היא לא רואה את בעלה? סוד העושר בשלום בית

בגמרא (בבא מציעא נ"ט:) נאמר:"  לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר: ולאברם היטיב בעבורה"…

וגם אמר רבא לבני מחוזא כבדו את נשותיכם כדי שתתעשרו….

כאשר אדם מכבד את אשתו, הוא למעשה מעניק מקום לשכינה לשכון בביתו.

הכבוד, וההערכה שהוא מגלה כלפיה – הם הכלים לקבלת השפע

וממילא, ככל שהאדם מקדש ומשפר את השלום בית, כך הוא מרומם את עצמו ואת ביתו למדרגת השראת שכינה, ומתוך כך מגיע כל השפע הרוחני והגשמי.

ולכן אומרת הגמרא במסכת יבמות(יבמות סב:)

אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו, ונשאלת השאלה הצורך בכבוד הוא צורך שברא אותו הבורא

הנפש עצמה נקראת "כבוד"  וכפי שנאמר (תהלים נז) ": עורה כבודי –" כי הנשמה נאצלה על האדם מכסא כבודו של הבורא, הנשמה חלק אלוקה ממעל.

גם על הפסוק למען יזמרך כבוד ולא ידם מסבירים המפרשים, הנשמה – הכבוד – היא תזמר, כבוד זו הנשמה

הכבוד האמתי של האדם זה לגלות את הנשמה שלו

אבל אפשר שהאדם לא יהיה מספיק מודע לעומק הכח של הנשמה ויחפש כבוד בכל מיני אופנים לא כשרים, אבל השורש, מדוע מחפש האדם כבוד בעומק ובשורש…?

בגלל שיש לו ערך אין סופי, יש לו באמת כבוד וערך אין סופי.

הוא מחפש כבוד והערכה מהחברה מהאנשים על העשייה שלו על העבודה שלו על הציורים שלו על התחביבים שלו, אבל מהו השורש? למה האדם משקיע זמן רב בזה?

הכבוד הוא מסמל ומבטא – שאנו מכבדים משהו אנו מעריכים אותו אנחנו מחשיבים אותו ונעמיק

הכבוד שהאדם מבקש — איננו רק גחמה שטחית אלא יש לצורך הזה עומק, זה ביטוי חיצוני לצורך פנימי של הנשמה שיראו את ערכה האמיתי.
כאשר אדם מכובד, הוא מרגיש שמכירים בכך שיש בו ערך.
ובשורש — הנשמה מרגישה את ערכה האלוקי הפנימי, את היותה חלק אלוקה

והיא מבקשת שהערך הזה יתגלה גם בעולם הזה.

יש כבוד שלילי, שזה כבוד ביחס לאחרים

הרצון של האדם שיעריכו אותו כדי להרגיש שהוא "שווה" ביחס או יותר  מהאחרים.

זה צורך שמקורו בחולשה ובחוסר ביטחון.

אך יש כבוד רוחני, זה הרצון שהערך האלוקי שבתוך האדם יוכר, האור שבו יאיר והוא יוכל להיטיב, זהו צורך ראוי, שמניע את האדם למימוש עצמי אמיתי.

היצר הרע מחפש כבוד לעצמו,  הנשמה מבקשת הכרה באמת שבה…

הערכה היא לראות את 'העומק' שיש.

הנשמה זקוקה להערכה – כי היא הדבר המוערך ביותר, האדם צריך לכבד את עצמו, אלא שהוא לא יודע על מה לכבד את עצמו כי הוא לא מודע לנשמה שלו, לכן הוא מחפש את הכבוד בכל מיני אופנים שונים…הוא צריך תחושה שהוא בעל ערך לכן הוא מתבלט

האדם יכול להשקיע בתחומים רבים, בשביל שבסוף הוא ירגיש מוערך הוא מנסה ליצור תחום שבו ירגיש בעל ערך

