לוט כן אהב חסד? אז למה הוא ברח מאברהם אבינו

מצינו בעניין סדום ועמוקה, שהקב"ה המטיר על סדום  ועל עמורה גפרית ואש, ובמדרש (מ"ט ה) הוסיפו פרט שלישי, מים.

גפרית אש ומים.

כלומר לא רק אש וגפרית אלא גם מים

זה נלמד מהפסוק בעניין דור המבול שכתוב שם – 'רבה' רעת… וגם בעניין סדום נאמר – זעקת סדום ועמורה כי רבה' המילה רבה בשניהם, משמע היה מים בשניהם

חוץ מזה היה בסדום עוד משהו, היתה 'מהפכה' הפיכת סדום

למה כך היא החלוקה, ובכלל מדעו שני סוגי עונשים? אומר המדרש, בגלל שהיו כמה סוגי חטאים

אנשי סדום רעים וחטאים להשם מאד

רעים – זה לזה

חטאים ג"ע

להשם -ע"ז

מאד – שפיכות דמים

היו עבירות בין אדם למקום ועבירות בין אדם לחבירו

אש גפרית ומים

אש זה כנגד ע"ז כי נאמר על הקב"ה אש אכלה הוא, וכאשר עשו ע"ז זה נגד הקב"ה, לכן אש

מים זה כנגד התאוה, ג"ע…שהרי בדור המבול חטאו בזה ולכן הגיע המבול

וכן המים הם כנגד התאוה, כמו שכתוב במהרח"ו

שאש כנגד הכעס

רוח נגד הגאוה

עפר העצלות

ומים התאוה

אלא שצריכים להבין, מדוע העונש השני של ההפיכה?

הנביא יחזקאל אומר (יחזקאל טז) שסדום נענשה בגלל שיד עני ואביון לא החזיקו, וכך כתב רבינו יונה בשערי תשובה (ג טו)  אע"פ שחטאו בג' עבירות חמורות, הם נענשו בגלל שלא החזיקו יד עני ואביון

ולכאורה זה פלא, למה צריכים להעניש על מה שהם לא מצווים

הרי שבע מצוות בני נח זה

א – אבר מן החי

ב – ברכת השם (לא לקלל)

ג גזל

ד דיינים + ע"ז ג"ע ושפ"ד.

אומרים הרמב"ן ורבנו בחיי, להחזיק יד עני ואביון, על זה לא צריכים צווי זה חייב להיות בטבע האדם גם הגוי, זה מעוות ועקום שאדם חי בפאר ויופי ורואה מסכן סובל ומתעלם לא עוזר ולא מסייע

עולם חסד יבנה זה בסיס אנושי בכל חברה

אדם המתעלם מסבל הזולת פוגע בעצם מבנה נפשו.

הנפש האנושית בנויה כך שהיא זקוקה ליחס, להזדהות, ליכולת לראות את האחר. ברגע שהאדם מנתק את היכולת הזו, הוא מתחיל לאבד את הקשר לעצמו. זהו שורש הקלקול הנפשי– אדישות עטופה בנימוס.

אדם שעסוק רק בעצמו הולך ונעשה עיוור, ואטימות רגשית זו גולשת בהכרח לכל תחומי חייו – לשלום בית, לילדים, לעבודה לכל תחום. החסד זו היכולת של האדם לראות שאני 'לא לבד' שיש כאן עוד אנשים, לא חפצים אלא אנשים, עם תחושות רגשות וצרכים

היכולת להזדהות עם כאב האחר היא ביטוי של "אני מפותח". ילד שגדל בבית שאין בו חמלה, או שהוריו לא נענו לרגשותיו  לומד להתעלם מצערו ולכן גם מצערו של הזולת. כשאדם כזה מגיע לבגרות הוא אולי ייראה מצליח ומאוזן, אבל מתחת לפני השטח יש ריקנות ותחושת ניכור.

הוא לא רואה 'אנשים' מולו ואתו אלא את עצמו, ולכן הוא ינסה ליישר את הצרכים והרצונות שלהם לפי מה שהוא מצפה ורוצה באופן קבוע.

גם לו עצמו זה יהיה רע, כי מי שמתייחס לזולת כ'אל חפץ' בסוף הוא גם מתייחס לעצמו גם כ'חפץ' הוא מסתכל על עצמו רק כ 'חומר' שצריכים לתת מענה ל'רובוט' הרעב צמא עצבני ומתוח כלומר הוא נעשה 'טכני' כלפיי אחרים וכלפיי עצמו.

