היהדות היא דמוקרטיה? צפו בהרצאה מרתקת

 

בהרצאה הקרובה נבקש לעסוק בשאלות יסוד שמעסיקות את החברה הישראלית כיום:
מי באמת שולט בדמוקרטיה – העם, התקשורת או בעלי ההון?
האם עקרון “הרוב קובע” הוא תמיד מוסרי? ומה קורה כאשר הרוב טועה?
מה משמעות “רצון העם” – ביטוי לרגש רגעי או לתודעה אמיתית?
האם אפשר לשלב בין עקרונות דמוקרטיים לערכים יהודיים – או שמדובר בסתירה מהותית?

מהי דמוקרטיה?

דמוקרטיה היא שיטת שלטון והסדר חברתי־פוליטי שבו הכוח הפוליטי שייך לעם.
המשמעות פשוטה: העם הוא הריבון.
האזרחים בוחרים את נציגיהם, והם מקבלים החלטות שאמורות לבטא את רצון הציבור.

העקרונות המרכזיים של הדמוקרטיה כוללים:

• שלטון הרוב: ההכרעות מתקבלות לפי דעת רוב האזרחים או נציגיהם.
• שמירה על זכויות המיעוט: גם הרוב אינו רשאי לרמוס זכויות יסוד של היחיד.
• חירות ושוויון: חופש ביטוי, דת, התאגדות, ושוויון בפני החוק.
• הפרדת רשויות: כדי למנוע ריכוז כוח, השלטון נחלק לשלוש רשויות – מחוקקת, מבצעת ושופטת.

בישראל, העם בוחר את הכנסת, הנשיא מטיל על אחד מחברי הכנסת להרכיב ממשלה, וראש הממשלה מחלק תיקים למפלגות התומכות בו. בנוסף קיימת מערכת משפט המפקחת על קיום החוק.
בכך מנסה הדמוקרטיה ליצור איזון בין שלטון הרוב לבין שמירה על זכויות האדם.

יתרונות וחסרונות הדמוקרטיה

הדמוקרטיה מבטיחה חירות, שוויון ופיקוח על השלטון.
היא מאפשרת לתקן טעויות ולבחור הנהגה חדשה מדי כמה שנים.

אולם, לצד יתרונותיה, יש בה גם חולשות:
מנהיגים רבים פונים לפופוליזם, הציבור נוטה לבחור על פי רגשות, וההחלטות מתקבלות לעיתים מתוך סיסמאות ולא מתוך עומק וידע.
במקרים רבים, התקשורת ובעלי ההון הם שמשפיעים על דעת הציבור יותר מאשר העם עצמו.
כך נוצר מצב שבו “שלטון העם” הופך למעשה לשלטון התודעה.

ומה ביהדות?

ביהדות, הריבון הוא הקב"ה – לא האדם ולא הציבור.
הסמכות העליונה נובעת מן התורה, מהתושב"ע ומהפסיקה של חכמי ישראל.

כל סמכות של מנהיג בישראל, כולל מלך, נובעת מהתורה, ונבחרת על פי נביא וסנהדרין.
גם ביהדות יש ערך לעם ולרצונו – “נעשה ונשמע” – אך הרצון איננו תחליף לערכים נצחיים.

היהדות רואה בכל אדם ערך אינסופי – “בצלם אלוקים נברא האדם” – אך היא מבדילה בין ערך האדם לבין זכותו להנהיג.
לא כל אדם בשל להכריע בענייני ציבור או לקבוע מהי אמת.
האדם מדבר לעיתים מתוך רגשות, אינטרסים ותסכולים – ולא מתוך טהרת הנשמה.
לפיכך, רק מי שעבד על עצמו, טיהר את מידותיו, ושקע בעמל רוחני – ראוי להנהגה.

מקור הסמכות – רוב או אמת?

