הרב זועק: היזהרו מ'מקובלים' שמנצלים את תמימות הציבור

"וּבָאתָ֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו הִגַּ֤דְתִּי הַיּוֹם֙ לַיקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ כִּי־בָ֙אתִי֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְקֹוָ֛ק לַאֲבֹתֵ֖ינוּ לָ֥תֶת לָֽנוּ". (כו, ג) "וּבָאתָ֗ אֶל־הַכֹּהֲנִים֙ הַלְוִיִּ֔ם וְאֶל־הַשֹּׁפֵ֔ט אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְדָרַשְׁתָּ֙ וְהִגִּ֣ידוּ לְךָ֔ אֵ֖ת דְּבַ֥ר הַמִּשְׁפָּֽט: וְעָשִׂ֗יתָ עַל־פִּ֤י הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יַגִּ֣ידֽוּ לְךָ֔ מִן־הַמָּק֣וֹם הַה֔וּא אֲשֶׁ֖ר יִבְחַ֣ר יְקֹוָ֑ק וְשָׁמַרְתָּ֣ לַעֲשׂ֔וֹת כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר יוֹרֽוּךָ: עַל־פִּ֨י הַתּוֹרָ֜ה אֲשֶׁ֣ר יוֹר֗וּךָ וְעַל־הַמִּשְׁפָּ֛ט אֲשֶׁר־יֹאמְר֥וּ לְךָ֖ תַּעֲשֶׂ֑ה לֹ֣א תָס֗וּר מִן־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־יַגִּ֥ידֽוּ לְךָ֖ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל". (יז, ט-יא)

שאלות: א) שואלים חז"ל, מדוע התורה כותבת "ובאת אל הכהן" וכן, "אל השופט אשר יהיה בימים ההם", וכי יכול האדם ללכת לכהן או לשופט שהיה בימים קדמוניות אשר כבר איננו בעולמנו? ואם כן, אך למותר לכתוב "אשר בימים ההם" מאחר ואין אפשרות אחרת? ב) זאת ועוד הקשה הרמב"ן, שלמרות תירוץ הגמרא בענין הזקן, ראוי לומר "אל השופט אשר יהיה בימים ההם" (לעיל יז, ט), אף על פי שאינו גדול וחכם כשופטים הראשונים אשר היו לפנינו מן העולם צריך לשמוע לו, יפתח בדורו כשמואל בדורו כאשר נבאר לקמן, אך עדיין קשה טעם "אל הכהן אשר יהיה בימים ההם" וכו'. ורש"י כתב: אין לך אלא כהן שיהיה בימיך, כמות שהוא. ע"כ. ולא הבינותי זה, הרי בהקרבת הביכורים – למי יביאם אם לא לכהן אשר יהיה בימיו? וכוונתו, כיון שכהן צריך – מה לי כהן זה או כהן אחר? אינו עניין שיהיה תלמיד חכם? ג) עוד הקשה רבי חיים פלטיאל בפרשתנו, מאחר וכתבה התורה דבר זה ללכת לשופט אשר יהיה בימים ההם בפרשת שופטים בעניין זקן ממרא שזה דיני נפשות ונידון בסנהדרין שבעים ואחד, אם כן למותר לחזור ולכתוב הדבר במצות ביכורים שזה רק עניין של ממון?

הרוח הנושבת בדורנו:

הנה בשני הפרשות הקודמות הבהרנו, עד כמה צריך האדם להיות תמים עם השם ולא לחקור אחר העתידות. ובפרשה הקודמת הוספנו להבהיר עד כמה רבים טועים שנגררים אחרי החיצוניות והולכים שולל לכל אשר נקרא בשם 'רב' ו'מקובל', ומנצלים את תמימות הציבור. ובפרשה זו נתבונן, לבל נטעה לשכוח שיש מצוה ללכת לגדולי ישראל ולא תסורו ימין ושמאל מדבריהם, וכאמור, שכאשר ברור לך שזה מגדולי התורה ויראי שמים באמת. אחד מיסודות הבית הוא הנהגת הבית על פי דעת תורה כמאמר הכתוב (דברים לב, ז): "זְכֹר֙ יְמ֣וֹת עוֹלָ֔ם בִּ֖ינוּ שְׁנ֣וֹת דֹּר־וָדֹ֑ר שְׁאַ֤ל אָבִ֙יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ זְקֵנֶ֖יךָ וְיֹ֥אמְרוּ לָֽךְ". וכדברי התנא באבות: עשה לך רב והסתלק מהספק. ע"כ. כך, שכל בית יהודי הנבנה ברוח התורה, מתנהל על פי דעת תורה.

תורתנו הקדושה מלמדת אותנו כאשר נבאר, ש'דור דור ודורשיו, ויפתח בדורו כשמואל בדורו', ובכל דור הקב"ה ממנה את המנהיגים לפי דרגת הדור ובהתאם לצרכי הדור, וחייבים לשמוע ולציית להוראות גדולי ישראל, כי מפיהם תצא תורה ועל פיהם ישק כל דבר. כמו שכל ספק בהלכה אפילו חילול שבת ואכילה ביום הכיפורים סומכים על פסק הרב, וכמו שהאדם בעת צרה יודע שהישועה נמצאת אצל גדולי ישראל וסומך עליהן ועל ברכתם ותפילתם, כך בכל עניין ועניין באורח חיי האדם. והולך את חכמים יחכם וישכון לבטח.