כשאדם רואה רק את עצמו, הוא מאבד בהדרגה את היכולת לראות אדם אחר.
העולם כולו נעשה עבורו מראה של צרכיו, ראי של מאוויו. הוא לא באמת פוגש בני אדם, אלא חפצים…

אם הוא מעניין זה טוב, אם לא, אז …לא…

אבל זהו תהליך הרסני גם מבחינה רגשית – כי הנפש זקוקה לקשר אמיתי כדי לחוש חיות.

האדם שאיבד את הראייה האנושית כלפיי הזולת, מאבד בסופו של דבר גם את הראייה האנושית של עצמו כלפיי עצמו
הוא מתחיל למדוד את ערכו רק לפי ביצועים, כמה אני מרוויח, איך אני נראה, האם אני מצליח.
מכיוון שהוא רואה אחרים כ"מכשירים" – גם את עצמו הוא מתחיל לחוות כ"מכשיר" שמטרתו לתפקד.
הוא נהיה טכני, כמו מעין – רובוט שהוא פעמים רעב, צמא, עצבני, חי לפי תגובות.

אין עומק ומשמעות בחיים אלא  רק תגובות.
זו אישיות מזויפת, כי האדם הזה רק נותן מענה לצרכים שלו, אבל הוא 'ריק' מבפנים….כי אין לו משמעות מעבר לו עצמו.

ברגע שהאדם מתייחס לאחר כחפץ, הוא מאבד את מושג הערך.
אם אני מבין שהאחר הוא 'אדם' הוא לא רק חפץ אני מבין שיש בו ערך, מעבר להיות רק רוצה לאכול ולשתות… אם אני רואה באחר צלם אלוקים, אני רואה גם בעצמי צלם אלוקים, מה שאני רואה באחר, זה מה שאני רואה בעצמי.

אם אני רואה באחר – רק  חפץ זה בעצם מה שאני רואה בעצמי.
ואם כך רואה האדם את עצמו, התודעה שלו היא נמוכה ורק חושבת על 'עצמה' השטחיות, היא לא רק כלפיי חוץ אלא גם כלפיי 'פנים' אם תודעת האדם היא רק 'לעצמו' הוא לא פתוח לחשוב על מה שמעבר אליו…ובטח לא על העיקר – על בורא עולם…

כך נוצרת עבודה זרה בגירסת דור המבול – לא פסל מעץ או אבן, אלא סגידה ל"אני", ל"כוח", להצלחה.
וכשאין בורא ממעל, אין גם מוסר… מתחת.

מי שחי רק לעצמו, הופך בהכרח אסיר של עצמו.
הוא מנסה לשלוט במציאות סביבו כדי לספק את רצונותיו, אבל הוא לא שם לב שהוא בכלוב של זהב,  כל שליטה מגדילה את הבדידות….
כל ניסיון "להתאים את כולם אליו" רק מעמיק את הניכור, שלו כלפיי אחרים, שלו כלפיי עצמו.
ולכן, הדרך לרפא זאת היא חזרה אל החסד – לראות אדם ולא חפץ. אם נראה את האחר כמו 'אדם' גם אנחנו נהיה כלפיי עצמנו כמו אדם.

וזה עומק הרעיון הנפלא של הרמב"ן ורבינו בחיי

כאשר אדם עושה חסד, הוא שובר את האשליה שהוא המרכז של העולם

הוא לא עסוק כל הזמן בשאלה 'אני' מה מגיע לי מה 'אני רוצה' אלא מה צריך מה יעיל מה נכון מה ערכי מה המוסרי מה טוב לעולם, מה עושה נחת לבורא עולם…

כאשר אדם רואה את האחר — את הסבל, את המחסור, את הצורך — ומתעורר לעזור, הוא מכיר בכך שיש משהו מעל ה'אני"  שיש עולם רחב יותר ממנו…
היכולת לוותר על נוחות, על זמן או על כסף למען אחר – היא הצהרה משמעותית, אני לא חי רק לעצמי, אני חלק מבריאה, ויש חוץ ממני, ומכאן הדרך לראות שיש מעבר אליי ויש בורא לבריאה.

