף בבית פוטיפאר מה שהוא עושה השם מצליח בידו, ההצלחה היא בגלל מידת הענווה. וכאשר יוסף יורד עוד יותר הוא בבית האסורים והוא מגיע להצלחה עוד יותר גדולה נשים לב לפסוקים

בבית פוטיפר –וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו

בבית הסוהר –ואשר הוא עושה ה' מצליח   בלי התיבה בידו.

 

ישנה הצלחה של האדם = הצלחה במצב של עבדות – והשם מצליח "בידו"
עבד, אע"פ שאין לו קניין לעצמו וכל אשר קנה עבד – קנה רבו, מכל מקום יש לו מציאות של "מעשה ידיו"…. כלומר, המעשה מתייחס אליו, אלא שהרווח שייך לאדוניו…

יפר היתה במדרגה זו: מעשה הוא עושה, ובידו הוא מצליח – אלא שברכת ה' מלווה את המעשה ומגדילה את פירותיו. ההצלחה כאן היא מהסוג שניכרת בסיכום הכולל של המעשים – כל פעולה נראית טבעית, אך בסך הכול מתקבלת תוצאה גבוהה מן הצפוי.

אבל  ההצלחה במצב של אסיר – כתוב שמה שהוא עושה – "ה' מצליח" בלי המילה  בידו
אסיר בבית הסוהר מצוי בדרגת שפלות נמוכה יותר – לא רק שאין לו קיום עצמאי, אלא שאין בו צורך ותועלת, והוא בבחינת "כלי אין חפץ בו". אין לו מעשה עצמאי הנזקף לזכותו, ואינו פועל בכוחותיו. במצב כזה, כל פעולה וכל הצלחה ניכרות מיד כמעשה ה' ממש, בלי שיהיו מיוחסות ליכולתו האישית.
לכן נאמר "ה' מצליח" בלי "בידו" – מפני שלא ידו עשתה זאת, אלא יד ה' בלבד.

ככל שאדם שבור יותר הוא עלול להתייאש, אך מיוסף למדנו, אפילו שהוא מגיע לשיא ההשפלה הוא לא מתרגם את זה לייאוש

אלא לשבירת כל דימוי של הצלחה וכח והוא ממוקד רק בעניין אחד – קיום רצון השם.

הוא לא מחפש לנצח להוכיח להראות לעורר קנאה הוא לא יכול לעשות את כל הדברים האלה…מה נשאר…או להתייאש או לקיים את רצון השם אבל לשאוף לעשייה לעורר קנאה או לייצר השראה להעניק ולתת  – כל זה לא קיים

כל זה לא אפשרי ולא מתאים, מה נשאר? רק או להתייאש או לקיים את רצון השם. יוסף בוחר באפשרות השנייה

 

אז נחזור לעניין עין הרע, ישנה העין רעה של האדם המקנע מה שעושה עין הרע, ועין הרע פוגעת עם עין שמאל, בזוהר כתוב שצריכים גם להוציא בפה, ולכן אמר בלעם מה טובו אוהליך יעקב הוא דיבר טוב כי הוא רצה להשפיע עין רעה

האור החיים הק' בפרשת בלק (כג ח) כותב איך הקללה של בלעם או של כל אדם יכולה לפגוע, הרי אם לא נגזר על האדם להיפגע, הוא לא ייפגע אפילו אם קיללו אותו, אז מהי משמעות הקללה? התשובה היא שהאדם בשמים מגיע לו תגמול שלילי על מעשיו, אלא שהקב"ה מגלה את מידת 'ארך אפים' ויש לאדם אפשרות לזכות לרחמים, שלא מענישים אותו מיד אלא מאפשרים לו זמן לתשובה

זו מידת ארך אפים, וכמובן גם המידה הזו מוגבלת לזמן, יש לאדם זמן לעשות תשובה… וכאשר אפילו ההדיוט מקלל את האדם בשמים אפשר להסיר את הנהגת הרחמים והאדם לא ייענש עוד זמן אם לא יעשה תשובה בעתיד אלא מיד בהווה הוא ייפגע

ולכן אמרו חז"ל אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך. אז אין ייסורים ללא עוון אלא שיש אפשרות לאדם לזכות לרחמים.