הסטייפלר שמע את הדברים והורה לבחור: סע מיד חזרה לירושלים.
נפתח בסיפור שסיפר הגה"צ רבי אריה שכטר זצ"ל: סיפר לו יהודי שגר בשיכון הרבנים ברוממה, שבשנת תשל"ז, בהיותו בחור ישיבה, הוא סבל מבעיות גב קשות. לאחר כל מיני נסיונות טיפול שלא עזרו במאומה, הוא הלך להתייעץ עם רופא מומחה, שקבע, כי עליו לעבור ניתוח בחוט השדרה באופן דחוף ביותר, והענין גובל בפיקוח נפש. הרופא המומחה הציע לבצע את הניתוח בעצמו, באופן פרטי, תמורת סכום לא מבוטל של עשרת אלפים דולר. הפגישה נערכה בשעת ערב מאוחרת בקליניקה של הרופא באחד מבתי החולים בירושלים. הבחור שמע את הבשורה הקשה, והחליט לנסוע באופן מיידי למרן הסטייפלר זצוק"ל ולשטוח בפניו את הדברים. בסמיכות לשעה שתים עשרה בלילה, הגיע הבחור לסטייפלר, וחזר בפניו על דברי הרופא. 'ניתוח דחוף, פיקוח נפש'.

הסטייפלר שמע את הדברים ואמר: "סע עכשיו חזרה לירושלים, ותאמר לרופא: 'לא ניתוח, לא דחוף ולא פיקוח נפש!". מה שכן דחוף הם עשרת אלפי הדולר שהוא צריך כדי לצאת לטיול בחוץ לארץ עם אשתו, את זה הוא רוצה לעשות על הגב שלך אבל בכל מה שנוגע לניתוח, אפשר להמתין עוד חצי שנה ולראות מה יהיה המצב". הבחור היה המום: "איך אמצא עכשיו רכב הנוסע לירושלים? וגם אם אמצא רכב, מן הסתם הרופא כבר לא נמצא בבית החולים. וגם אם אמצא אותו, איך אהין לומר לו דברים כה חריפים?". אך הסטייפלר האיץ בו: "וכי אין לך אמונת חכמים?". הבחור צעד לעבר התחנה בתקוה לתפוס את האוטובוס האחרון, כאשר לפתע עצרה לידו מכונית, ונהגה הציע לו טרמפ לירושלים… כשהגיעו לכניסה לעיר, שאל אותו הנהג להיכן הוא צריך להגיע, ובאורח פלא התברר כי גם פניו מועדות לאותו כיוון. וכך הוא הביא את הבחור עד פתח בית החולים. הבחור שאל את האחיות, האם הרופא עדיין נמצא בבית החולים, והופתע לשמוע כי במקרה התבצע ניתוח דחוף, שהרופא היה חייב להיות נוכח בו, ובעוד דקות ספורות הוא אמור לצאת מחדר הניתוחים. בשעה שלש לפנות בוקר, יצא הרופא מחדר הניתוח, ונדהם לראות את הפציינט שלו יושב וממתין. "מה אתה עושה כאן בשעה כזאת?" שאל בפליאה. הבחור אזר אומץ, וחזר באזני הרופא על דברי הסטייפלר מילה במילה. הרופא היה המום, טפח על ראשו וקרא: "אוי ואבוי לי, אוי ואבוי לי, חזור בבקשה לסטייפלר, ואמור לו כי אני מבטיח שלא אעשה זאת שוב. ולהבא אשתדל לקבל החלטות נכונות, אך ורק מתוך שיקול דעת מקצועי, ולא מתוך נגיעות אישיות" (אריה שאג – שמות). ואף בדידי הוה עובדא, שאחד הילדים היה להם עקמת ברגליים, והרופא לאחר בדיקות הורה לנו שחייבים לנתח בכדי ליישר את הרגליים אחרת יהיה סבל לכל החיים. הלכתי לסטייפלר וסיפרתי לו. אמר לי: "בשום אופן לא לשמוע! לא צריך לעשות כלום זה מיישר לבד". ואכן כך עשיתי וברוך השם הכל הסתדר. וזה דעת תורה.

