הרכוש הוא רק פיקדון: כך נשנה את כל היחס לנתינה

עד שהגיע יעקב לבית לבן, – היה צאן לבן מועט ורק בזכותו התרבה. גם בנים לא היו לו, ודווקא כשיעקב הגיע – נולדו.

וגם לבן מודה ואומר ויברכני השם בגללך.

ובכל אופן, לבן ממשיך בגישה של ניצול

כאשר יעקב עבד שבע שנים לרחל, קיבל את לאה. ולבן עוד מציג זאת כהלכה מקומית וכמסורת אבות  "לא ייעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה"  הוא עוד מגיע בטענה ליעקב, איך הוא בכלל חשב אחרת…

את הרמאות הוא מציג כצדקות ונאמנות למסורת המקום

אותו דפוס חזר גם בהחלפת השכר: עקודים, נקודים, ברודים – תמיד  בשם מנהג,  בשם חכמה ,  בשם סדר עליון

הרמב"ם בהלכות שכירות מציב את יעקב אבינו כמודל של אמינות, יעקב אמר, כי בכל כוחי עבדתי את אביכם  יעקב איננו רק "עובד חרוץ" – הוא סמל של פועל צדק, שעובד במסירות מוחלטת… לבן, לעומתו, מנצל את צדקותו כדי להפוך אותה לרמאות.

שורש כפיות הטובה הוא תחושת "הכול מגיע לי". אין מקום להכיר בטובה, כי העולם כולו – כך חש הכפוי טובה – נועד לשרת אותי. לכן אומר לבן ליעקב  "הבנות – בנותיי, הבנים – בניי, הצאן – צאני, וכל אשר אתה רואה – לי הוא"… אין גבול לאנוכיות.

כפיות טובה אינה רק חוסר נימוס – היא שורש של עיוות מוסרי עמוק. היא הופכת את ההטבה שקיבלתי לנכס שלי, ואת המטיב לחייב,  לאויב או למכשול. ההכרה בטובה היא לא רק מידת חסידות – היא הבסיס לכל קשר אנושי, משפחתי או חברתי.

לבן התגלגל בנבל. נבל גם הוא היה כפוי טובה

סיפור של נָבָל הַכַּרְמְלִי מופיע בספר

באותה תקופה דוד כבר היה נרדף בידי שאול המלך, ונדד עם אנשיו במדבר דוד ואנשיו שומרים על רועי הצאן של נבל – איש עשיר מאד מהכרמל, שמחזיק מקנה רב. אנשי דוד לא פוגעים ברועים ולא נוטלים מהם דבר, אלא דווקא מגנים עליהם מכל פגע.

כאשר מגיע זמן גזיזת הצאן, שולח דוד שליחים לנבל בבקשה פשוטה: שייתן להם מעט מזון ושתייה כשכר על השמירה. זה היה מקובל באותה תקופה, ובוודאי שמן הצדק היה להכיר בטובה.

אולם נבל משיב בבוז:
וַיַּעַן נָבָל אֶת עַבְדֵי דָוִד וַיֹּאמֶר מִי דָוִד וּמִי בֶן יִשָׁי הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו.

וְלָקַחְתִּי אֶת לַחְמִי וְאֶת מֵימַי וְאֵת טִבְחָתִי אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי וְנָתַתִּי לַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה.

במילים אחרות – לא מכיר בהם, בכך הוכיח נבל את כפיות הטובה שלו: במקום להכיר טובה לדוד המלך על ההגנה, הוא מזלזל בו, מטיח בו עלבונות, ואף מציג אותו כעבד בורח.

לאחר כעשרה ימים – הכתוב מדגיש שזה היה בעשרת ימי תשובה – נבל לוקה בידי ה' ומת. לאחר מותו נשא דוד המלך לאשה את אביגיל מי שהייתה אשת נבל

נבל הכרמלי הפך לדמות סמלית של כפיות טובה… במקום לראות את הטוב שקיבל, הוא מצא תירוצים ותשובות מזלזלות.

נבל הכרמלי דחה את בקשת דוד המלך וסירב לסייע לו, בטענה שדוד מורד במלכותו של שאול. הוא אומר: מי דוד ומי בן ישי, היום רבו עבדים המתפרצים איש מפני אדוניו (שמו"א כ"ה י). רש"י מפרש: "מי דוד – מה הוא חשוב שאתן לו משלי, הלא מרות המואביה בא" המפרשים מבארים שנבל הסתמך על טענה – כשם שמואב לא קידמו את ישראל בלחם ובמים, ונאמר בתורה לא לדרוש שלומם וטובתם כך כביכול אסור להיטיב עם דוד.

