לא מסכים עם יענקל'ה

עונש לאב שבתו נשכחה ברכב? לא הצעד המתבקש | דעה

הסיפור המזעזע בדימונה לא הותיר אף אחד אדיש, ומגיש 'מדברים' קרא אמש להחריף את צעדי האכיפה והענישה | האם זה מה שיעזור למנוע את הטרגדיה הבאה או שזה רק יוסיף כאב למשפחה האבלה, לשווא?

פנחס בן זיו

כ"ג באלול תשפ"ה, 16/09/25 08:06 עודכן: 08:42

א+

א-

אסון שכחת הילדה ברכב בדימונה טלטל את כולנו, אבל דווקא מתוך הכאב חשוב לומר בקול ברור: אין זה זמן להטיל אשמה על ההורים.

האזנתי אמש לדבריו של יענקל'ה פרידמן וגם קראתי את הכתבה ב'אמס', ומיד עלה בי הדחף להגיב בדעה מנוגדת והפוכה. כשבאתי בבוקר לשפוך את הדברים על גבי הדף, ראיתי שכבר היו עשרות רבות של קוראים שהקדימו אותי והגיבו לכתבה, לא כולם עשו זאת בצורה מאופקת ועדינה, אבל הדברים אכן עוררו סערה. ובכן, במלא הכבוד וההערכה למגיש 'מדברים' האהוב יענקל'ה פרידמן, הרשו לי לחלוק לחלוטין על דבריו.

הסיפור המזעזע בדימונה לא הותיר אף אחד אדיש. המחשבה על ילדה קטנה שנשכחה ברכב המשפחתי ונספתה באופן טראגי מצמררת ומזעזעת. שלא יקרה יותר אצל אף אדם מישראל וכבר תכלה לה שנה וקללותיה, על פי נתוני ארגון 'בטרם' לבטיחות ילדים, בשנת 2025, ארבעה ילדים איבדו את חייהם כתוצאה משכחת ילדים ברכב. וזה נתון מחריד ומזעזע, אין ספק בכך.

קראתי את דבריו המטלטלים של האב השכול, שגם הם הובאו ב'אמס', וכמעט בכיתי. הפוסט היה נוקב אך נכון. הזדהיתי עם המסר והערכתי את הכנות והאומץ. האב בא ואומר באופן ברור ובריא: עשינו כהורים את ההשתדלות הגדולה ביותר. שאף אחד לא יטיף על רשלנות הורית או זלזול. האב תיאר עד כמה הוא זהיר תמיד בסיום נסיעה, לוודא שכל הילדים כבר יצאו מהרכב. אך – כאשר נגזרה הגזירה, הקב"ה מעלים ומסמא את העיניים, רח"ל.

לבוא ולהאשים, זה הכי קל. לדרוש עונש מאסר או קנס כספי להורה ששיכל את בנו באופן הכי טראגי – זה אפילו מעט חסר היגיון. האם החשש מקנס כספי או שנות מאסר יחזקו באדם את ההבנה והזהירות מפני אסון שכזה – יותר מהחשש לחיי הילד עצמו??? כאבא לילד מתוק וחמוד, ב"ה, אני יודע שהדאגה לשלומו תמיד תהיה בעז"ה בראש מעייני, ורק לשם כך אעשה את כל ההשתדלות שבעולם ועוד יותר מכך.

אז נכון, כפי שפתחתי, האסון הוא אסון קשה, ובכל שנה בחודשי הקיץ אנחנו מתבשרים בצער על מקרים של שכחת ילדים ברכב, ועלינו לעשות הכל על מנת שבדרך הטבע זה לא יקרה יותר. עלינו להתפלל יותר, להשתדל יותר, לעשות כל מאמץ ולנקוט בכל סוגי הגישות והפטנטים. להשאיר את המפתחות, הפלאפון, הנעל והתפילין ליד הילד, לשים כל סוג של מכשיר למניעת שכחת ילדים, ולרגע לא לזלזל ולהזניח. אבל – – לזכור שאנחנו לא כל יכולים.

האב השכול מביא גישה בריאה ואמונית, ידע ברור שבידו נפש כל חי, ואנחנו יכולים, צריכים וחייבים לעשות את ההשתדלות שלנו ותו לא. לאחר מעשה, במידה ואין רשלנות פושעת המחייבת נקיטת צעד ענישה דחוף, עלינו להיאחז באמונה וביטחון, לייחל שהקב"ה יביא טללי מרפא ומזור לנפש המשפחה האבלה, ולהרבות במודעות להשתדלות הנחוצה – לצד הגברת האמונה והביטחון בצור כל העולמים.

אז זו דעתי ואשמח לשמוע את דעתכם, תכתבו כאן בתגובות. תכלה שנה וקללותיה, כתיבה וחתימה טובה לכולנו.