הקדמה אפילו ריש גרגותא מן שמיא:
ונקדים בזה את מאמר חז"ל השופך אור על הנהגת השם יתברך בעולם, והוא שעלינו לדעת ולהאמין, שכל תפקיד בעולם אינו אלא בגזרת הבורא יתברך ולא יכול האדם להשיגו לא בכוחו ולא בחכמתו ולא בחריצותו, וכמאמר חז"ל במסכת בבא בתרא (צא ע"ב): "והמתנשא לכל לראש", אמר רב חנן בר רבא אמר רב אפי' ריש גרגותא משמיא מוקמי ליה. ופירש רשב"ם שם: ריש גרגותא – שר הממונה על הבורות מי ידלה ממנו היום להשקות שדותיו ומי למחר ושררה קטנה היא, ומדכתיב לך ה' הממלכה והמתנשא יליף לה, כלומר על ידך המתנשא לכל דבר, אפי' לגרגותא לראש הוא על פיך. וכוונת חז"ל לפרש את דברי דוד המלך בדברי הימים א (כט, יא-יב): "לְךָ֣ יְ֠קֹוָק הַגְּדֻלָּ֨ה וְהַגְּבוּרָ֤ה וְהַתִּפְאֶ֙רֶת֙ וְהַנֵּ֣צַח וְהַה֔וֹד כִּי־כֹ֖ל בַּשָּׁמַ֣יִם וּבָאָ֑רֶץ לְךָ֤ יְקֹוָק֙ הַמַּמְלָכָ֔ה וְהַמִּתְנַשֵּׂ֖א לְכֹ֥ל׀ לְרֹֽאשׁ: וְהָעֹ֤שֶׁר וְהַכָּבוֹד֙ מִלְּפָנֶ֔יךָ וְאַתָּה֙ מוֹשֵׁ֣ל בַּכֹּ֔ל וּבְיָדְךָ֖ כֹּ֣חַ וּגְבוּרָ֑ה וּבְיָ֣דְךָ֔ לְגַדֵּ֥ל וּלְחַזֵּ֖ק לַכֹּֽל". שהקב"ה הכל שלו, והשלטון בידו, ורק הוא בידו לגדל ולחזק למי שהוא מעוניין, וזה כולל אפילו תפקיד בזוי להיות הדולה את המים מהבור, למרות זאת, היות וגם בזה יש איזו אחריות ציבורית שעל פיו סדר השאיבה מי קודם ודבר זה נותן לו מעט כבוד, הכל מאת השם, וצריך להכריז עליו בשמים, שפלוני יקבל את התפקיד הזה ועוד יותר בכל תפקיד צבורי יותר גדול. והוא יסוד שחובה על כל אדם לא לשכוח בכל ימי חייו, מאחר והאדם חי בטעות ובתחושה שמתגנבת מידי פעם לליבו, שהוא יכול לקבוע את מעמדו ותפקידו, וכאשר חושב כך, אינו אלא כופר ומורד בקב"ה. ולזאת כל מה שאנחנו רואים שמשתדלים על השלטון, אינו אלא בגדר 'וישחקו הנערים', מאחר והקב"ה הוא שממליך והוא עילת העילות וסיבת הסיבות אשר יסובב את כל הגורמים להוציא מהכוח אל הפועל את רצונו יתברך, למרות שבני אדם חיים בדמיון שהם הצליחו ופעלו ליישם את הדבר, אינו דומה אלא למשחק בובות.

אפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור – הרי הוא כאביר שבאבירים:
אחר הדברים האלה, נבין היטב את דברי חז"ל במשנה מסכת ראש השנה (כד ע"ב), שמסופר על מחלוקת בין רבן גמליאל לרבי יהושע בקבלת עדות קידוש החודש. שלח לו רבן גמליאל: גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך. הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר. אמר לו יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר: "אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם", בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו. בא לו אצל רבי דוסא בן הרכינס, אמר לו, אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו, שנאמר: "ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל", ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים? אלא ללמד שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה. נטל מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכפורים להיות בחשבונו. עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, אמר לו בוא בשלום רבי ותלמידי! רבי בחכמה, ותלמידי שקבלת את דברי. ובגמרא (כה ע"א): תנו רבנן למה לא נתפרשו שמותם של זקנים הללו שלא יאמר אדם פלוני כמשה ואהרן? פלוני כנדב ואביהוא? פלוני כאלדד ומידד? ואומר: "ויאמר שמואל אל העם ה' אשר עשה את משה ואת אהרן", ואומר: "וישלח ה' את ירבעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל", ירובעל זה גדעון, ולמה נקרא שמו ירובעל שעשה מריבה עם הבעל, בדן זה שמשון, ולמה נקרא שמו בדן דאתי מדן, יפתח כמשמעו. ואומר משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו. שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם, לומר לך ירובעל בדורו כמשה בדורו, בדן בדורו כאהרן בדורו, יפתח בדורו כשמואל בדורו. ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור הרי הוא כאביר שבאבירים, ואומר: "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם". וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו? הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו, ואומר אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה.