נתינה היא פעולה שמרחיבה את התודעה. לכן 'טוב עין הוא יבורך' הוא מבורך שהוא רואה מציאות רחבה יותר, לא רק את עצמו

האדם שאיבד את הראייה האנושית של הזולת, מאבד בסופו של דבר גם את הראייה האנושית של עצמו.
הוא מתחיל למדוד את ערכו רק לפי ביצועים: כמה אני מרוויח, איך אני נראה, האם אני מצליח.
מכיוון שהוא רואה אחרים כ"מכשירים" – גם את עצמו הוא מתחיל לחוות כ"מכשיר" שמטרתו לתפקד.
הוא נהיה טכני

השם משמואל מבאר שעוונות סדום נחלקו לשני סוגים:

עוונות שבין אדם לחברו

עוונות שבין אדם למקום

ולכן גם העונשים נחלקו לשניים:

על האכזריות בין אדם לחבירו הגיעה הפיכת סדום, כי עיר שאינה ראויה לקיום חברתי־אנושי אינה יכולה להישאר על פני האדמה

על העולם נאמר – עולם חסד יבנה, אם אין חסד אין בסיס לעולם

על עוונות העריות והעבודה הזרה בא אש וגפרית מן השמים, ביטוי להרס הרוחני הפנימי

 

כעת נוכן להבין רעיון בעניין לוט.

מצד אחד הוא חטא עם אנשי סדום במידותיהם – בחר לשבת שם, נהנה מממונם ומחברתם

מצד שני, נשאר בו ניצוץ מוסרי – מידת החסד שלמד מאברהם, שהייתה טבועה בו מעומק הנפש.

לוט לא היה צדיק גמור, אך גם לא היה רשע מוחלט. הוא היה אדם ביניים – שורש של אדם שמצד אחד יונק מחסד אברהם, ומצד שני שקוע בתאוות סדום.

רש"י עצמו רומז לזה פעם אחת הוא כותב

"בזכות אברהם אתה ניצול"  כלומר – היו חטאים חמורים, שבהם לוט לא היה שונה מתושבי סדום  ולכן אילולא אברהם לא היה לו זכות לעמוד.

ופעם נוספת אומר רש"י, שידע לוט במצרים ששרה אשתו של אברהם ולא גילה – כאן מדבר רש"י על זכות אישית, על ממד מוסרי־אנושי שנותר בו, שהראה שלא איבד לגמרי את יראת האדם ואת רגישותו.

כלומר: ההצלה באה משילוב של שני כוחות – זכות אברהם והנקודה הפנימית הטובה

לוט הוא סוג אשם שהוא מצד אחד נמשך אחרי הנאות העולם, אך יש בו געגוע פנימי אל ערכי הקדושה של אברהם.

הוא מבולבל, חי חיי כפילות: חסד חיצוני מתוך אנוכיות פנימית.

בספר מאור עיניים כתב שזו המהות של לוט, שמו מורה על כיסוי וערפול, כמו לוטה בערפל

מצד אחד היה דומה בקלסתר פנים שלו לאברהם, וחכמת אדם תאיר פניו, הפנים שלו משקפות חכמה, לא רק בגלל שהוא אחיין אלא בגלל שהיה בו מעלה טובה ויפה

וכך אומר רש"י שלוט ניצל ממה שקרה בסדום בגלל שבמצרים הוא לא גילה ששרה היא אשת אברהם.

החת"ס כתב (במאמרי 'כל נדרי' 'דרשות, תקל"ב) שהסיבה שעדיין לא זכינו לגאולת עולמים, משום שעמד לוט בניסיון זה שלא לגלות על שרה, ושלימות הגאולה שנירש גם את הקיני קניזי קדמוני שהם עמון ומואב ואדום… עמון ומואב הם בני לוט, ואין לנו יכולת לירש את ארצם לפני שגם אנחנו נהיה במדרגה זו של שתיקה, לא להיות 'מוסר'.

כמה אנשים מוסרים את השכנים לעירייה למשטרה לפני שהם התייעצו עם דיין, לפני שפנו לבית הדין, רבים הם.

אמר החת"ס כל זמן שמצוי בינינו מלשינות ומוסרים למלכות, הכוונה היא לדינים שהם לא דיני תורה, מתעכבת הגאולה.

