הרב נהוראי אלביליה: כולם יכולים לחזור, יש תקווה

אוירה של קדושה יורדת לעולם..

"חצות לילה לך קמו עבדך במהללם זכות אבות להם תזכור ואל תפן למעללם"..

בתי הכנסיות בשעת חצות לילה מלאים בצעירים ומבוגרים שרוצים לסגל לעצמם דרך אחרת לקראת השנה המתקרבת, דרך אלוקית שתחבר אותם יותר אל הקב"ה..

אך בוא ננסה ברשותכם לרדת רגע לשאלה ששואלים אותה כל חודש אלול, ונגעו בה גם כן חלק מהמפרשים:

אדם שעשה כל השנה עבירות, הרשיע לבלי חוק, מגיע חודש אלול והוא מסגל לעצמו את דרכי התשובה שכתב הרמב"ם, חרטה, וידוי, וקבלה לעתיד..

אבל..

הוא מרגיש עדיין שזה לא זה, כמה שהוא הולך לסליחות, צועק מכל הלב: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", אבל עדיין מבחינתו מלכותו יתברך לא התגלתה לו, וה-א-ל-ו-ל שלו נראה כמו מה שהוא נראה, כיצד הוא יכול להתמודד?

כי ניתן לתת כלי לבעל תשובה שמרגיש שהכל סגור עבורו והוא לא מצליח לחזור בתשובה כלל וכלל?

בואו ונפתח יחד את פרשת השבוע וננסה לרדת לעומקם של דברים:

כי תבוא בקמת רעך ואכלת ענבים כנפשך שובעך ואל כלייך לא תתן" (כג,כה).

מישהו חשב אחרת? גזל מקטרג בראש לא?

אדם אחד אומר "אשמור לאשתי"? הגיוני כאן?

מבאר על העניינים הללו בספר "אור לשמיים" רעיון נפלא וזה לשונו: "ונקדים לפרש הפסוק (שמות טו,טז)'בגדל זרועך ידמו כאבן', דהנה איתא (ברכות לד עמוד ב) במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גדולים אין יכולים לעמוד', והפירוש הוא כך, כי אנו רואים במלכותא דארעא, מי שיש לו משפט בלתי יאות להגיע מיד אל המלך זולת מי שלא יוכל להשיג חפצו בעיני השרים אשר תחת המלך, והנה הצדיק גמור בכל מקום בואו אין פוצה ומצפצף חלילה נגדו, ובלתו יוכל להגיע עדי המלך עצמו, לא כן הבעל תשובה אשר נסתם בעדו כל הדלתות והשערים ורק אל ה' נקרא מבטן שאול ויעננו. וזה פירוש 'בגדל זרועך' כי כאשר ה' יתברך פושט יד לבעל תשובה , כביכול צריך להגדיל הזרוע עד מיקומו הרחוק מגבול הקדושה, 'ידמו כאבן' אז נסתמים כל הקטרוגים".

ומסיים הרב: כי תבא, לשון ביאה וחיבה, רצה לומר שתרומם קומתם על ידי אהבה, וזה בקמת רעך, וקטפת מלילות בידך, שמעתי בשם האדמו"ר הצדיק הקדוש מורנו הרב אלימלך זצוק"ל, רצה לומר הגם מי שנתפס חס ושלום תחת יד וכו', עמוס על הצדיק לקחת אותו משם, וזהו וקטפת מלילות בידך, וחרמש הוא דין כמו שכתוב כלי זיינא, לא תניף על קמת רעך חלילה לא תנוח מידת הדין עליהם כלל, רק רחמים גדולים תמיד וחיים ושלום על ישראל! אמן כן יהי רצון! אותו בעל תשובה, זה שבא לסליחות וצועק בכל כוחו: "פדה עם לך הומה וכאילם דומה בגלות זה כנה שבעו נדודיך", הקב"ה מבטיח לו שיראה שהוא יושיט לו את היד גם במקומות הכי חשוכים, ואם הקב"ה יושיט לו את היד, אז מגיע הדבר עד "הרחק מגבול הקדושה"..

אתם מבינים איזה מתנה זה?

לא בכדי, הגמ' בפסחים (נד.) מביאה: "ישראל והתשובה קדמו לעולם"!

למה, אתם שואלים?

כי הם שלובים וחבוקים זה בזה!

אף אחד לא יכול לומר לעצמו, לאו דווקא בימי אלול, "עם כל מה שעשיתי נראה לך שהקב"ה יקבל אותי בתשובה"? כי בל נשכח הקב"ה הוא אבא, ואבא מקבל את הבן שלו גם אם חטא, גם אם הוא אולי הוא לא בדיוק במדרגה הרוחנית שהוא רוצה שתהיה, אבל עדיין הוא אבא, ואבא שלנו הוא מלך העולם שברא את העולם!

ולכן "חרמש לא תניף על קמת רעך", אדם שמגיע ורוצה לחזור בתשובה ממקום של אהבה, מבטיח בעל ה"אור לשמיים", שמידת הדין לא תנוח עליו..

יש מידה יותר טובה מזה?

ומה זה אהבה בעצם? בואו ותשמעו סיפור (דורש טוב דברים, ב, עמוד עז):

פעם התארח ר' לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל באיזה אכסניה אחת, בעלת האכסניה רצתה להכין לכבודו מאכל המכונה כיום 'שקשוקה', ניגשה לר' לוי יצחק ושאלה אותו: "הרב אוהב פלפלים"? קפץ ר' לוי והשיב לה: "אהבה יש לי רק להקב"ה"!

ואהבה של יהודי, צריכה להיות ממקום נקי להקב"ה, ובינינו, אם זה מקום נקי ואמיתי, כיצד תראה האיכות של חזרה בתשובה אמיתית?

לאין ערוך!

שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים והאהובים!

(המאמר מוקדש לרפואת ידידי ורעי ר' יאיר יעיש בן קלודין הי"ו בתושח"י)