א) והשאלה נשאלת מאליה: מדוע עלינו להתייחס לקל שבקלים כאביר שבאבירים, וכעין יפתח אשר עליו נכתב בשופטים (יא, א-ג): "וְיִפְתָּ֣ח הַגִּלְעָדִ֗י הָיָה֙ גִּבּ֣וֹר חַ֔יִל וְה֖וּא בֶּן־אִשָּׁ֣ה זוֹנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד גִּלְעָ֖ד אֶת־יִפְתָּֽח: וַתֵּ֧לֶד אֵֽשֶׁת־גִּלְעָ֛ד ל֖וֹ בָּנִ֑ים וַיִּגְדְּל֨וּ בְֽנֵי־הָאִשָּׁ֜ה וַיְגָרְשׁ֣וּ אֶת־יִפְתָּ֗ח וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ לֹֽא־תִנְחַ֣ל בְּבֵית־אָבִ֔ינוּ כִּ֛י בֶּן־אִשָּׁ֥ה אַחֶ֖רֶת אָֽתָּה: וַיִּבְרַ֤ח יִפְתָּח֙ מִפְּנֵ֣י אֶחָ֔יו וַיֵּ֖שֶׁב בְּאֶ֣רֶץ ט֑וֹב וַיִּֽתְלַקְּט֤וּ אֶל־יִפְתָּח֙ אֲנָשִׁ֣ים רֵיקִ֔ים וַיֵּצְא֖וּ עִמּֽוֹ": ובכל זאת אמרו חז"ל 'יפתח כשמואל', אתמהה? ב) זאת ועוד יש לשאול, הרי אמרו חז"ל במסכת שבת (קיב ע"ב): אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא, אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים. עוד אמר רבי יוחנן במסכת עירובין (נג ע"א): ליבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל ואנו כמלא נקב מחט סידקית. ראשונים רבי עקיבא, אחרונים רבי אלעזר בן שמוע. איכא דאמרי ראשונים רבי אלעזר בן שמוע, אחרונים רבי אושעיא בריבי. ואנו כמלא נקב מחט סידקית. אמר אביי ואנן כי סיכתא בגודא לגמרא. אמר רבא ואנן כי אצבעתא בקירא לסברא, אמר רב אשי אנן כי אצבעתא בבירא לשכחה ע"כ. הרי שההבדל בין דור להבא אחריו הוא גדול מאד. וכיצד אפשר להשוותן? אולם לפי האמור הדבר ברור ומובן היטב, כי כל תפקיד אינו מכוחו וחכמתו והשתדלותו של האדם, אלא הוא 'מינוי' של מלך מלכי המלכים אשר הוא הבורא והיוצר, והיודע את תכלית הבריאה וטובתם של הציבור, ובכל דור ודור שותל את מנהיגיו לפי צרכי הדור ודרגתם, ומתוך אמונה זו, חובתו של האדם לקבל עליו את המנהיג בכל דרגה שהוא נמצא, אחרת אינו אלא מורד במלך מלכי המלכים. וכבר מבואר שנחלקו החכמים במסכת ערכין (יז ע"א): "זה דור דורשיו מבקשי פניך יעקב סלה", פליגי בה רבי יהודה נשיאה ורבנן, חד אמר דור לפי פרנס, וחד אמר פרנס לפי דורו ע"כ. אך לכל הדעות, המנהיגים של כל דור ודור תואמים לדורם. כל דור ודור יש לו תפקיד רוחני מיוחד בבריאה. וכיון שכך מעמיד לו הקב"ה מנהיגים הראויים לו לאותו דור, וכלפי זה נאמר, שצדיקים של דור אחר למרות שהם ענקי רוח ומאפילין בגדולתן על גדולי דורנו, הם נחשבים כמעלתן של אותם גדולים עד שיפתח שקול כשמואל.

גדול בדורנו יותר חשוב בעיני הקב"ה מגדולי הדור הקדומים:
זאת ועוד יותר אמרו חז"ל בקהלת רבה (וילנא, פרשה א ד): א"ר ברכיה, כתיב (דברי הימים א יב): "ויהוידע הנגיד לאהרן", וכי יהוידע היה נגיד לאהרן? אלא אילו היה אהרן קיים בדורו של יהוידע יהוידע היה גדול ממנו בשעתו, אמר ר' סימאי, כתיב (דברי הימים א ו): "ואהרן ובניו מקטירים על מזבח העולה" וגו', וכו' ורבנן מייתי לה מן הכא (עזרא ז): "בן אבישוע בן פנחס בן אלעזר" וגו' הוא עזרא עלה מבבל, אלא אלו היה אהרן קיים היה עזרא גדול ממנו בשעתו. ודבר זה צריך ביאור היתכן שגדולי דורות קודמים אילו היו בדורנו היו פחותים?

קלורין לעיניים דברי האריז"ל בשבח דורנו:
ואפשר לבאר דברי המדרש, כיצד יתכן שגדול בדורנו יותר גדול וחשוב מגדול בדור קודם, על פי דברי האריז"ל, אשר הן קלורין לעיניים ועידוד וחיזוק לבני דורנו כמים קרים לנפש עייפה, והוא מה שכתב רבי חיים ויטאל זצ"ל (שער הגלגולים הקדמה לח בהקדמה הרביעית) בשם האריז"ל וזה לשונו: פעם אחת שאלתי למורי ז"ל, איך היה אומר לי שנפשי היתה כל כך מעולה כנזכר לעיל, והרי הקטן שבדורות הראשונים היה צדיק וחסיד שאין אני מגיע לעקבו. ואמר לי, דע לך, כי אין גדולת הנפש תלויה כפי מעשה האדם, רק כפי הזמן והדור ההוא, כי מעשה קטן מאוד בדור הזה שקול ככמה מצוות גדולות שבדורות אחרים, כי בדורות אלו, הקליפה גוברת מאוד מאוד לאין קץ משא"כ בדורות ראשונים, ואילו הייתי בדורות הראשונים היו מעשי וחכמתי נפלאים מכמה צדיקים הראשונים, וזהו שאמרו חז"ל על נח "תמים היה בדורותיו", ואילו היה בדורות צדיקים היה יותר צדיק, ולכן שלא אצטער על זה כלל, כי בלי ספק יש לנפשי מעלה גדולה על כמה צדיקים הראשונים מזמן תנאים ואמוראים. עכ"ל. מכאן אנו למדים, שמעשים של דורנו יש להם מעלה גדולה עשרת מונים אצל הקב"ה מאשר מעשיהן של בני דורות הקודמים, מאחר והכל נמדד לפי דרגת ונסיונות הדור, וממילא אין פלא שהגם היותו קטן כקליפת השום במעשיו לגבי דור הקודם מעלתו יכולה להיות יותר גדולה עד שאותו קדמון, אילו היה בדורנו היו מעשיו יותר קטנים ממנו. ולפי"ז אפשר להבין דברי חז"ל, שעל האדם לומר: מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי כפשוטו, שהמכוון לפי דרגת דורנו. וכתב בספר דעת שרגא בנושא חינוך פרק נט: ישנם החושבים, אינני יודע אם אומרים ואולי לא אבל חושבים, ראינו ראשונים כמלאכים, המבט התורני הנכון הוא לכהן אשר יהיה בימים ההם דברים, וראה שם בספורנו דור דור ודורשיו דור דור ושופטיו, מי שחי בדורנו הוא הגדול ביותר ועי' ר"ה (כה ע"ב), ואם דורנו זקוק היה לחפץ חיים זצ"ל, היו נותנים לנו מן השמים חפץ חיים, אך אם לא נתנו לנו חפץ חיים, זאת אומרת, שגדולים אלו יאריכו ימיהם גדולים אלו אשר אנו מקווים יחד עימם לקבל פני משיח צדקנו הם הגדולים ולדבריהם עלינו לשמוע.