לוט מצד אחד בוחר לגור בסדום אנשים רעים וחטאים להשם, ומצד שני שם הוא בונה בית שיש בו חסד

מצד אחד היתה מסירות נפש בלוט, אע"פ שהיה שופט בסדום, מוסר נפשו להכניס אורחים, למרות שבסדום אסור להכניס אורחים, הם בגישה שאסור לעזור למסכנים, כי אסור שמסכנים יחשבו שאפשר לקבע את מצב המסכנות שלהם… הרי אם הוא יוצר החוקים בסדום, הוא שופט בסדום, אסור לו לעשות כך.

ועוד שהוא קורא לאורחים שעוברים (הוא לא ידע שזה מלאכים) בתואר כבוד 'אדוני'. וגם כשלא הסכימו ואמרו 'כי ברחוב נלין', הפציר בהם עוד, עד שהסכימו להגיע לביתו. מצד אחד מידות טובות, לקבל אורחים בסבר פנים יפות, וזה היה בפסח וגם אז הוא אוכל מצות, וזה למרות שהוא כבר זמן רב מנותק מאברהם אבינו

אבא של לוט – הרן נשרף בכבשן האש, ולוט דבוק בהליכותיו של דודו אברהם.

מצאנו בלוט שמירת הלשון, צניעות בנותיו, ומסירות נפש על הכנסת אורחים, ענוה ושפלות, וגם דומה לאאע"ה בקלסתר פניו, וגם  גנוזים בו נשמת דוד ומשיח צדקנו

ומצד שני,  יש רשעות גדולה בלוט, הקב"ה לא מדבר עם אברהם כל זמן שלוט אתו. כמו שכתוב:  והשם אמר אל אברם אחרי היפרד לוט מאיתו… ורש"י מביא מה שאמרו חז"ל שהיה הדיבור פורש מאאע"ה כל זמן שהיה הרשע לוט עמו, רק לאחר שנפרד לוט ממנו, היה הדיבור עם אאע"ה.

כלומר לפני שירדו למצרים היה הקב"ה מדבר לכתחילה עם אאע"ה גם כשהיה לוט עמו, ובמצרים היה לוט שומר לשונו, ושם קנה הודו והדרו, שלא דווח ששרה היא אשת אברהם

אז מה קרה לו ללוט לאחר כמה חודשים שהיה במצרים? מאז אין הקב"ה מדבר עם אאע"ה כשלוט נמצא עמו, ואז נאמר בו 'ויסע לוט מקדם' ופרש"י שאמר 'אי אפשי לא באברהם ולא באלקיו'.

ואח"כ במעשה של בנות לוט פרש"י דברים נוראים על לוט, שכל הלהוט אחר בולמוס של עריות לבסוף מאכילין אותו מבשרו.

וכתוב על לוט שהוא ראה את  את כל ככר הירדן כי כולה משקה, ודרשו חז"ל שהכונה על עריות, לכן לשם הוא הלך

איך קרה השינוי אצל לוט, איך זה קרה?

עוד נקודה. אאע"ה לפני שהוא מכניס אורחים הוא אומר להם רחצו רגליכם ורק אח"כ הוא מזמין להיכנס לביתו, שלא יהיה אבק ע"ז על הנעליים שלהם

אבל לוט אומר לינו הלילה אח"כ רחצו רגליכם, הוא מרשה להיכנס לביתו עם מעט ע"ז (כך רש"י אומר, שלוט אומר קודם לינו הלילה, אח"כ רחצו רגליכם) לוט לא הקפיד על עבודה זרה שבאבק רגליהם. למרות שכן הקפיד לאכול מצה בפסח,

מאידך כשבאו המלאכים אצל לוט, חידש רש"י בשבחו של לוט 'ולינו ורחצו רגליכם', 'וכי דרכן של בני אדם ללון תחלה ואח"כ לרחוץ?

ועוד שהרי אברהם אמר להם תחלה ורחצו רגליכם? אלא כך אמר לוט, כשיבאו אנשי סדום ויראו שכבר רחצו רגליהם יעלילו עלי ויאמרו כבר עברו שני ימים או שלשה שבאו לביתך…  לפיכך אמר מוטב שיתעכבו כאן באבק רגליהם שיהיו נראים כמו שבאו רק עכשיו לפיכך אמר לינו תחלה ואח"כ רחצו.

