פעם פגש דוד שני בחורים צעירים… שהאמביציה שמילאה אותם הייתה לעבוד בגמ"ח עזרה לנזקקים פעמיים בשבוע ולחלק סלים.. תענוג גדול היה להם לדפוק מאחורי הדלת למשפחה שידעו שנצרכת ופשוט לברוח שאף אחד לא יראה מי זה..
"מה שלומכם"? שאל דוד.
"ב"ה", "מודים להקב"ה על הזכות"…
"אתם יודעים", אמר דוד, "יש לי משהו חשוב להגיד לכם"…
"מה זה בעיניכם המצווה הזו שאתם עושים"?, "להשיג אנשים מדי שבוע, תרומות, לפעמים אפילו מכיסכם האישי, בשביל זה"..
"צדקה, מה זה כבר יכול להיות, אנו עושים את זה מדי שבוע"..
"זה הרבה מעבר לזה, אין בזה כל חידוש"…
"מה"??? התעגלו עיני שניהם בתדהמה…
"זה לא מצווה גדולה"?
זה הרבה מעבר לזה.. בואו ונראה ביחד וננסה לעמוד על פשוטם של דברים:
אומרת התורה הקדושה: "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' וגו'. (טו,י).
כמובן, כולם מכירים את השאלה הידועה מדוע נאמר לשון נתינה בכפליים של "נתון תתן"? מה קורה שאנו נותנים? מה האדם לכאורה "מרויח בזה"?
עוד באתר:
ראיתי בזה ביאור נפלא בשם בעל ה"ישמח משה" וזה לשונו:
"כי הנתינת צדקה ראוי לו להיות על בחינה זו שאבאר, שלא ידמה בעיניו שהוא נותן משלו, רק שהכל עניים, כי ערום יצא כל אדם מבטן אימו, והקדוש ברוך הוא נותן צדקה לכל הברואים וכו', ועל דרך זה קרא דוד המלך ע"ה את עצמו עני ואביון, אף שמלך היה, כי הוא רק מקבל צדקה בשפע גדול.
והנה יש מי שנותן להם בעצמו, ויש מי ששולח להם. ונותן להשלוחים שכר השליחות , מלבד הצדקה שנותן להם לעצמם, והנה להשליח לא ירע לבבו, כי אינו נותן משלו כלום רק שהוא השליח, וגם זה לא ירע בעינו שהרי מקבל שכר השליחות, והנה בעת שנותן השליח, אין זה נתינה חדשה כי כבר נתון מהמשלח, רק שהשליח נותן ליד העני והמשלח נותן לו, אבל אם האדם מדמה בנפשו שהוא נותן משלו, ירע לבבו, וגם הוי מרד ומעל והעדר אמונה, רק הקדוש ברוך הוא השפיע בשביל העני, ומעורר לאדם שיתן ויעשה שליחותו.
ומסיים הרב זצ"ל:
וזה אמרו יתברך שמו, נתון מה שהוא כבר נתון מה' יתברך בשביל העני, תתן לו דייקא, רוצה לומר רק שאתה הנותן לו לידו על כן לא ירע לבבך בתתך לו, רוצה לומר מה שאתה השליח כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך והוא לך שכר השליחות"…
אדם , עבד חודש שלם הרויח לדוגמא 15 אלף ₪ כמשכורת, והוא אומר לעצמו: "הלא הרי אני יודע שאני צריך לתת צדקה כרגע לפחות כ1500 ₪, וכשהוא נותן הוא מרגיש שנתתי עצם מעצמי ובשר מבשרי, עבור המצווה זו..
החידוש העצום כאן, אפילו אם אתה שולח שליח לתת צדקה, השליח לא מרגיש את יד המשלח, את זה שעבד כאן קשה, השכר העצום של המצווה היא של המשלח, אבל המשלח צריך לדעת מה שאתה נותן, אתה נותן כי לעני הזה הקב"ה גילגל משהו שיגיע במיוחד עבורו, מצוות הצדקה היא מצווה גדולה, אבל היא הרבה מעבר למצווה גדולה מהסיבה הפשוטה כי הקב"ה מסדר עבור כל אחד את הנתינה המתאימה במיוחד עבורו, "כי הקב"ה השפיע רק ובמיוחד בשביל העני"..
איזה זכות גדולה ועצומה היא זו!!!
ומה בכל זאת זוכה אדם ממצוות הצדקה?
בואו ותשמעו נס (אוצר הסיפורים ב, עמוד 434):
מסופר על אברך מישיבת "תורה אור" שרעייתו הפילה את עוברה והרופאים חששו לבאות. ראש הישיבה הגרח"פ שיינברג זצ"ל אמר לו: "הבה ונעשה עסקה! אתה תקפיד ביותר על הפרשת מעשר כספים ותתרום את המעשר לעמלי התורה בישיבה, ואני מבטיח לך שתוך שנה תוושעו בבן זכר!"
האברך הסכים, נתן את כל מעשרותיו ורח"ל שוב הפילה אשתו את עוברה. בצר לו פנה אל ראש הישיבה ותמה "עשינו עסקה הלא כן?!" ראש הישיבה הגרח"פ שיינברג זצ"ל השיב לו: "הלא השנה מעוברת ועדיין יש זמן. הבטחתי שבזכות מעשר הכספים תיוושעו בבן עד סוף השנה וכך יהיה". וכך היה, הם נושעו בבן עוד באותה השנה.
וזה מה שאנו צריכים ללמוד..
הצדקה היא לא בשבילנו..
"נתון" את מה שכבר היה מוכן, בעבור אותם עמלי התורה..
שנזכה להקפיד בזה תמיד..
שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים והאהובים!!!
המאמר נכתב להצלחת רעייתי היקרה
ספיר רעיה בת פאני תחי'.
בתושח"י.