לכן הוא משקיע בתחביבים – בציור, בלימוד, בספורט, בעשייה כלשהי – כדי לחוש שהוא מגלה משהו מהייחוד הפנימי שבו.
התחביב הוא לעיתים הדרך של עומק הנפש לומר … הנפש רוצה שיכירו בה, שייתנו לו את 'הערך' היות והאדם לא מכיר 'בערך' הנפש הוא מחפש את הערך בתחביבים עשייה פרסום של את עצמו בכל מיני מקומות…האדם מחפש את 'הכבוד' החיצוני ולא הפנימי

הוא מחפש את הערך – שהחברה תעריך אותו

יש לו צורך בערך – אך הצורך הנכון הוא לא צורך בערך שהחברה תעריך אלא שהאדם יעריך את התפקיד הייעוד והעשייה שלו.

הרמח"ל במסילת ישרים דן בעניין  עוצמת התשוקה לכבוד, עד כמה היא משבשת את דעתו של האדם ויכולה לגרום לו להפוך את כל עולמו

הוא כתוב שהכבוד — דוחק לבו של אדם יותר מכל התאוות שבעולם.

כי אין אדם שלא יחפוץ שיכבדוהו בני אדם … ואם יחסר לו דבר זה – הנה הוא מצטער ונאנח יותר מכל צער. וכמה מאמצים צער מאמץ יעשה האדם בשביל ההערכה וכבוד, ואפילו יהיה בסכנות בכל אופן הוא מוכל אפילו לעבור על דעתו ועל דעת קונו

מה שמיוחד בכבוד לעומת תאוות אחרות הוא שאין בו שום תועלת ממשית — לא מזון, לא ממון, לא הנאה פיזית — רק תחושת דמיון שהאדם חשוב בעיני אחרים.

אבל אותו דמיון שולט בלב האדם בעוצמה כזו, שגורם לו:

לוותר על עקרונותיו,

לסכן את חייו,

ולעוות את שיפוטו המוסרי.

ולכן אמרו חז"ל  "הכבוד מוציא את האדם מן העולם" — לא רק מן העולם הבא, אלא גם מן העולם הזה: הוא מאבד שלווה, פרופורציה, שיקול דעת, וכל עולמו נע סביב השאלה – מה יאמרו עליו.

הכבוד הוא ביטוי מעוות של תשוקה רוחנית נכונה — צימאון הנשמה להכרה בערכה האמיתי.
אך כשהאדם מתנתק מן המקור האלוקי ומבקש את הערך שלו מאחרים, הוא מחליף את "כבוד הנשמה" ב"כבוד הדמיון"

לאדם יש צורך אדיר ב'ערך' אך הוא מגיע על ידי זיהוי ערך הנשמה של האדם

ראש הטופס

הדרך הנכונה איננה לבטל את הצורך בכבוד  אלא לטהר אותו.
כשהאדם מפנה את רצונו להכרה מאנשים— הוא נשאר תלוי בהם… המטרה היא לא 'האנשים' שיכבדו אלא שהאדם יעריך את עצמו
אמרו חז"ל: "הבורח מן הכבוד – הכבוד רודף אחריו"

כלומר, כשהאדם עסוק במימוש הערך האמיתי שבו, הכבוד כבר מגיע מאליו, מפני שהערך האמיתי מאיר מעצמו

כשאדם רודף אחרי הכבוד, הוא מראה שהוא לא מעריך את עצמו ואת העשייה שלו, הוא לא בטוח בעצמו לכן הוא מחפש כבוד מאחרים

מי שבורח מהכבוד, הוא בורח מהתלות בהכרה ובהערכה על ידי החברה הוא מחפש להכיר את ערכו באמת

מה שמאוס זו רדיפת הכבוד המדומה  הנובעת מגאווה, אך הכבוד האמיתי – הוא חלק מן החיים הנעלים ביותר, והוא הנותן לאדם תחושת ערך, נוכחות ומשמעות.
ועל כן אנו מתפללים בראש חודש בתפילת רב (ברכות טז.) " :חיים של עושר וכבוד  "

כי הכבוד האמיתי הוא חיות לנפש. ומכאן אל כבוד האשה בשלום בית

הכבוד הראוי לאשה איננו רק מצד ההנהגה שבין אדם לחברו, אלא היא חלק מערכו של האדם, כמו שיש כבוד לאדם  (עורה כבודי( כך הוא הערך של האשה.