אולם ברור שאין בדברים הללו שמץ של אמת. דוד לא מרד בשאול, וחז"ל (יבמות עו ע"ב) כבר קבעו  -מואבי – ולא מואבית  וממילא רות לא נפסלה אם המלכות לא נפסלה מלהיות חלק מקהל השם.

אלא שנבל, בהיותו כפוי טובה, חיפש לעצמו תירוצי שקר להצדיק את סירובו.

בעשרת ימי תשובה אנו נדרשים במיוחד לתקן את מידת הכרת הטוב. ואכן, מצינו שבסוף הסיפור נאמר   "ויהי כעשרת הימים ויגוף ה' את נבל וימת"(שמ"א כ"ה לח). חז"ל (ר"ה יח ע"א) מלמדים שימי ההמתנה הללו היו עשרת ימי תשובה – הקב"ה המתין לנבל לשוב על כפיות הטובה שלו, ומשלא שב – נגזר דינו. מכאן שיסוד תיקון הכרת הטוב הוא מפתח מיוחד לימי הדין.

נבל הכרמלי היה גלגולו של לבן הארמי. וכשם שנבל נתפס ככפוי טובה, כך גם לבן היה הכפוי טובה

הוא גם לבן הרמאי וגם כפוי טובה.

נבל היה המשך דפוס כפיות טובה של לבן –הוא ממציא עקרונות ותירוצים כדי לחמוק מהודאה. על כך נענש דווקא בעשרת ימי תשובה

חז"ל מלמדים שהיו לו עשרת ימי תשובה, לתקן.

אפילו מי שחטאו הפך לטבע, הרגל ונוקשות בנפש – ניתנת לו אפשרות לתקן. עשרת ימי תשובה אינם מיועדים רק לחטאים רגעיים, אלא בעיקר לאותם  הרגלים שהפכו טבע

מאחורי הקמצנות וכפיות הטובה של נבל מסתתרת תודעה של: "לא מגיע לו", "אני חייב לשמור לעצמי". זו הצטדקות פנימית שהופכת את המידה הרעה לדרך חיים. האדם כבר אינו רואה בזה פגם, אלא "אמת" בעש"ית יש כח ופוטנציאל  שהאדם מסוגל לפרוץ מעבר למערכת ההצטדקות…

עשרת הימים הם מרחב שבו האדם קופץ מדרגה – לא דרך טבעו הרגיל,  בכוח התשובה שהיא מתנה שקודמת לעולם.

עשרת ימי תשובה הם זמן לשבור את ה"מוסכמות הפנימיות" הללו. לא רק לתקן מעשה, אלא להמיר תודעה: לראות שהנתינה היא חיים, ושהוויתור והחסד משחררים אותי מטבע  צר של האדם

נבל כמו עשיר גדול מאמין וחושב שהעשירות אצלו היא דבר נורמאלי, והוא לא חושב אפילו שגורלו יכול להיות כמו גורל שאר האנשים הרגילים.

נבל גם אם הוא נותן  הוא עושה כך  מתוך תחושה של ויתור, מתוך גאווה פנימית –אני הוא הנותן, ואני ראוי לטפוח לעצמי על השכם  – הנתינה היא חסד עם ניחוח של התנשאות. זו נדיבות שמחזקת את תחושת העליונות של הנותן.

זו בדיוק תודעתו של נבל: "לקחתי את לחמי ואת מימי… ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה" (שמואל א' כ"ה, י"א). בעיניו, כל מה שיש לו – שלו בצדק, הוא לא מעלה על דעתו שהרכוש הוא פיקדון מאת ה', שנועד גם לעניים ולנזקקים.

האור החיים הק' מסביר שהגישה האמתית היא ש הכסף שלי אינו שלי באמת. הוא פיקדון שהופקד בידי, כדי שאהיה שליח להעבירו למי שנצרך לו. ממילא הנתינה איננה "ויתור" אלא השבת דבר לבעליו.