בדמוקרטיה – הרוב קובע, בלי קשר לעומק מוסרי או לערכים.
ביהדות – האמת האלוקית קובעת, גם אם היא דעת מיעוט.

ההכרעות ההלכתיות מתקבלות על ידי חכמי ישראל, לא על ידי סקרי דעת קהל.
גם “רוב חכמים” שונה מ“רוב עם” – מדובר באנשים שהקדישו את חייהם לטוהר, לענווה ולשליטה ביצריהם.
משה רבנו, למשל, היה “כבד פה” – מנהיג שלא חיפש כוח, אלא אמת.

האמת היהודית איננה נוצצת או שיווקית; היא נבחנת בבית המדרש, לא באולפני הטלוויזיה.

בין הנהגה תורנית להנהגה פוליטית

בדמוקרטיה, מנהיג נבחר לפי כישוריו הציבוריים: כריזמה, כושר שכנוע, קמפיין מצליח.
ביהדות, מנהיג נבחן על פי מידותיו.
לא “נבחר” אלא “נבחן” – בתהליך של עשרות שנים של עמל, ניקיון כפיים והתמדה.
מנהיג אמיתי הוא זה הבורח מן הכבוד, לא זה שרודף אחריו.

חז"ל קבעו כי אפילו מלך או כהן גדול אינם משתתפים בדיון הלכתי אם יש חשש לנגיעה אישית. אין זו עלבון, אלא הגנה על טוהר ההכרעה.

סיפור מוולוז'ין – דוגמה למנהיגות של אמת

ישיבת וולוז’ין, “אם הישיבות”, נסגרה בשנת תרנ"ב לאחר שהשלטון הרוסי דרש להכניס לימודי חול.
הנצי"ב, ראש הישיבה, העדיף לסגור את הישיבה ולא לוותר על טהרת התורה.
הוא יכול היה לשמור על תפקידו ועל כבודו – אך בחר באמת.
אותו צעד אמיץ יצר את עולם הישיבות הליטאי שאנו מכירים כיום – עדות לכוחם של עקרון ואמונה.

ערכים מול רצונות

הדמוקרטיה שואלת: מה העם רוצה?
היהדות שואלת: מה ה' רוצה?

“רצון העם” הוא נתון חשוב שיש להתחשב בו – אך הוא איננו ערך מוחלט.
הוא מבטא את דרגת הציבור, את צרכיו, אך לא את ערכיו.
“העם מבטא את הרצונות, לא את הערכים.”

בדמוקרטיה – טוב ורע נקבעים על פי דעת הרוב.
ביהדות – יש אמת מוסרית אחת, נצחית, שאיננה משתנה לפי מצבי רוח.

ההבדל המהותי

הדמוקרטיה עוסקת באיך לחיות טוב ונעים בעולם הזה.
היהדות עוסקת בלשם מה לחיות – בייעוד הנצחי של האדם.

• בדמוקרטיה – האדם חופשי, אך החופש עלול להפוך להפקרות.
• ביהדות – האדם מחויב, אך המחויבות מעניקה משמעות עמוקה ואמת יציבה.
• הדמוקרטיה – מערכת אנושית, משתנה, מבוססת על רצון הציבור.
• היהדות – מערכת אלוקית, נצחית, מבוססת על אמת מוחלטת.

סיכום

הדמוקרטיה היא כלי ניהולי חשוב – שיטה למנוע רודנות ולשמור על חיי חברה תקינים.
אך היא איננה מקור לאמת, אלא לכל היותר אמצעי להסכמה אנושית.
היהדות, לעומתה, מציבה אמת קבועה, מוסר אלוקי וייעוד נצחי.
מנהיג אמיתי ביהדות איננו זה שמצליח לשכנע את ההמון – אלא זה שמצליח להתגבר על עצמו.

או במילים אחרות:
בדמוקרטיה – העם הוא המלך.
ביהדות – המלך הוא ה', והעם נועד לחיות לאור רצונו.