אז מקודם אמר רש"י שיש גנות אצל לוט – שהוא לא מקפיד על 'לא תביא תועבה אל תוך ביתך' ואח"כ כתוב למה הוא הרשה להיכנס עם אבק על הרגלים, בגלל שהוא לא רצה שייראה שהם אצלו זמן רב

אומר הסבא מקלם רעיון נפלא  ('חכמה ומוסר', עמוד רע"ג, מאמר קמ"ה)

הממון הוא אחד הניסיונות העמוקים ביותר של האדם…

לא מפני שהוא חומרי בלבד… אלא מפני שהוא נוגע בנקודה הכי עדינה בנפש – תחושת העצמיות בטחון שלווה ו…הישרדות
האדם נוטה להזדהות עם רכושו.

הממון נותן לו תחושת שליטה, ביטחון, הגדרה: "יש לי". ולכן קשה לו לשחרר אותו – כי בעומק תודעתו נדמה לו שאם ייתן או יוותר, הוא "ייפחת".

לוט בתחילה היה איש כשר, כמו שנאמר: וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר…
הוא למד מאברהם לאהוב חסד, להכניס אורחים, לשמור על לשונו. כל עוד היה דל, היה לבו פתוח.
אבל ברגע שזכה לשפע – תנועת הנפש השתנתה: במקום "מה אעשה לטובת הזולת", נהפך ל"מה אני עלול להפסיד".

במקום לראות באחר – מקור לחסד, הוא רואה באחר – איום על הרכוש שלו.

 

הממון איננו רע, אבל הוא מוליד אשליה.
האדם אומר לעצמו: אני רוצה ממון כדי לעבוד את ה' בנחת, כדי לעשות צדקה, כדי לגדל ילדים בכבוד…
אך ברגע שהוא משיג את מטרתו, נבחנת האמת שבלבו
אם הוא נח  – סימן שהממון היה אמצעי
אם הוא ממשיך לרדוף – סימן שהממון נעשה מטרה…

זה היה לוט: בתחילה, ידע למתן את עצמו.
אבל כשנתעשר – נוצר בו פחד פנימי לאבד, ולכן התחיל לתרץ ולהסביר לכן הוא הרשה לעצמו לגזול שטחים בארץ, והוא אמר הרי אברהם זקן, ואין לו יורש, אני אהיה יורשו, אם כך כבר כעת אני יכול לקחת חלקים מהארץ לעצמי. (לכן אברהם אמר לו אל נא תהי מריבה ביני ובינך – ניפרד)
כלומר, הוא לא גזלן במודע – אלא הוא פיתח תודעה הגיונית (אידאליזציה) הוא מפתח תודעה מוסרית מעוותת, וכך הוא משכנע את עצמו שהוא פועל בהגינות מרובה. שהכול מגיע לו.

וזה פלא גדול, איך שאדם ערכי, מוסרי, מי שחי מתוך תחושת שליחות – יכול להפוך, לאדם הפועל בניגוד גמור לערכים שהוא השקיע למענם ועשה אפילו מעשיי מסי"נ

ההסבר הוא שפעמים האדם כל כך מתרגש מהעשייה הערכית שלו, מהמסירות נפש שלו, שהוא מפסיק להיות עובד השם, והוא נעשה אדם שמאמין בצדקת דרכו באופן מוחלט ולכן הוא מתחיל להרגיש שהוא "מעבר לכללים", משום שהוא פועל בשם מטרה נעלה.
במוח מתרחש מנגנון של הצדקה עצמית:

"אני לא עברתי על חוק — אני הגנתי על הצדק."
כך נוצר מצב שבו האדם המוסרי ביותר יכול לבצע את המעשה הבלתי מוסרי —  בשם המוסר

וככל שאדם רואה עצמו כנקי, טהור וערכי — כך גובר הסיכון לעיוורון מוסרי.

אדם כמו לוט, ויש הרבה כאלה סביבנו, זה אנשים שהם אולי בתקופה מסוימת של החיים היו ערכיים, והם מזדהים עם הצדק מוסר וערכים שלהם והם רואים את עצמם כ'אני' המוסרי צודק וערכי, והוא המדד והשופט איך צריכים להתנהל בחיים.

הוא בטעות מאמין שהוא זה המוסר,  ולכן הוא אומר מי שנלחם נגדי נלחם נגד המוסר

האדם לדוגמא יכול לעשות נזק לעם היושב בציון, והוא יצדיק את עצמו, הוא יאמר "זה לא הדלפה — זו חשיפה של עוולה."
הוא יאמר, "לא פגעתי — תיקנתי". אמנם זה עשה נזק בעולם כולו מגביר אנטישמיות, והוא אומר… אני מתקן.