התודעה של נבל היא תודעה שטחית, הוא לא שואל מדוע הוא זכה ואחרים לא, הוא לא מעלה בדעתו שגורלו עלול להשתנות, אלא רואה את הצלחתו כהוכחה לעליונותו

מי שנותן מתוך התנשאות –משאיר את עצמו במרכז, והנתינה רק מחזקת את תחושת ה"אני."
מי שנותן מתוך צדקה – מעביר את המרכז החוצה, אל ההכרה שכולנו שותפים

כאשר ה' שואל את אדם הראשון "הֲמִן הָעֵץ…" – השאלה היא ישירה, מציבה אותו מול אחריותו. אך אדם הראשון לא מודה

-האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל , מאשים את האשה ואת הקב"ה שנתן את האשה שהיא החטיאה אותו

הנפש מתקשה לעמוד מול חוויה של אשמה. ההצטדקות היא מנגנון שמאפשר לשמר את האשליה: "אני נקי, אני עליון". אך המחיר הוא עצום – האדם מתנתק מהיכולת להשתנות. שהרי אם אין אשמה – אין גם אפשרות לתיקון.

כך הוא נבל, במקום להודות שהוא צריך לפרגן לדוד המלך, הוא מצטדק, 'מה פתאום' לתת לאחרים.

לכן הסליחות מתחילות בהודאה"לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים"

אי אפשר להתחיל תשובה בלי נקודת יסוד  שהצדק איננו אצלי, אלא אצל ה'. ברגע שאדם מוותר על הצורך להצדיק את עצמו – נפתח שער התשובה.

אז לבן היה כפוי טובה וגם בגלגול הבא אצל נבל הוא גם סובל מכפיות טובה.

והאמהות, רחל לאה בלהה זילפה, מגיעות מבית לבן.

הראשי תיבות "ברזל" – בלהה, רחל, זלפה, לאה – רומזים לכך שעם ישראל ירד למצרים ל"כור הברזל", כדי לטהר מתוכו את ירושת כפיות הטובה שנטבעה בהם מצד לבן הארמי. אף על פי שהאימהות היו צדקניות מופלגות, הרי שבשורש – לבן הארמי, סב האומה, נטע בתודעת הדורות את רעל ההצטדקות וכפיות הטובה.

לכן התורה ציוותה, שבביאת ביכורים – רגע של הודאה והכרת תודה – פותח היהודי בגנות": ארמי אובד אבי"…  כלומר אני יודע שבשורשי יש נטייה של כפיות טובה, והנה אני מתקן אותה בכך שאני מודה בטובה. זהו המעבר מהצטדקות – להודאה.

לבן הוא גם כפוי טובה וגם חוצפן הוא מרגיש בנח לאיים, יש לאל ידי לעשות עמכם רע

הוא מספר בפה מלא שחשב להרע ליעקב, זה שהביא לו ברכה עצומה בכל חייו.
יעקב לא לקח ממנו מאומה –  כמו שיעקב אמר ללבן, כי מששת את כל כליי מה מצאת מכל כלי ביתך….אבל לבן מתעקש להפוך את היוצרות ולהרגיש כאילו הכול שלו: "הבנות בנותיי, הבנים בניי, הצאן צאני – וכל אשר אתה רואה לי הוא."
= שיא העיוות – במקום הכרת הטוב, רמייה עטופה במילים של צדקנות.

יעקב אבינו מודה הכל מהשם.

לבן אומר הכל שלי…ולכן כך אנו פותחים את הבאת הביכורים – הודאה להקב"ה על שבח הארץ, אנו מזכירים אנו לא כמו לבן הארמי…לכן מתחילים מגנות לבן, אנו מגיעים משם…4 אמהות, אבל אנו לא קשורים לשם

בגלל שיש ללבן בנות יקרות האמהות הקדושות, לכן הוא זוכה לאפשרות של תיקון…

בתרגום יונתן מבואר שלבן נתגלגל בבלעם. גם שם אנו מוצאים אותו דפוס: הוא מקבל חלום מן ה', בדיוק כפי שהיה ליעקב עם לבן "–השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע".

כך נאמר גם לבלעם בחלום הלילה, וכך רצה בלעם להתחייב, "הדבר אשר ישים אלוקים בפי אותו אדבר".

אמנם בסוף הוא אומר ברכות על עם ישראל, אבל לא כי הוא רצה אלא כי הקב"ה כפה אותו על כך.

הוא לא מתקן את שורשו, אלא חוזר ומעמיק את הקלקול.

