מאז חתימת הפסקת האש בין איראן לישראל בסוף חודש יוני, תועדו ברחבי המדינה למעלה מ-50 מקרי פיצוצים ושריפות, שהשפיעו על 19 מחוזות שונים. הנתונים, שנאספו על ידי אתר האופוזיציה האיראני Iran International, מעוררים תהיות רבות סביב מקורם. הרשויות והתקשורת הממלכתית מיהרו להגדיר את רובם כתאונות יומיומיות – לעיתים בעקבות "דליפת גז", "תקלת חשמל" או "אש שנגרמה מפסולת". עם זאת, ההסברים הרשמיים נתקלו בחשדנות גוברת בציבור.
חלק מהשריפות התפרצו בסמיכות לבסיסים צבאיים ואתרים רגישים, דווקא בעונת הקיץ שבה צריכת הגז נמוכה במיוחד. האווירה נמתחה עוד יותר לאחר מותו הפתאומי של עלי טאאֵב, לשעבר נציגו של המנהיג העליון חמינאי במפקדת סראאללה – זרוע ביטחון מרכזית של משמרות המהפכה. הרשויות פרסמו גרסה רשמית לאירועים, אך זו עוררה גל של בדיחות ברשתות החברתיות באיראן.
מניתוח האירועים עולה כי כ-30% מהאתרים שנפגעו היו מסחריים, 24% מגורים, 16% תעשייתיים, 14% צבאיים, 10% מוסדות ציבוריים ו-6% לא זוהו. השיא התרחש ב-14 ביולי, אז דווח על ארבעה אירועים נפרדים. מחוז טהראן הוביל במספר המקרים עם 15 פיצוצים ושריפות, ואחריו הורמוזגן עם חמישה, ח'וראסאן ראזווי עם ארבעה, ואילו מחוזות אזרבייג'אן המזרחית ואלבורז רשמו שלושה מקרים כל אחד.
עוד באתר:
הגל נפתח כבר ב-24 ביוני, כאשר דירה בשכונת קרנאצ'י בקרמנשאה הושמדה בפיצוץ שיוחס לדליפת גז. יום למחרת, אירעו פיצוצים נוספים ביחידת מגורים בטהראן ובשדרות הדאיאת במשהד, שנקשרו גם הם רשמית ל"דליפת גז". באותו ערב דווחו תושבי דזפול על הדף עז, שהוסבר בידי גורמים צבאיים כ"השמדה מבוקרת של תחמושת ישנה". יומיים אחר כך, להבות כיסו את מגדל אסמאן בטהראן, ובמקביל פרצה שריפה בבית הזיקוק של תבריז – שם מסר כוח האשורה של משמרות המהפכה כי מדובר ב"החלפת מיכל חנקן". באותם ימים נשמעו פיצוצים גם באורומיה, בחמדאן ובשכונת שהראכ-מחלתי בצפון-מזרח טהראן – כולם הוסברו כ"ניסויי הגנה אווירית".
במהלך יולי ואוגוסט נרשמו עוד עשרות מקרים, בהם דליקות ענק במרכזי קניות, פיצוצים במתחמים תעשייתיים, שריפות במתחמי מגורים רבי־קומות ואף אירועים סמוך לנמלים, בתי חולים ושדות תעופה. למרות ההסברים הרשמיים, הדמיון בין חלק מהמראות לבין תקיפות ישראליות מתקופת הלחימה חיזק את הספקות. ככל שחולף הזמן, מתברר כי גל השריפות והפיצוצים אינו דועך – והוא מוסיף לשבש את חיי היום-יום ולערער את תחושת הביטחון באיראן.