היא "עזר כנגדו" – לא עזר טכני, אלא עזר רוחני המעמיד את האיש ומאזן את כוחותיו.
ובכך, כשהאיש מכבד את אשתו, הוא למעשה מכבד את עצמו,  שהרי "זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם."

שלימות האדם, חלק מהערך והכבוד שלו, זה הכבוד שלה.

וזה עומק הרעיון שכתוב בגמ' (נדה דף לא) שאשה קשה לה לקבל פיוס יותר מן האיש כיוון שזלזול באשה הוא קשה מאשר זלזול בו.

ההסבר השטחי, היא רגישה יותר

אך ההסבר העמוק, מדוע הקב"ה ברא אותו ש היא רגישה יותר?

כי הצורך שבעלה יכבד אותה הוא מהותי, והוא לטובת הבעל.

חוץ מדברי המשנה הרגילים, איזהו מכובד המכבד את הבריות

יש גם כבוד מיוחד שהוא מכבד את אשתו

כאשר הוא מכבד אותה, הוא זוכה לברכה ושפע, הברכה של הבית היא בגלל אשתו.

כי הכבוד שלה, זה כבודו שלו –ויקרא את שם שניהם יחד  – אדם.

כבודה בעיניו, הוא מהותי, לא רק לה אלא גם לו

כבוד האישה על ידי הבעל איננו רק מצווה חיצונית שהבעל מצווה עליה ביחס אליה אלא היא חלק ממהותו שלו כבעל, זה לא רק יחס שלו אליה, בכבוד, אלא זה הכבוד שלו שהוא מכבד אותה.

היות והיו לבשר אחד, והם שני חצאי גוף.

שהוא מבזה אותה חלילה הוא מגלה שהוא אדם שלילי…ונסביר

נישואין יוצרים מהות חדשה –"והיו לבשר אחד" – ולכן האשה איננה "נפרדת" ממנו, אלא מציאותו של האיש – כאיש כגבר כבעל – כאשר הוא מכבד, ולכן מה שאמרו חז"ל, שהאישה היא מקור הברכה של הבית, זו התוצאה, העומק זה בגלל שהכבוד שלו אליה, זה בעצם הכבוד שלו, הערך שלו, תפקיד בבית בשלום בית.

כשאדם חלילה, מבזה את אשתו – הוא פוגם במציאותו שלו, כי הוא מבזה את חלקו העצמי.  שהרי שניהם "אדם אחד" = "ויקרא את שמם אדם"

הכבוד שלו כלפיה מבטא ומגלה את הכבוד שלו.

אמרו חז"ל איזהו מכובד המכבד את הבריות

כשהאדם מכבד, הוא מגלה את הערך הפנימי של הדבר. ממילא, כשבעל מכבד את אשתו, הוא מגלה את הערך האלוקי הטמון בה, בו בשלום בית.

על ידי הכבוד האדם מגלה את הערך האמתי.

כמו בחינוך – כאשר מכבדים ומרוממים את הילד, כך הילד מרגיש ביחס לעצמו, הוא מרגיש שווה ומוערך יותר, כפי הכבוד שנותנים לו כך הוא חווה כבוד חשיבות וערך וכך ההורים מגלים את הבן המכובד שלהם.

הכבוד שנותן האדם ל'דבר' הוא הערך שהוא יחווה באותו דבר

בָּז לְדָבָר יֵחָבֶל לוֹ וִירֵא מִצְוָה הוּא יְשֻׁלָּם.