נבל = אותיות לבן. הקב"ה נותן לו עוד הזדמנות: כעת הוא ניצב מול דוד המלך – רועה נאמן, גלגול יעקב. אנשי דוד רועים את צאנו של נבל, ממש כהעתקה מימי לבן.
זו ההזדמנות לתקן: להכיר בטובה, להעניק, לשבור את כפיות הטובה. אילו היה נבל מזמין את דוד ואנשיו לסעודה, היה מתקן את שורשו של לבן. אבל הוא חוזר על אותו חטא – קמצנות, צרות עין, והצטדקות מתוחכמת. בכך מחמיץ שוב את התיקון.

הופעת נבל מול דוד היא רגע מבחן: לבן־נבל היה צריך להכיר ביעקב־דוד ולתקן את העיוות. אבל הוא נכשל.

לבן–בלעם–נבל מבטאים דפוס: קבלת שפע עצום – והפיכתו למנוף של כפיות טובה. במקום להודות, הם מצדיקים את עצמם, הופכים את החוב לזכות.
התיקון הנדרש הוא הפוך הפעם אודה את ה  – להודות, להכיר בטובה, לשבור את האשליה שהכול שלי.

לבן מצטייר כדמות כפולה: שמו "לבן" מרמז על לובן עליון, על שורש נשמתי גבוה, אבל בפועל הוא מנצל את אותו לובן ככיסוי לרמאות. במקום להכיר בטובתו של יעקב, שהעשיר אותו והוליד לו בנים, הוא הופך את המציאות ומכריז הבנות בנותיי, הבנים בניי, הצאן צאני, וכל אשר אתה רואה – לי לבן לבלעם שיכל להכיר באמת…אך לא היה מוכן לכך

נבל = אותיות לבן. עכשיו ניתן לו תיקון שלישי: יעקב–דוד חוזר מולו. אנשי דוד רועים את צאנו של נבל, כמו שיעקב רעה את צאנו של לבן. היה עליו להודות, להעניק, לשבור את ההצטדקות.
אבל שוב – הוא חוזר על אותה שגיאה

הרמ"ע מפאנו גילה לנו שנבל הכרמלי המשיך להתגלגל בעוד גלגולים…

רמז נפלא גילו המקובלים: נבל + לבן = פלימו (עם הכולל).

נבל גימטריא 82 עם הכולל 83

לבן אותה גימטריה 82 עם הכולל 83

 

ביחד 166

גימטריא של פלימו 166

 

ללמדך שהגלגולים מצטברים, אין אובדן לניצוץ הקדושה. מה שמושרש בקדושה אינו יכול ללכת לאיבוד, רק עובר דרך תהליך תיקון. בסופו של דבר בא הצדיק פלימו, תלמידו של רבי, לתקן את הפגם.

בגמרא (קידושין פא ע"א) מסופר: פלימו היה רגיל לומר בכל יום גירא בעיניה דשטן =חץ בעיניו של השטן! הוא לא ירא ולא נרתע מן המקטרג. ואכן, בערב יום הכיפורים ניסה השטן אותו ניסיון קשה, דוקא מי שתפקידו לתקן את כפיות הטובה ולקדש את שם ה' היה חייב לעמוד בנסיון של השטן פנים אל פנים.

"חישב ה׳ מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח"

נשמות שהושרשו בקדושה אינן נאבדות, אלא חוזרות שוב ושוב עד אשר יגיעו לתיקונן השלם…

לאחר דורות רבים התגלגלה הנשמה הזו בצדיק בשם פלימו,  תלמידו של רבינו הקדוש. בערב יום כיפור, השטן התחפש לעני מצורע, מלא פצעים ומוגלות, ודפק על דלתו של פלימו. בתחילה הוציאו לו לחם החוצה. טען העני: כך אתה שולח לי לחם בחוץ וכל המשפחה יושבת בפנים…??

הכניסוהו פנימה. הושיבוהו בצד….כולם יושבים יחד ואני מבודד…??