ובדומה לכך העין הרע, לא שאחרים פוגעים על ידי עין הרע, אלא שהפגע היה אמור להגיע אלא שהעין הרע כמו הקללה של המקלל רק מזרזת תהליכים

והעין הרע מגיעה מהקנאה שהיא עין רעה של הזולת על האדם שמקנאים בו

כך יש עין הרע של האדם על עצמו, שהוא 'מתפעל' מעצמו יותר מידי

הוא מסתכל על עצמו בעין רעה, עין של התפעלות יתר וגאוה

זה נפלא שהאדם מתפעל מכל הבחירה שלו, אבל ישנו האיזון העדין בין הערכה עצמית לבין ענווה

ההבחנה בין הערכה עצמית לבין מידת הענווה תלויה בעיקר בשאלה: מהו מקור הערך בעיני האדם, ולמי הוא מייחס את הכוח וההצלחה.

הערכה עצמית בריאה היא – ההכרה בערך ובכוחות, הכרה ביכולות, בכישרונות, בתכונות ובהישגים, והערכה שהם מתנה ייחודית שניתנה לאדם.

האדם יודע מה הקב"ה נתן לו, ומוכן להשתמש בזה לטובה.

הערכה עצמית מסוכנת היא כאשר היא מתנתקת מהמקור – כשהאדם מייחס את ערכו לעצמו בלבד, בלי לראות את הכוחות כמתנה, כתפקיד או כשליחות, אז היא עלולה להפוך לגאווה.

ענווה אמיתית אינה הקטנה עצמית מדומה, אלא הבנה שהכוחות ניתנו לתכלית גבוהה – שליחות, לא רווח אישי.

הערכה עצמית = הקב"ה נתן לי ערך וכוחות, ואני מכיר בהם. והם לא שלי – הם פיקדון לעבודתו

אין עניין להכחיש את המעלות. הכחשת הכוחות היא שקר, והיא אף מונעת מהאדם למלא את שליחותו.

העין רעה שעושה האדם על עצמו היא הערכה עצמית לא בריאה

רבינו בחיי אומר שהעין רעה של השטן על אאע"ה גרמה לגלות 400 שנה

בגלל שאאע"ה זכה לבן בגיל מאוחר כ"כ, ההתפעלות עלולה להביא לעין הרע

לכן ככל שהאדם עם 'עין טובה' הוא כלי לשפע

עין טובה כלפיי הזולת הכוונה היא – עין של פירגון ועידוד

עין טובה כלפיי עצמנו הכוונה לייקר את הכוחות אך להכיר שאנו בשליחות בתפקיד והכל אצלנו בפיקדון, העין טובה זו מידת הענווה.

 

בקהילות יעקב (ב"ק מ"ה ד) כתב שעין הרע מזיקה אפילו בלי כוונה

עצם זה שהאדם מביט על חבירו בתמיהה בהתפעלות יתר – זה עצמו מעורר עין הרע, זה מעורר את הנזק

מה יעשה אדם ויחיה (גמרא תמיד לב) יעשה עצמו כמו מת, יצניע את עצמו וכך יינצל מעין הרע, ביחס לאדם עם עצמו, ככל שהוא יזכיר לעצמו את יום המוות הוא לא יהיה עם גאוה והוא ניצל מהעין רעה – העין הרע שלו על עצמו

וגם אומר הכלי יקר איך זכה יוסף להינצל מעין הרע – על ידי שהוא היה מרבה בצדקה (צדקה תציל ממוות) הוא היה המפרנס של העולם שסבל מרעב

מה שהוא מעניק הוא עם עין טובה, העין הטובה היא מקור לשפע ברכה והצלחה