האדם לא רואה את עצמו כאדם רע,  אלא כגיבור.

הרי גם אם הוא חושב שיש לעשות שינויים בתוך המערכת, לא צריכים לשתף את העולם כולו…ולעשות נזק בלתי מדתי.

אבל בעיני המוסרי בעיני עצמו, הוא השופט התובע והנתבע ולכן תמיד הוא משיג את התוצאה שהוא רוצה, והוא גם מרגיש טוב עם עצמו

וכמו שאומר הפתגם, מי שמוכן למות למען האמת, צריך להיזהר שלא ימית אחרים בשם האמת…

וכך לוט, הוא חי עם אברהם אבינו, הוא חי עם הצדיק, איש החסד ענווה ואמונה, הוא יורד אתו למצרים, שם הוא מזהה את השפע העשירות, ארץ שלא תשתה מים למטר השמים, אלא 'כולה משקה' …לכן הוא בארץ משנה כוון בהדרגתיות הוא מסביר מדוע הוא יכול לגזול מיושבי הארץ כי אברהם עתיד לרשת את הארץ ובכל אופן הארץ בסוף תהיה של לוט שהוא האחיין ואין יורש לאברהם…הוא כבר מסביר לעצמו כמה הוא הגיוני.

מה שהיה אתמול לא יעלה על הדעת – היום נתפס נורמלי

התודעה מתיישרת עם הרגשות…ואח"כ היא תתיישר עם הסביבה של סדום.

המוח האנושי הוא מיוחד ונדיר ביצירת הסברים.
כשאדם עושה מעשה שסותר את ערכיו, הוא מיד יכול להצליח ליצור סיפור שמתאים לערכים שלו.
"לא שיקרתי – הגנתי על הציבור".
"לא הסתרתי – מנעתי נזק".
"לא פגעתי – תיקנתי עוול".
זו מנגנון של שמירה על דימוי עצמי חיובי.
אדם אינו יכול לראות את עצמו כ"רשע" – לכן הוא משנה את ההגדרה של הטוב.

כך הוא לוט, הוא משכנע את עצמו שהוא מוסרי וראוי לעוד ועוד ממון, עד שאברהם מבקש להיפרד ממנו.

אברהם אבינו עמד בניסיון  הפוך.
כאשר ירד למצרים, ביקש מתנות –  לא מתוך אהבת ממון אלא מתוך תודעה של שליחות, צריך אמצעים כדי לממש את ייעודו.
אבל כשכבר היה עשיר, סירב למלך סדום, יש לו ממון, הוא קיבל מה שקיבל מפרעה, אבל אח"כ שרוצים להביא לו עוד, הוא לא רוצה, הוא לא רוצה להפוך את 'הממון' לערך בפני עצמו.

זהו סימן מובהק של חירות פנימית – הוא אינו נשלט על ידי רכושו.
מי שיכול לומר  איני צריך  – זה האדם העשיר באמת.

זה העשיר השמח בחלקו

לכן אומרים רבותינו, ממון בגימטריא = "סולם"  (136)

הן הסולם והן הממון הם כלים.
הסולם נועד לעלות — אבל רק למי שמבין שהוא כלי.
מי שעוצר באמצע הסולם וחושב שזה היעד — נופל.
כך גם הממון: הוא נברא כאמצעי לעבודת ה', לבניין חסד, צדקה, תמיכה, פרנסת בית להחזיק את התורה, עץ חיים היא למחזיקים בה

אבל כשנעשה תכלית בפני עצמה, הוא הופך מאותו סולם שמוליך לשמים — לבור שנופלים לתוכו.

יעקב אבינו רואה בחלום סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

יעקב אבינו בדרכו לשאת את רחל ולאה, הוא נעשה עני, אליפז לקח לו את כל הרכוש, הוא יגיע עני לשם, ולכן הוא ייצטרך לעבוד זמן רב אצל לבן כדי לזכות לנשיו, ושם הוא יהיה עשיר גדול, הוא יפרוץ ויצליח הרבה
חז"ל מפרשים שהסולם הוא החיבור בין החומר לרוח  והיה זה מעין רמז לעתיד, למשמעות הממון והשפע, הממון שלא קיים כעת ויהיה קיים בעתיד

ממון הוא סולם מוצב ארצה, אבל הוא עלול להיות 'מחובר' לשמים.

תלוי בבחירה של האדם.