הושיבוהו ליד השולחן. ואז החל אותו "עני" להגעיל את כולם… בפצעים ובמוגלות

היה כאן ניסיון של הכרת הטוב, כי  אומר הזוהר הקדוש (פרשת תרומה דף קנ"ו), "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני – העני עושה עם בעל הבית" העני מעניק לבעל הבית אפשרות עצומה של חסד, של דבקות בה' של תיקון המידות

פלימו לא ידע שזו שעת תיקון החטא הקדום. נבל ולבן נכשלו בהכרת הטוב – במקום להודות למיטיביהם, טענו שהכל שלהם. פלימו היה צריך לעמוד בניסיון ההפוך – לראות שגם העני המגעיל והדוחה הוא שליח ה' והוא זה שמטיב עימו. רק כאשר האדם מבין שגם מי שנראה כנטל עליו – הוא בעצם מביא לו ברכה, מתגלה שורש ההכרת הטוב

בעשרת ימי תשובה אנו לומדים שניסיון התשובה האמיתי איננו רק בין אדם למקום, אלא גם בין אדם לחברו. לראות את מי שמולך – גם אם קשה לך – כשליח ה' שמעניק מתנה של תיקון. זו ההכרה האמיתית בטוב, והיא שורש מחילת העוונות ביום הכיפורים

בערב יום הכיפורים, יום של בירור הדין ותיקון הנשמות, בא השטן להעמידו בניסיון. לא בניסיון של עבירה גלויה, אלא בניסיון הדק ביותר  הכרת הטוב ביחס אל העני.

זה היה ניסיון לבחון האם פלימו יוכל לראות מעבר לחיצוניות, ולהבין שהעני אינו נטל, אלא מתנה –

אח"כ העני 'נפטר'…היה נראה כמו מת מיד יצאה השמועה בעיר… פלימו הרג אדם  הצדיק נבהל וברח לבית הכסא, מקום של שפלות וביזיון. שם נתגלה לו השטן ואמר לו: איני אדם – אני השטן בעצמו.

הכל היה ניסיון.

פלימו מתקן את נבל ולבן   הוא לא מתחרט ולא מתלונן על הטובה שהוא עשה לאותו עני…

הגלגול הארוך של לבן – נבל – פלימו, מגיע לשיאו בערב יום הכיפורים: היכולת להכיר בטוב גם כאשר הוא מסתתר בלבוש של שפלות ובושה.

פלימו, ברוב נדיבותו, לא דחה את העני אלא הכניסו פנימה. אמנם לא ידע שזה השטן, אבל במעשהו גילה שהוא הפך לבן ונבל. מה שהיה בעבר צרות עין, נהפך ללב רחב ונדיב.

פלימו עקר את הצרות עין על ידי נדיבות רחבה מאד, אפילו שהוא הפסיד הוא המשיך להיות עם הכרת הטוב לאורח שהגיע

נבל מת בעשרת ימי תשובה – כדי לסמן שתיקונו האמיתי תלוי בהכרה בטוב ובנדיבות הלב, ותיקון זה עתיד להופיע בגלגול אחר. וכך בא פלימו, העשיר הנדיב, ועומד בניסיון בערב יום הכיפורים

כנגד מה שציער לבן את יעקב ברדיפתו, כך נצטער פלימו בתחושה כמעט של אובדן חיים – שהרי יצאה שמועה כי הרג נפש, וברח מפחד ואימת מלכות… לבן ציער את יעקב מרוב כפיות טובה, לבן השפיע ולימד כפיות טובה בעולם, פלימו הוא צריך לעקור על ידי שרודפים אותו, שהאשימו אותו שהוא הרג את האורח שלו, הוא היה צריך לברוח אבל להודות להקב"ה שהכל לטובה ולא להתחרט על המצווה של הכנסת אורחים

פלימו עמד בנסיון באופן מופתי. לא רק שלא גירש את העני, אלא אף ישב עמו ונתן לו מקום בתוך ביתו. להפוך את דחיית האחר, הזר, העלוב והמאוס – להכנסת פנים, להכרה כי גם הוא נברא בצלם, וגם לו יש מקום בין הבריות.

עשיר גדול, לפי דרכי העולם יש לו מה לאחוז מעצמו, אבל יעקב אבינו מלמד אותנו, קטונתי מכל החסדים ומכל האמת

יעקב אבינו, כשעמד מול עשו אמר  "יעבור נא אדוני …" (בראשית לג, יד), ופירשו המקובלים: יעקב מסר לעשו את השררה והמלכות בעולם הזה, בעוד הוא עצמו נשאר איש התוכן הפנימי, איש האמת והקדושה. כביכול יעקב הכריז – אני מוותר על פאר המלכות החיצוני, ומוכן להישאר בגדר "קבצן" בעיני העולם.

