רש"י מביא את דברי המדרש תנחומא: "למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות, לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים, חוץ ממ"ט שבתורת כהנים, הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו, התחיל משה לפיסם: אתם נצבים וכו'".
מה גרם לבהלה יותר מכל אזהרות או עונשים אחרים שבתורה, ויתירה מכך, כיצד שלוש המילים 'אתם נצבים היום' מפייסות את עם ישראל?
כאשר ילד מתחנן לקבל סוכריה או ממתק אך הנותן מסרב לתת, הילד מבקש ובוכה שוב ושוב במשך דקות ארוכות, אבל לאחר שהילד בוכה ומתחנן, גם אם הנותן ירצה לתת – הילד כבר לא ירצה, ויסרב לקבל את הסוכריה, מדוע ולמה, מה השתנה בדקות הללו?
עוד באתר:
ביום הכיפורים נקרא בהפטרה של תפילת מנחה את ספר יונה-סיפור הבריחה של יונה מהשליחות של הקדוש ברוך הוא.
הבריחה הגדולה של יונה מהנסיעה אל נינוה לא מובנית כלל וכי יונה הנביא באמת חשב לברוח מהקדוש ברוך הוא?
מוח האדם איננו סובל כאב, במוח יש מנגנון מיוחד שכאשר המוח מקבל כאב הוא דוחה אותו מיד.
כאשר המוח מזהה כאב הוא מתמודד באחת משתי הדרכים: מציאת פתרון לבעיה, או הקטנה וזלזול בקושי, מעין בריחה מהכאב ומחוסר היכלות להתמודד ישירות מול הבעיה.
במקרים חריגים כאשר האתגר יותר גדול מיכולת האדם ועובר את רף הסיבולת, האדם משתגע כי הוא לא יכול להכיל את רמת הכאב.
הבריחה הגדולה של יונה מהשליחות לאנשי נינווה היא בדיוק הבריחה האנושית מכל בעיה, כאשר האדם שומע על הענשה ואזהרה הוא מנסה להמעיט את הבעיה או לברוח הימנה.
גם כאשר האדם שומע קללה עונש ואזהרה התת-מודע שלו מיד בורח אל פתרון, עונש של עוני ומחזור האדם יחושב כי יש לו קרוב וחבר לסמוך אל שולחנו או לחשוב כי אין צורך בפרנסה מלבד צורך בסיסי קיומי.
בהוספת שתי קללות במספר 'מאה' התורה מרמזת כי כאשר האדם שומע קללות הוא מנסה 'לברוח' ולמצא 'פתרון' כזה או אחר.
היהדות מלמדת אותנו לא לברוח מהבעיה וגם לא לקחת יותר מידי אל הלב אלא להיות מודע לקיומה ולהתמודד באמונה ובתשובה, ולדעת מה בשליטה, מה ניתן לעשות ומה צריך לשחרר.
מעובד על פי דברי הכלי יקר פרשת נצבים:
והנראה לומר בזה שבכל האלות המפורשות בת"כ, ובפר' כי תבא, בכולם יש מקום לאיש קשה עורף להסיר יראת ה' מנגד עיניו וליתן ברכת שלום לעצמו לבקש הצלה מה ע"י איזו תחבולה אנושית כדרך שאמר בדור המבול קל הוא על פני המים (איוב כד.יח) יש לנו ספינות קטנות קלות שישוטו על פני המים וכן באלות אלו, דרך משל כתיב והיו שמיך אשר על ראשך ברזל משמע דווקא מה שעל ראשך ולא מה שעל ראש שאר האומות כי שם יהיה מטר אם כן יקשה ערפו לומר אלך ואקנה תבואה מן שאר האומות כי יש שבר אצלם, וכן דבר וחרב יאמר אמלטה על נפשי וכמ"ש (משלי כב.ה) צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם, ואם כן בכל הקללות לא הוריקו פניהם כי אמרו יש מקום להנצל מהם ע"י תחבולה אנושית, אמנם אם תגזם לאדם לעשות לו איזו דבר ולא תפרש ענשו א"כ אינו יכול להשמר ממך כי לא ידע ממה יהיה נזהר, והנה באותן קללות של ערבות מואב ודאי מאה הם כי בעל המדרש מנאם ומנה מאה אך שנכללו בהם שנים שלא פורש מהותם מה הם והוא מ"ש גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזה.