יישוב שאלות הנ"ל:
ובזה מיושבות הקושיות שכוונת התורה ללמדנו שצריך ללכת לגדול שבדורו בהיות והוא מינוי של מלך מלכי המלכים והוא המתאים ביותר, וכן מיושבת קושיית הרמב"ן כמו שכתב הספורנו (כו, ג): "אל הכהן אשר יהיה בימים ההם". אף על פי שלא יהיה גדול בחכמה לא תחדל מלדבר עמו בכבוד באמרך ה' אלהיך אף על פי שזה לא יאמר זולתי לאנשי השם כמו למלכים ולנביאים, מכל מקום, בהיותך מביא אליו את הביכורים כמביא דורון לאל יתעלה שהוא בעל הקרקע, ראוי שתדבר עמו בזה דרך כבוד זאת אומרת שהתורה מצוה כיצד חייב לנהוג בכבוד גם בכהן פשוט כי כל תפקיד מאת השם ושליחו של מלך מלכי המלכים, ואף קושיית הר"ח פלטיאל שהתורה הוסיפה אצל הביכורים, ללמדנו עניין הכבוד, ולא רק בשופטים ודיינים בדיני תורה וחכמה.

מוסר הגר"ח פלאג'י כיצד צריך לכבד חכמי דורו:
כתב הגר"ח פלאג'י זצ"ל בספרו נפש החיים קטו: שמיעה וכו' ועינך תראנה מה שכתב הרב חומת אנך בשופטים סי' ט' ע"פ "ויאמרו כל העצים אל האטד", וזה לשונו הכא כתיב "כל העצים", ובכללן גם תאנה וזית וגפן, והוא ללמד מוסר, שגם גדולי הדור צריכים לקבל עליהם איש שמתרצים ההמון אף שגרוע במעלות ולא תהיה העדה כצאן אשר אין להם רועה, וגם הגדולים ישמעו לקטנים והמון העם ויהיו כולם באגודה אחת זה תוכן דבריו, וזהו מוסר גדול לתופסי הריב שנותנים כתף סוררת כשהקהל ממנים תלמיד חכם זקן שאינו כל כך גדול בתורה כמוהם, והם לא ידעו דאפי' ריש גרגוריתא משמיא מוקמיה ליה, והוא כתוב בפנקסו של אדם הראשון ומשה ובודאי כי משיח ה' הוא, ויתפלל אל ה' שיזכהו לזקנה בכבוד כמו החכם הזה, ודי למי שנגע יראת ה' בלבו דברים אלו שקול ישקל דודאי זכיותיו ומעשיו הטובים בסתר ובגלוי אלים יותר ממני, כי בשמים ממעל אינו תלוי אם יהיה פסקן גדול ודרשן נאה, כי טרם כל ראשית חכמה יראת ה', והאיש אשר ישים אל לבו זה הא ודאי שיקבלוהו בסבר פנים יפות וינשק ידיו ויתנהג עמו בכל כבוד והדר, כל שכן בפני אחרים דאם התלמיד חכם אינו מכבד לרב המקום יהיה קל כבודו בעיני הבעלי בתים ולא ישמעו לקול מורים ולא צייתי דינא ונמצא מחריב העולם בסיבתו ואין צריך לומר שלא יחטט אחריו בהוראות כי הוא מצער רבנן וחס ושלום יוריד דמעות בסיבתו ואין ספק כי בנפשו דיבר ישמע חכם ויוסף לקח ויהיו חיים לנפשך.
כמו שסיפרו זקני וחכמי ווילנא היו מספרים, כי פעם אחת נזקק הגר"א להורות שאלה אחת בהלכות של איסור והיתר ואסר וכנגדו רב העיר וילנא – הרב שמואל, אסר והתחרט על זה כל ימיו. ניגש רבי שמואל אל הגר"א ואמר לו: יסלח לי מורי ורבי מן השמים הוכיחו כי טעיתי והלכה כמותו, השיב לו הגר"א: לא ולא בוודאי הלכה כמותך ומחוייבים לשמוע בקולך וכמו שכתוב על פי התורה אשר יורוך לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, אבל מכיוון שאני הוריתי לאיסור, הרי לגבי דידי תבשיל זה הוא בבחינת 'שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא', ומשום זה מנעוני מן השמים שלא אכשל אני בדבר שאסרתי. מאז לא רצה הגר"א לענות לשום שאלה.