הניסיון היה האם פלימו יוכל להמשיך לעמוד בניסיון ולהיות כמו יעקב אבינו, עם מידת הענווה. האם פלימו יוכל לכבד את דמות הקבצן, את המנטליות של מי שנדחק לשולי החברה

העני שבא לפתחו של פלימו: לא נשלח כדי לבזות, אלא כדי לבחון אם תוכל הנפש לראות בו פלא אלוקי ולא נטל.

רוב בני האדם, כל עוד הם "אזרחים" של העולם הזה, אינם נקיים מאנוכיות והחיבור לחומריות, לנימוסי החברה ולמעמד, נושא עימו פגם של אינטרס. מי שמסוגל לפרוש, לחיות "במנטליות של דלות", נוגע באמת עמוקה יותר – אמת של ענווה, של שחרור מהמעמד.

הניסיון של פלימו, אם כן, לא היה רק חסד עם עני בשר ודם, אלא עמידה מול דמותו הרוחנית של יעקב: האם ידע לכבד את המנטליות של דלות, לראות בה את האמת, ולהכיר שטמון בה סוד החיים?

דווקא הקבצן, הנדחק לשולי החברה, הוא שליח אלוקי לטובה… מי שמכבד אותו – מכיר באמת של יעקב, ומתקן את הפגם של נבל ולבן.

לאחר שהשטן מפיל על פלימו פחד שהיה נראה שאותו אורח, מת, שמועה על רצח – אז בורח פלימו לבית הכסא. זהו סמל עמוק: מקום השפלות, המקום שבו האדם רואה שאין לו שליטה אפילו על גופו. דווקא שם מתגלה לו השטן ומסיר את מסכתו.

משמעות הדבר: רק כאשר אדם מגיע עד תודעת השפלות והענווה, עד ההבנה שכל קיומו חסד – מתברר לו כי הניסיון כולו היה לשם תיקון.

זהו המסע של פלימו:
מתחושת הגביר השולט בעולם, דרך הכנעה והודאה שאין לו מאומה משלו, ועד להכרה שכל מה שיש – חסד ורחמים. ובכך תיקן את חטא הצרות־עין של לבן ונבל

הניסיון של פלימו מלמד: לפעמים הצער, העלבון והשקר והעלילה שנאמרת על האדם – אינם אלא תיקון לגלגולים קודמים. לא תמיד אנו יודעים מה אנו מתקנים ברגע האמת, אך כל ניסיון מברר אותנו, כל מילה שנזרקת עלינו יש בה סוד של כפרה.

בשעת הניסיון עצמו – האדם אינו יודע שהוא מתקן. נדמה לו שהוא סתם מתבזה, סובל או נרדף. רק לאחר מעשה מתגלה לו שהכול היה חלק משליחותו בעולם, חלק מהתיקון שנגזר עליו.

מיתת נבל הכרמלי הייתה ביום הכיפורים, שנאמר:  ויהי כעשרת הימים ויגוף ה' את נבל וימת…

ובאותו פרק זמן – תיקן פלימו בגלגולו את חטא כפיות הטובה. בזמן שכל ישראל עמדו בבתי הכנסת עטופי קיטל למי שנוהג כך עטופים בטלית,  אומרים כל נדרי, פלימו ישב בבית הכבוד מחוץ לעיר, נרדף על ידי השטן – ובדיוק שם השלים את תיקונו.

ניסיונות שיש לאדם, הם לא רק ניסיונות אישית

אלא פעמים ניסיונות שיעזרו לתקן גלגולים קודמים את ההשפעה של גלגולים קודמים

וכך האדם גם מקבל שפע שהיה אמור להיות אצל גלגולים קודמים

כמו שכתוב (במדרש איוב ילקוט שמעוני רמז צח) על איוב שאם היה מקבל ייסורים בשמחה באופן מוחלט

אילו לא היה איוב מתלונן על הצרות שתכפו אותו אלא היה מבין שהן לטובתו היינו כוללים את שמו בתפילת העמידה יחד עם שמותיהם של אברהם יצחק ויעקב כלומר במקום להזכיר בתחילת שמונה עשרה אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב היינו אומרים אלוקי אברהם אלוקי יצחק אלוקי יעקב ואלוקי איוב זהו השכר העצום על קבלת רצון ה' באהבה .

הרבה שאלות, האמונה היא התשובה לכל השאלות.