כאשר האדם בז ל'עניין' מסוים, הוא מאבד את הערך של אותו דבר שהוא בז לו.

אדם בז לילדים שלו, הוא מזלזל בהם, הוא הופך אותם למבוזים בעיני עצמם, כך הם רואים את עצמם אדם מפרגן מעריך מכבד את הילדים שלו כך הם הילדים רואים את עצמם.

איזהו מכובד, המכבד את הבריות אדם מכבד את האחרים, הוא מגלה שהוא רואה בהם ערך אם הוא רואה בהם ערך זה אומר שיש לו 'עיניים' טובות, עיניים שרואות ערכים.

הוא רואה ערך באחר זה כי הוא גם מזהה את הערך שבו עצמו.

המעריך את האחר מגלה את ערך עצמו…

מי שלא מעריך את עצמו קשה לו להעריך את האחרים. ופעמים הוא כן מעריך את האחרים, אבל ממקום של בוז כלפיי עצמו, הוא מחפש לברוח מעצמו לכן הוא מכבד את האחרים, הוא לא מחפש להתחבר לאחרים אלא לברוח מעצמו על ידי הערכה והערצה את האחרים.

"איש ואשה שכינה ביניהם" (סוטה י"ז).

כשהבעל מכבד את אשתו, הוא מאפשר לשכינה להגיע לביתם. הכבוד איננו רק רגש או דרכי התנהגות, אלא כלי לגילוי הקדושה בבית.

מכיוון ששורש נשמתם אחד, האחדות שלהם, תבוא לידי ביטוי כשהם לא ייכנסו למנגנון של 'הישרדות'  כי בהישרדות כל אחד חווה 'חומה' מפרידה ולא מחפש קשר

אך הקשר הוא נעשה כאשר אם מכבדים האחד את השני

הכבוד הוא המקשר, המאחד המחבר.

הכבוד הוא מה שגורם ששני בני הזוג לא ייכנסו להישרדות אלא לשיתוף פעולה.

הפוגע בכבודה פוגע ברוחניות של הבית

והמכבד אותה – מגלה את השכינה בתוכו עצמו.

הזוהר מלמד אותנו,  כשאיש ואשה מתחתנים, הם אינם שניים שפועלים יחד, אלא נהפכים למציאות אחת  לכן כשהבעל מכבד את אשתו, הוא לא "נותן" לה משהו, אלא מכיר במציאות הפנימית של עצמו.

הוא מגלה שהכבוד הראוי לה הוא בעצם כבוד לעצמיותו.

לכן אומר הרמב"ם – מכבדה יותר מגופו.
כי "ויקרא את שמם אדם" –  לא 'שמו אדם' אלא שמם – שניהם יחד

איך הם יחד, הרי הם שני אנשים נפרדים?

הדבק המאחד – זה הכבוד

ולכן הקב"ה ברא את האשה שקשה לפייסה, מדוע?

כי טובתו של הבעל שיהיה קשה לפייס, אם קשה לפייס, כי אם הוא יעבוד קשה לפייס הוא יעריך יותר יכבד יותר יהיה זהיר יותר, כדי לכבד אותה יותר הקב"ה ברא את האשה עם קושי להתפייס, כך הוא יהיה בעתיד זהיר הרבה יותר בכבודה

הקב"ה ברא את האשה רגישה יותר כי העבודה של הבעל זה לכבד יותר

אם הוא יכבד יותר הרגישות יתר יהיה חיבור  אחוה אהבה שלום ורעות

הרגישות יתר שלה – היא פרס – חיבור ותלות בריא

אך הרגישות  יתר עלולה להיות גם מצפן שמחזיר את הבעל לעבודה שלו – לזכור את הייעוד  בשלום בית – לכבד.

היא לא 'סתם' רגישה יותר, זו אלא מחלה אלא זו תזכורת לייעוד של הבעל.

