שמי קובי סגל, ואני נפלתי בין כיסאות החקיקה לפני כ-12 שנים – בין חוק טל לחוק לפיד. מצד אחד, לא זכיתי לדחייה; מצד שני, מצאתי את עצמי מיד עריק. פחדתי להתייצב אפילו אחרי שחוק לפיד נכנס לתוקף, כי כבר היה לי צו מעצר מהצבא. וכך, חייתי שבע שנים של הסתתרות מתמדת.
בזמן הזה, המשכתי ללמוד בישיבה, אבל חייתי בפחד תמידי. נמנעתי מכל מפגש אפשרי עם שוטר: לא נהגתי, לא הגשתי תלונות, לא חציתי כביש מחוץ למעבר חצייה, ואפילו לא עברתי ברמזור אדום. למדתי שכל אינטראקציה עם משטרה עלולה להסתיים במעצר. היום המצב פחות דרמטי – המשטרה לא ממש רודפת אחרי עריקים כאלה – אבל אז, זה היה סיוט אמיתי.
אחת החוויות הקשות ביותר קרתה לי במאה שערים. שוטר עצר אותי וביקש את תעודת הזהות שלי. הגוף שלי רעד מפחד, ראיתי אותו מקליד את המספר במחשב הניידת, והתחלתי להתרחק במהירות. הוא קרא לי חזרה, סירב לשחרר אותי, אבל אז במכשיר הקשר קיבל הוראה מלמעלה: "אל תעצור אותו". הסיבה? גם כי אני חרדי, וגם כי אנחנו במאה שערים. הם חששו מפרובוקציה ציבורית, כבר אז.
עוד באתר:
בשבע השנים ההן, המשטרה הצבאית הגיעה לבית הוריי רק פעמיים כדי לעצור אותי. בפעמים האלה, כמובן, הייתי בישיבה ולא בבית – וניצלתי. אז אל תבהלו: תמשיכו ללמוד בישיבה. לשם הם בוודאי לא יגיעו לעצור אתכם!