כאשר הממון נעשה מרכז חייו של אדם – הוא כבר לא מטפס בסולם אלא נתלה עליו ויורד.
הממון אז אינו סולם אלא מלכודת.
בהתחלה האדם רוצה ממון "לשם שמיים", כך היה אברהם וכך חשב לוט, אברהם המשיך באותה גישה, אבל לוט… כשהוא השיג כסף, הוא הוא רצה עוד ועוד…

האדם נמדד לא בכמות ממונו, אלא בכמות תלותו בממון.

אם הוא עבד לממון – הוא יורד.
אם הממון עבד לו – הוא עולה.

העשיר נבחן אם ישתמש בעושרו להיטיב.
והעני נבחן אם ישמור על אמונתו ולא יקנא.
בשני המקרים – הממון הוא סולם: האחד נבחן בעלייה, השני בירידה.

מבחינה נפשית מוסרית וערכית, היחס של האדם לממון מגלה את יחסו לעצמו….

אדם שמרגיש חסר פנימי – ירדוף אחר ממון בלי גבול.

אדם שמרגיש מלא באמונה מידות טובות ותוכן עמוק, משמעות לחיים – ישתמש בממון ככלי, לא כתכלית.
הממון, אם כן, הוא מראה של הנפש, הוא חושף אם האדם חי בתחושת שפע או בתחושת חוסר.
אברהם אבינו חי בתחושת שפע פנימי – ולכן סירב למלך סדום.
לוט חי בתחושת חוסר – ולכן נמשך אחר הממון, ואיבד את נפשו.

לוט, לעומתו, לא היה בן חורין. ממונו שלט בו.
הוא כבר לא רועה את ממונו, אלא ממונו רועה אותו.
וכשהאדם נעשה עבד לרכושו, מתרחקת ממנו השכינה – "מאותה שעה שנפל  לוט ע"י נסיון העושר, פסק הקב"ה מלדבר עם אברהם כשנתלוה אליו לוט."

אצל אברהם, הממון זו ברכה שמחייבת עבודת השם.

אצל לוט, הממון זו אשלייה של 'הגנה' 'שליטה

האדם שמרגיש בעלות מוחלטת על רכושו מאבד ואינו רואה את עצמו כשותף של הבורא אלא כבעל הבית.
ומכאן הדרך קצרה לסדום – עיר שכל עקרונותיה בנויים על קניין פרטי מוחלט: "שלי שלי ושלך שלך"…סדום.

אומר הסבא מקלם, הנפש מתמכרת לתחושה של 'עוד קצת'…עוד קצת ואני אהיה רגוע שמח ובשלווה.

אברהם אבינו אחרי שפרעה העניק לו שפע, הוא אומר למלך סדום, די אני לא צריך ורוצה עוד, על 'תכביד' עלי במתנות (כך מפרשים מה שכתוב על אברהם שהוא כבד במקנה ובזהב, זה כבד עליו)

לוט שהוא מתחיל להריח את השפע, הוא לא נעשה 'שבע' אלא רעב יותר ויותר.

אומר הסבא מקלם קובע איך נדע האם הממון הוא ראוי ומבורך?

"הסימן לדעת אם הממון בצד הקדושה – אם לאחר שכבר יש לו כל צרכו, והוא יושב במנוחה"…

כלומר, קדושת הממון נבחנת לא בכמות הנתינה אלא ביכולת להפסיק לרדוף אחריו… לוט לא ידע לעצור. אברהם ידע.
אומר הסבא מקלם, "האדם שצובר ממון ואינו נח, הרי שהממון כבש אותו."

זו דמותו של האדם שאיבד את האיזון – רוצה צדק אבל לא מוכן לוותר על הנוחות.

החסד של אברהם היה נובע מן האמונה: הוא ידע שכל מה שיש לו מאת ה', והוא שליח להעבירו.
לוט, לעומתו, ראה בחסד עניין חברתי בלבד, נימוסי.

הוא רוצה חסד, הוא רוצה להעניק הוא למד את זה מאברהם אבינו, אבל הוא לא רוצה מחויבות לבורא עולם

לכן הוא כן רוצה את סדום…מקום של כפירה

אך שם הוא מחפש להיות אדם מוסרי…

הוא מחפש מוסר בלי יראת אלוקים

וכשהחסד נפרד מן האמונה – הוא נעשה חיצוני, תלוי מצב רוח.