היא בכוונה רגישה יותר, שהבעל יהיה מכבד יותר, אם יהיה מכבד יותר הרגישות תהיה מנותבת לטובת השלום בית

לכן אמרו חז"ל (ב"מ נט) לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר "ולאברם הטיב בעבורה" העשירות, השפע תלוי בכבוד של הבעל לאשתו.

ונעמיק, על האשה נאמר שהיא "אשת חיל עטרת בעלה" והעומק הוא

שיש שני ממדים באשה

מצד אחד היא מקבלת מן האיש, ומצד שני היא עטרת לו – כלומר, במובן מסוים למעלה ממנו.

המהר"ל (בחידושי אגדות ב"מ נט:) מבאר, ש"עטרת" פירושו – דבר המקיף את הראש מלמעלה, והיינו שהאשה נושאת את מציאותו של האיש ומעמידה אותו בשלמותו. האיש מצד עצמו הוא בבחינת המשפיע, הכוח היוצר והפועל, אך השפעתו נשלמת רק כאשר יש כלי שמכיל ומצמיח את פעולתו, וזהו תפקידה של האשה.

מעשה הכבוד של הבעל כלפיי אשתו, זה מעשה יצירת השפע, וכאשר האשה חווה את הכבוד, היא כלי לקיבול השפע לכן הברכה שורה בבית בשביל אשתו

הוא מעניק לה כבוד, משפיע, היא מקבל

אבל כאשר היא מקבלת את הכבוד היא הופכת להיות מקור השפע שלו

ולכן כתוב על האשה – עטרת בעלה

כי הברכה והשפע שהבעל רוצה, זה יגיע בזכות האשה.

אין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שביל השפע נמשך מהבעל.

השפע  צריך כלי קיבול.

האיש, הוא מקור העשייה שמייצרת את השפע, האשה היא האדמה שמצמיחה את הפירות.

כאשר הוא מכבד אותה – הוא בעצם מכבד את הכלי המקבל את שפעו, ובזה השפע האלוקי מתגלה בשלמות. ובזה היא מעניקה ברכה לבית, היא מעניקה לו, היא 'עטרת בעלה'

וזה עומק דברי חז"ל שצריך "לכבדה יותר מגופו".

הכבוד מחזיר לאשה את מקומה הפנימי כנשמת הבית מקור חיות הבית.

האשה נבראה שהיא יותר תלויה בבעל לכן הבעל צריך לכבד אותה יותר מגופו

לכן היא רגישה יותר ויותר קשה לה להתפייס כי היא לא אדישה לקשר, היא לא מצליחה ללחוץ על כפתור ולהיות 'אדישה'…

אבל זו לא נחיתות, זה התפקיד והייעוד שלו, הרגישות האכפתיות  – להקים בית.

ואם היא מקימה בית, היא מקור הברכה של בעלה.

וגם על פי קבלה, לעתיד לבוא יהיה גילוי של "אשת חיל עטרת בעלה" – נקבה תסובב גבר.

הגבר זה ז"א והאשה מלכות, המלכות תעלה גבוה מעל הז"א.

כל עוד מהלך הבריאה מצוי בעולם התיקון, המלכות נראית כאחרונה בשרשרת הספירות אך לעתיד לבוא, יתגלה שספירת המלכות, האשה, היא לא כדי לקבל מהבעל אלא היא מעליו. (נקבה תסובב גבר)

"סוף מעשה – במחשבה תחילה".
המלכות, שהיא סוף המעשה, תגלה לעתיד לבוא את מה שהיה טמון במחשבה הראשונה של הבריאה – בכתר.

אשת חיל עטרת בעלה

ולכן כתוב על לעתיד לבוא:

"וצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם" (ברכות יז ע"א). עטרותיהם זו מעלה האשה, אשת חיל עטרת בעלה

ולכן אמרו חז"ל (יבמות בס) "השורה בלא אשה שורה בלא ברכה"

שנאמר (יחזקאל מ"ד) :"להניח ברכה אל ביתך", ואשתו של אדם זה ביתו (שבת קי"ח א).