גדולי אותו דור דנים לעתיד את בני דורם בשמים:
וכתב בספר חפץ חיים עה"ת פרשת ויחי, שפעם ישבו יחד חבורה של גדולי ישראל עם הגאון והצדיק ר' זאב המגיד מוילנה. פתח המגיד ואמר: כשם שבעולם הזה כל אדם נידון ע"י שופטי זמנו – השופט אשר יהיה בימים ההם, כך בעולם הבא גדולי הדור נבחרים לדון את דורם, כי ערך כל מצוה והפסד עברה נמדדים בהתאם לתנאי הזמן והמקום. עבירה שהיתה לפנים חמורה ביותר, יכולה היום להיות 'קלה' בערכה, ובשביל זה נתן התפקיד הזה לגדולי הדור שהיו עמהם באותה סביבה ובאותו זמן. כשהמגיד גמר שיחתו, קם אחד מהחבורה על רגליו ובדמעות על לחייו פנה אל המגיד: "רבי, הואיל ואתה תהיה שופטי לעתיד לבוא, אנא אמור לי מיד פסק דיני, אנא, הוריני כדת מה לעשות, כל זמן שהותי בעולם הזה עוד אוכל לחזור בתשובה אבל לעתיד יהיה כבר מאוחר בבחינת מעוות לא יוכל לתקון.

תשובה מן השמים:
מעשה היה ושאלו את רבי מרדכי בנעט זצ"ל אודות עגונה אחת מה דינה, וזה היה בסוף ימיו כששכב על מיטתו ונטה למות. ציוה ר' מרדכי לבית דינו לשלוח את השאלה למרן החתם סופר. וידוע שהחתם סופר היה צעיר בשנים מר' מרדכי בנעט, שכן ר' מרדכי הסמיכו בבחרותו. וכשבאה השאלה לחתם סופר ישב מיד לכתוב תשובה מבלי להביט בספר, ומסר מיד התשובה לבנו ר' שמעון שישלחו בדואר. חשב ר' שמעון, הלא התשובה תגיע לר' מרדכי, ואבא לא עיין בספר אולי יתחרט עוד מוטב להמתין יום או יומיים. למחר שאל החתם סופר את בנו אם שלח התשובה, והודה לו על האמת ואמר טעמו. אמר לו החתם סופר זצ"ל: בכל דור יש להקב"ה משיבים העונים על שאלותיו בדור הזה אני המשיב ולמה יכשילני, והרי לבי נקי. כשהגיעה תשובתו לר' מרדכי, הסתכל עד סוף התשובה וראה שמתירה, וצוה לבית דינו להתיר, וחלשה דעתם של רבני בית דינו ואמרו, והלא בית דין גדול בישראל אנו, וכי אין רשות בידינו לראות מה מקור דינו של הרב מפרשבורג?. אמר ר' מרדכי: ההוראה של הרב מפרשבורג מן השמים היא, השאלה היא למה לא הסתפקתי בשורה האחרונה בלבד ועיינתי גם בשורות הקודמות, התשובה היא, מפני שכתב ידו של החתם סופר סגולה ליראת שמים. (מפי רח"ד וייסנונדל ז"ל)

