עולמות שונים: כשגבר שותק וכשאישה שותקת

בני זוג שונים במהותם, במזגם, בצורת החשיבה ובאופן הביטוי הרגשי.

בעיניים של הבעל אם הוא לא דיבר על נושא מסוים זה בגלל שלא צריכים לדבר עליו, והוא ממשיך הלאה רגיל

אם היא לא דברה על דברה על נושא מסוים זה בגלל שהיא 'מענישה' ולא רוצה לשתף…

ואז כאשר בעלה לא מדבר אתה על וויכוח שהיה הוא לא פותר את הדברים…היא חווה את זה כאילו הוא עושה בכוונה שהוא רוצה להעניש אותה

היא לא חווה שהוא רק רוצה להמשיך בשגרת החיים…הוא מבחינתו – המשך השגרה זה המשך החיים הבריאים והנכונים.

האיש והאשה נושאים עימם שתי תודעות שונות של תקשורת, עיבוד רגשי ומשמעות, עד שכל מילה או שתיקה מתפרשות אחרת לגמרי.

בעולמו של האיש – שתיקה היא פעמים רבות ביטוי של נורמליות וחזרה לשגרת חיים
אם לא מדברים – סימן שהכול רגוע.

הוא עלול לראות בדיבור על קונפליקט דבר שמגדיל את המתח, ולכן כשיש מחלוקת או כאב, טבעי לו "להמשיך הלאה",  בכך הוא כבר פותר חלק מהבעיה שהרי הוא ממשיך משמע שהוא סולח או מוכן להתקדם הלאה בחיים.
עבורו, חזרה לשגרה היא ריפוי: זה סימן שהחיים נמשכים, שהסערה חלפה, שהכול מתאזן.

בעולמה של האשה, לעומת זאת, שתיקה איננה שגרה אלא מסר סמוי חזק וכואב!

אם היא שותקת – זה לא מפני שאין מה לומר, אלא מפני שהיא פגועה, מאוכזבת, רוצה שיבינו היא רוצה לפתוח את הנושא!

היא מחפשת תיקון, רגש שיחזיר לה את הבטחון.

כשבעלה ממשיך בשגרה בלי לדבר, היא חווה זאת לא כסימן לרגיעה אלא כהפקרת הקשר, כעונש רגשי או כהתעלמות מכוונת.

פעמים שלאשה יותר נעים ונח לעבד רגשות דרך השהייה, ריכוז בחוויה

הוא שותק כי הוא רוצה רוגע.

היא מרגישה ננטשת כי הוא שותק.

הוא חווה את תגובתה כפיצוץ מיותר – ומתרחק עוד.

כך נוצר נתק, לא של רוע, אלא של חוסר תרגום.

כאשר מבינים את הפערים יותר קל להתגמש, הבעל מבין ששיחה חשובה והיא יכולה להבין ששתיקה המסר הסמוי הוא – רוצים קשר רוצים שלום בית

ההבנה שכל אחד מהם מבקש את אותו דבר, – חיבה קשר וביטחון אלא בצורה שונה

כדי שיהיה קשר וחיבור אמיתי, אדם צריך להסכים להיראות — על חולשותיו, על פחדיו, על המקומות הלא מושלמים שבו. אבל הרבה בני אדם מוגבלים, בגלל "ההגנות" שלהם.

מעדיפים שליטה וכח.

מפחדים מזלזול מפחדים מניצול מפחדים להיפתח שמא אח"כ ניפגע

אם אני אתחבר אולי אח"כ ינוצל לרעה ולכן מראש עדיף לא להתחבר ולא להיפגש

או להתחבר אבל 'טכני' ויבש…מה חדש מה קורה

ולא לחפש עומק בקשר.

מצד אחד בני אדם רוצים להתקרב הם רוצים קשר וקירבה, וגם האנשים 'הקרים' רוצים קירבה אלא שהם מפחדים להתקרב כי הם לא רוצים להיפגע… הלב רוצה להיפתח, אבל המוח אומר זה מסוכן
אז נוצר מצב של קשרים טכניים, מנומסים, אבל קפואים.

כשאדם נפגע בעבר — מהורה שלא הבין, מורה שזלזל, חבר שהרחיק, בן זוג שאכזב —
הנפש בונה חומה: "לא שוב"
זה לא רוע, זו חכמה הישרדותית.
אבל מה שמגן עלינו — גם כולא אותנו.
החומה שומרת מפני פגיעה, אבל גם חוסמת את הרגש

לכן כשבני זוג חיים יחד, פעמים רבות הם לא באמת קרובים – הם רק מתואמים.
יש תפקוד, יש נימוס, יש אחריות – אבל אין לב….
זה לא כי הם לא אוהבים, אלא כי שניהם מפחדים להיפגע שוב….

הצעד הראשון לעומק הוא לא לדבר  עמוק  – אלא להרגיש בטוח.
כשהאדם מרגיש שבני הבית לא שופטים אותו, לא משתמשים נגדו במה שאמר
הוא מתחיל להיפתח.
כל עוד יש פחד מזלזול – הלב נשאר סגור

לכן:

לא לתקן תוך כדי שיתוף.