כל אדם שאין לו אשה – שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה.

אומרים רבותינו שיש דמיון בין הקשר הזה לבין הקשר בין הקב"ה לעם ישראל.

רצונו של הקב"ה הוא להיטיב לנבראיו.

אך אם אין נבראים המקבלים את טובו ומגלים את מלכותו – הרצון הזה נותר במדרגת "רצון עליון" בלתי ממומש…
ברגע שישראל ממליכים את הקב"ה בעולם, מקבלים את עול מלכותו ומקיימים את התורה והמצוות, הם נעשים ה"עם" שממליך את הקב"ה

שהרי אין מלך בלא עם.

נמצא, שכלל ישראל אינם רק מקבלים את מלכות ה', אלא הם גם יוצרים אותה במובן הגלוי.

הם המוציאים לפועל את מה שהיה טמון ברצון העליון – הם מגשימים את היותו "מלך"

אף שהם מצד עצמם בבחינת המקבלים, הרי שבשורשם הם הגורמים לגילוי מלכות ה', ובזה הם נעשים בבחינת עטרת בעלה – אומרים רבותינו האשה היא זו שמעמידה את מציאותו של האיש, (מעמידתו על רגליו) מגלה את שורשו, ובזה עצמה נעשית נעלה "עטרה לראשו".

וגם מצינו שהאמהות הן עטרת האבות

על שרה אמנו, נאמר – שאברהם היה טפל אליה בנביאות, וכן מצינו אצל רבקה אמנו, שהבינה את מהותו של עשו ואת מעלתו של יעקב יותר ממה שיצחק אבינו השיג, וכן בלֵאָה ויעקב – כתוב שבנושאים מסוימים דרגתן מעל יעקב אבינו

וזה נרמז בגמרא (בבא בתרא ט"ז), שם נאמר": שלושה הטעימן הקדוש ברוך הוא בעולם הזה מעין עולם הבא – אברהם, יצחק ויעקב. "
ומבואר בזה, שהנהגת האבות הייתה במהלך של מעין עולם הבא.
ובבחינה רוחנית זו – תכלית גילוי השכר לעתיד לבוא הוא כאשר המלכות תתעלה ותהיה עטרה לראש בעלה, כלומר: כאשר האשה (מקבלת) תעמוד מעל המשפיע ותשלים אותו.

ממילא, מה שהיה לעתיד לבוא – כבר הופיע ברמז אצל האבות הקדושים עצמם.

גם בהדלקת נרות שבת ניכר רמז לזה שמעלת האשה עולה על בעלה.
לפי הפשט – כך פסקו חז"ל – מצוות הדלקת הנרות מוטלת על האשה, מפני שהיא "כיבתה נרו של עולם" בחטא אדם הראשון (רש"י שבת ל"ב:).
אך על פי הזוהר הקדוש יש טעם נשגב יותר, המבוסס על מעלתה של האשה ולא על חיסרונה.

(בראשית דף מ"ח ע"א): האשה היא מביאה את אור השבת הביתה, את הברכה הביתה וזה מתחיל בכניסת שבת בהדלקת נרות.

כתב השל"ה הקדוש (מסכת שבת, פרק נר מצוה אות כ"ו) בשם רבנו בחיי (יתרו), שראויה האשה בשעת הדלקת נר שבת להתפלל לה' יתברך, שייתן לה בנים מאירים בתורה וביראה.
והוא רמז נפלא – כשם שהיא מאירה את הבית בגשמיות, כך תפילתה בשעה זו מאירה את הבית באור רוחני

מכאן לכמה גישות וכלים מעשיים

איך מזהים שקשר הוא מאבד מ'הכבוד' שלו והוא עולה על מסלול שלילי ורע?