סיפרתי לחזו"א על מצבו של בני, והוא אמר לי: "לך אל פרופ' דויטש בגבעת רוקח".
סיפור נפלא שסיפר מגיד המישרים רבי יעקב גלינסקי זצ"ל בעניין אמונת חכמים, שבדידו הוה עובדא: היה זה בשנת ה'תש"ט. עולים חדשים היינו, ועניים מרודים. לחם לשובע לא היה, ובנו של ידידי רבי נחמן גרודקה חלה בדיזנטריה, מחלת מעיים קשה ל"ע, ואושפז בבית הרפואה 'אסותא'. למרות הטיפול, הלך מצבו של הילד והחמיר מאוד, עד שהרופאים רמזו לאבא להתכונן לגרוע מכל. פניתי לאבא ואמרתי לו: תיכנס לחזון איש שיברך את הילד ויתפלל לרפואתו! נכנס האבא למעונו של החזו"א, והוא הורה לו: "לך לפרופסור וינברג בבית הרפואה 'אסותא'". הזכיר לו האב: "הילד כבר שוהה באסותא". והחזו"א הבהיר: "אכן, אבל אתה תלך אליו באופן פרטי, למרפאתו שבתל אביב". מכיוון שלא באים לפרופסור בידים ריקות, לווה רבי נחמן גרודקה סכום כסף ונסע לתל אביב. הגיע למרפאה של פרופסור וינברג, והיא מלאה באנשים הממתינים לתורם. "הילד שלי", פנה רבי נחמן גרודקה לרופא, "הוא גוסס, זה ממש מצב של פיקוח נפש. החזון איש אמר לי לבוא אליך. איני זז מכאן עד שאכנס!". "איפה הילד?" התעניין פרופסור וינברג. "הוא בבית הרפואה באסותא", השיב רבי נחמן. אמר לו הפרופסור: "שב, חכה כאן!". כעבור כמה דקות יצא הפרופסור מחדרו: "אתה יכול לשוב לביתך, זה בסדר". מה בסדר? לא הבין, אולם חזקה עליו פקודת הרופא ש"זה בסדר". קם והלך לבית הרפואה. אשתו שהתה ליד מיטת הבן וסיפרה לו שהמצב של הבן הורע, הוא כבר פירפר בין החיים למות, ולפתע החלה תכונה קדחתנית. רופאים נזעקו ובאו, אחיות עמדו הכן, כל הצוות רחש סביב מיטתו. כיוונו רבי נחמן ואשתו את השעה, והבינו שהיה זה באותה שעה שהוא היה בתל אביב אצל הרופא. הפרופסור נכנס לחדרו וטלפן למחלקה, גער במי שהיה צריך לגעור, דרבן והעמיד את כל הצוות הרפואי על רגליו, ואכן הם נכנסו לפעולה ואיזנו את המצב, ובסייעתא דשמיא תוך זמן קצר הילד הבריא. כעבור שבועיים, כך סיפר הרב גלינסקי, חלה אחד מילדיי בדיזנטריה ל"ע. ידעתי מה יש לעשות – להזעיק את פרופסור וינברג מבית הרפואה 'אסותא'… אבל לא סמכתי על ידיעתי, אלא נכנסתי אל החזון איש. שמע החזו"א על מצבו הרפואי של הבן, ואמר לי: "לך אל פרופסור דויטש בגבעת רוקח"… את פרופסור דויטש לא הכרתי, ולכן גם הערתי בפני החזו"א: "לפני כמה זמן שלח הרב את גרודקה לפרופסור וינברג מאסותא"… ענה החזון איש: "בשבילו – וינברג, בשבילך – דויטש". נו, יש בידי שם או כתובת? ביררתי אצל מכרים על פרופסור דויטש, ואנשים גיחכו. המדובר ברופא קשיש שזה מכבר יצא לגמלאות. הוא מתגורר בגפו בוילה מבודדת בגבעת רוקח ומטפח את גינתו ואת צמד כלביו. אמרו לי: "בעבר התגורר החזון איש בגבעת רוקח, אולי מכיר הוא את הרופא מאז בעודו שהיה פעיל. היום הוא כבר יצא מהעניינים". אבל החזון איש הרי שלח אותי אליו, וכמצוותו עשיתי. עליתי לגבעת רוקח בבני ברק, הכלבים קידמו את פני בנביחות והפרופסור הקשיש יצא כדי להרגיע אותם. כשהבחין בי שאל מה הענין. עניתי לו שילדי נתקף בדיזנטריה חמורה והחזון איש שלחני אליו. הזמנתי אותו איפוא לביקור בית. עני מרוד הייתי, אבל לוויתי כסף עבור הביקור והתרופות. שמע הפרופסור הקשיש את דברי ואמר: "אין שום צורך בביקור בית. המחלה הזו ידועה, וגם התרופות לה ידועות. יש לי אותן פה בבית. והואיל והחזון איש הוא זה ששלח אותך אליי, אני אתן לך את התרופות בחינם". אבן נגולה מעל ליבי. חזרתי לביתי, מיהרתי לתת לילד את התרופות ולהחזיר למלווים את כספם, וברוך השם הילד הבריא ושב לאיתנו. הודו לה' כי טוב. ומכאן למדתי כלל גדול באמונת חכמים, שלא לסמוך במאומה על שכלנו, לא לדמות ולא להקיש מעניין לעניין. לשאול את חכמי התורה על כל דבר ולעשות כפי המצווה עלינו, "שכל מי שנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל". (פניני עין חמד פר' לך לך)

דעת בעלי בתים היפך התורה:
ממוצא דבר אתה למד, שבלעדי דעת תורה – האדם הולך בחשיכה ונכשל בדרכו, וכבר מפורסם בשם הסמ"ע: דעת בעלי בתים היפך דעת תורה וכך כתב בחו"מ (סי' ג ס"ק יג): שפסקי הבעלי בתים ופסקי הלומדים הם שני הפכים. עכ"ל. ומקורו מהנכתב בשו"ת מהר"י ווייל (סימן קמו): ואם תשמע לעצתי ולדידי צייתת, לא תשב אצל הקהל בשום דין דידעת שפסקי בעלי בתים ופסקי לומדים שני הפכים הם. ואמרו בפרק זה בורר, כך היו נקיי הדעת בירושלים עושין, לא היו יושבין בדין אא"כ שיודעין מי ישב עמהם. ונאה לתלמיד חכם שלא יכניס עצמו בעסק הבעלי בתי' אלא ישגה באילת יעלת אהבים ובזה תמצא חן ושכל טוב וגו', נאם הקטן יעקב וויילא. וכתב בס' פניני רבינו הגרי"ז (עמ' נח): כותב הגרמ"מ שולזינגר זצ"ל שהגרי"ז מבריסק זצ"ל שאל את רבי משה שנפלד זצ"ל איך הוא זוכה לכוון לדעת תורה במאמרים שלו? והשיב רבי משה שבכל נושא הוא שומע את דעת בעלי הבתים וכותב להיפך מדבריהם, עיי"ש.