כאשר רואים ומרגישים שיש בבית, זלזול או בוז – אמירה מזלזלת, לעג עדין, מבט מתנשא – כאשר ישנה יותר מידי פעמים תחושת בדידות בקשר – כשאדם מרגיש לבד גם כשהוא לא לבד, המשמעות היא שניתק החיבור הנפשי, אין שיח רגשי – מדברים רק על ענייני יום־יום ולא על רגשות, פחדים, שמחות.

איבוד סקרנות הדדית – כשלא שואלים איך הצד השני מרגיש מה חווה הצד השני, אז הלב נסגר.

זה הרע, ההפך מזה הוא מה שמשמר את הקשר.

לא להאשים אלא להבין את האחר, גם אם לא מסכימים אתו ופעמים מה שהאדם שמח בחיים שלו הוא פחות מאשים את האחר ככל שהאדם מתוסכל וכועס על עצמו הוא גם משחרר כלפיי חוץ – כעס ועצבים. שלום בית מתחיל בשלום הפנימי. ככל שאני שלם יותר – אני פחות מאשים את השני

ומה שחשוב זה לא להתעלם – בעיה בשלו בית שלא מדברים עליה, גדלה ומתפתחת…

וכמו שכתוב על לוט ואברהם, בהתחלה היה ריב בין רועי לוט ורועי אברהם אח"כ אמר אברהם – אל נא תהיי מריבה בינינו…בהתחלה זה ריב  לשון זכר – זכר לא מוליד רבים על הנושא

אך ככל שמתווכחים זה מתפתח ליותר ויותר מורכב ומסובך זו כבר 'מריבה' לשון נקבה…

 

רוב המריבות נובעות לא מהבעיה עצמה, לא הנושא עצמו, אלא אחרי שבני הזוג לא פתרו את הנושא עצמו, הם מפתחים התנגדות עוינות ותסכול.

הם מנצחים לנצח ולהכריע את הבעל או האשה

ובכלל הרבה מריבות הן לא על הנושא שעליו הם רבים אלא על המשמעות.

היא מתלוננת שהוא לא עוזר בבית…זו לא הבעיה… זו בעיה אבל לא רק

אלא המשמעות, היא מרגישה שזה לא הוגן לא צודק…היא מרגישה שהיא לא חשובה…

כלומר: מתחת לתוכן – יש צורך רגשי: להרגיש חשוב, נחשב, רצוי, לא לבד.

באמת, כמעט תמיד השורש של מריבה איננו בנושא עצמו, אלא במשמעות הרגשית והקיומית שהאדם מעניק לו.

כאשר אישה אומרת "אתה לא עוזר בבית" — היא לא מבקשת רק סיוע טכני
היא אומרת בעצם: "אני לבד, אין מי שרואה אותי, אני לא נחשבת".
והבעל, במקום לשמוע את הרגש, שומע רק את התוכן — ומתחיל להסביר או להתגונן:
"מה זאת אומרת? אתמול עזרתי! זה לא נכון.."
ברגע הזה הם כבר לא מדברים זה עם זו, אלא כל אחד מדבר אל עצמו — ומגן על כבודו.

הם נכנסים למעגל של עוינות ותסכול.
היא לא מרגישה מוערכת  – היא נלחמת.
הוא מרגיש מותקף  – הוא מתבצר.
שניהם נעלבים  – שניהם מתרחקים.

הפתרון הוא לעבור מדיון על "מה נכון" לדיון על "מה כואב"
להפסיק לשכנע, ולהתחיל להבין.
לא לשאול מי צודק, אלא מה אנו עושים כדי ששנינו נוכל לחיות יחד

היצר של "אני" רוצה צדק, ניצחון, שליטה.
השלום בית רוצה אנחנו" חיבור משמעות, יצירה משותפת.

שלום בית הוא לא הסכמה מוחלטת – אלא יכולת להכיל עולמות שונים ולומר:
אנו שונים, עם טעמים שונים אבל אנו מחפשים איך לחיות יחד.