איך לבחון אם הוא צדיק אמיתי אחד הדברים:
אלא שחובתנו לבחון האם הוא באמת צדיק וחכם, הנה לימדונו חז"ל שיש כמה דברים בכדי לבחון את הפנימיות של האדם במסכת עירובין דף סה ע"ב אמר רבי אילעאי בשלשה דברים אדם ניכר בכוסו, ובכיסו, ובכעסו. ואמרי ליה אף בשחקו. וכתב מרן החיד"א בספרו שמחת רגל בפסקה א לימוד ג את הסיפור הבא וז"ל ואני שמעתי מפי מגידי אמת שבזמן הרב הגדול קדוש יאמר לו מלומד בנסים כמהר"ר יוסף קובו זצ"ל כשבתו על כסא מלכותו בשלוניקי איש אחד צנוע אמרו שהיה לו מגיד ומגלה רזין והלכו אצלו מגדולי ישראל רבני העיר המה ראו כן תמהו שהיה אומר סודות ונסתרות והן קדם לא הוה בר הכי כלל והגיע השמועה להרב הגדול הנז' מפום רבנן וכה ענם צאו וראו כיצד איש זה מתנהג באכילה ושתיה והשיבוהו ידענו שהוא אוכל הרבה יותר משאר בני אדם והשיב הרב הגדול הנז' אם כן אין צריך בדיקה וחיפוש פומיה מחכים עלוהי כי הוא מהסט"א דהקדושה אינו שורה באדם שאוכל הרבה ואני גוזר ששום אחד לא ילך אצלו וכך הי' דפירשו ממנו ונתגלה דהי' מהסט"א ומאחר עלות כל הדברי' אשר ראו עיניך ודאי נאה לבעל תשובה למעט באכילתו ואף אותו המעט לא יקפיד עליו שיהיה עולה על שלחן מלכים כי אם הלחם אשר הוא אוכל לקיום הנפש כי צדיק אוכל לשובע נפשו: וכ"כ הבן איש חי שנה שניה פרשת בראשית הקדמה. ולכן הסימן של הצדיק עובד אלהים הוא ניכר ע"י אכילתו, וכמו אותה המעשה שכתב הגאון חיד"א ז"ל בשמחת הרגל דף יו"ד ע"ב ברמזי קדש ורחץ וכו', מעשה שהיה בזמן הרה"ג מהר"י קובו ז"ל יע"ש:

מוסר השכל:
עלה בידנו להבין ולהשכיל מתורתנו הקדושה, שכל הנהגת גדולי דורנו הן מינוי של מלך מלכי המלכים ועל פיהם ישק כל דבר. הגם שיש בני הבית הסובבים ולוחשים לאוזנם, וכי הקב"ה אינו יודע את הדבר? מאז ומתמיד היו צמודים בסביבת מנהיגי ישראל אך למרות הכל הקב"ה לא יביא מכשול על ידם וברור כשמש שהשם איתם בכל מעשיהם ומכוון דרכם בדעת תורה להנהיג את עם ישראל, והגם שרבים אשר ראו גדולים שהיו בדור קודם בגדולתם ותפארתם אין ח"ו לזלזל בגדולי דורנו ומנהיגינו ככל שיהיו מאחר והקב"ה מסייען והן הם שליחיו וחובתנו להיות נבדלים מאותם שאינם שומרי תורה ומצוות, אלא אדרבא, עלינו לקיים את מצות "והלכת אל השופט אשר יהיה בימים ההם", "ועשית ככל אשר יורוך", אפילו על ימין שהוא שמאל שזו מצוה מהתורה גם בימינו ושייך הדבר בכל ענייני החיים, וכל הנוטל עצה מהזקנים לעולם אינו נכשל ואדרבא בכל אשר יפנה ישכיל ויצליח, מאחר וכל השפע של הדור עובר דרך גדולי אותו דור דווקא שנמצאים בימינו כמו שהם, והחלש יאמר גיבור אני ויתגבר על הרוחות הנושבות שיש בהן ריח של כפירה ח"ו ושומר נפשו ירחק מהם ויחיה באמונה שיש מנהיג לבירה והכל נעשה כרצונו יתברך כך שכל בית שרוצה לבנות ביתו על אדני התורה חייבים לקבל עליהם דעת תורה של גדולי הדור אשר בזמנו כמאמר הכתוב (דברים לב, ז): "זְכֹר֙ יְמ֣וֹת עוֹלָ֔ם בִּ֖ינוּ שְׁנ֣וֹת דֹּר־וָדֹ֑ר שְׁאַ֤ל אָבִ֙יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ זְקֵנֶ֖יךָ וְיֹ֥אמְרוּ לָֽךְ". כוונת הפסוק ללמדנו שזו ההנהגה בכל ימות עולם ובכל דור ודור וינהיג ביתו ואורח חייו על פיהם ויתייעץ עם זקני דורו ובזה נזכה כולנו לבנות בית לשם ולתפארת ולגדל דור ישרים מבורך.
בידידות ואהבה ובברכת שבת שלום ומבורך וכתיבה וחתימה טובה
הצב"י מרדכי מלכא עיה"ק אלעד ת"ו