לא להשתמש בכאב של בן הזוג בדיון אחר.

לא להקטין רגשות, גם אם הם נראים לא הגיוניים.

כשיש בטחון רגשי – המילים הופכות ממידע לרגש ועומק

ככל שיש יותר שיחות שכל אחד מביע את דעתו, עמדתו בלי ביקורת, בלי תכנון – רק להיות.
השקט המשותף הוא המקום בוא איש ואשה זכו שכינה ביניהם.

ואם האדם מפחד להיפגע…שידע אי אפשר גם קשר עמוק וגם לא להיות פגיע…אי אפשר לעבור לעומק בלי להעז להיות פגיע.

להגיד אני רוצה אני שמח כיף ונעים להיות יחד, זה מילים שחובה להגיד אם לא…אין 'עומק' בקשר

אין חווית קשר.

מי שמוכן להיות פגיע – יכול להרגיש באמת.

ביסוד כל קשר עומק עומדת היכולת לבטא רגש.
לא די להתנהג יפה או למלא חובות  כדי שתהיה חוויית קשר  צריך שיהיה לב שמדבר
מילים פשוטות כמו אני מתגעגע אני שמח אני רוצה אנו אוהבים, מילים של אהבה אחווה

וכך אנו מברכים בשבע ברכות את בני הזוג, שיחוו גִּילָה רִנָּה דִּיצָה וְחֶדְוָה, אַהֲבָה וְאַחֲוָה וְשָׁלוֹם וְרֵעוּת.
זו לא רק ברכה שמברכים בשבע ברכות, זה מילים שצריכות להיות בשגרת החיים, זה לא קישוט אלא אבני היסוד של הקשר, הבסיס הכי עמוק של הקשר, הבסיס שקודם לממד ה'טכני' של הקשר.

הן אינן קישוטים רגשיים, אלא אבני היסוד של הקשר עצמו.

כאשר אדם מסוגל לומר  אני רוצה  או  אני מצפה  – הוא בעצם מעז לחשוף את ליבו.
הוא אומר,  יש בי געגוע, יש בי תלות, יש בי צורך באחר.
וברגע הזה הוא כבר לא לבד.  הוא פוגש את השני …דברים היוצאים מהלב נכנסים אל הלב של הצד השני.

פגיעות ודיבור על רגשות זו לא חולשה, אלא זו הצורה העוצמתית של הקשר.

החזק באמת איננו זה שלא צריך אף אחד, אלא זה שמסוגל לומר:
אני צריך את האחר,  אני מתגעגע … אני מפחד לאבד הקשר…
האדם החזק הוא זה שאינו מסתתר מאחורי מסכות של אדישות או נוחות רגשית
אלא מעז לומר את מה שהוא מרגיש — גם אם זה מסוכן, גם אם זה חושף.

החזק חושף, החזק הוא לא האדם 'הקר' אלא האדם שמוכן לדבר על הרגשות על התחושות החיוביות שיש לו.

כשאדם אומר שהוא מתגעגע לאחר שהוא אוהב את האחר שקשה לו הוא נכנס לליבו של האחר, הוא גם נותן לאחר להיכנס ללב שלו.

שמוכן האדם לוותר על שליטה הוא מרוויח כבוד משפחה והוא בוחר באמון למרות שהוא עתיד להיפגע

זו הסיבה שמילים רגשיות אינן מותרות, אלא ערך  של חיבור איש ואישה זכו שכינה ביניהם
בלי מילים של רגש – השלום בית הופך לטכני, יבש.

עם מילים של רגש – מערכת השלום בית זו מערכת חיה ותוססת.

התורה אומרת, לא טוב היות האדם לבדו. לא רק פיזית, אלא נפשית.  אבל לפעמים האדם נמצא לבדו, גם בתוך נישואין, הוא זה שסוגר את לבו מפחד.
אבל האדם שבוחר לדבר, לומר, להרגיש — הוא זה שנעשה "אדם" שלם

ומכאן אל נושא השמחה הצחוק האווירה הנחמדה נעימה קלילה וזורמת שהיא ערך בתוך הבית

הבית היהודי הוא מקום של אחריות ורצינות, אך זה לא סותר את השמחה ואדרבה האדם צריך את השמחה בשביל גם להיות רציני ולא כבד.

כמו בעבודת השם, שמחו בהשם גילו צדיקים ועוד מאות תיאורים של שמחה חדווה בעבודת האלוקים

השמחה וההומור אינם "קישוט" של החיים — אלא צינור של חיות, תיקון ושלמות הקשר.

הגר"א בביאורו על ספרא דצניעותא מגלה שהצחוק הוא היפוך  = יציאה מן החוק
הצחוק נולד ברגע שבו הצפוי נשבר — כמו בבדיחה, שבה נבנית ציפייה בכיוון מסוים…
ולפתע מגיעה נקודת הפתעה ההופכת את הסדר…
הנפש, שהייתה דרוכה ומכוּוצת, משתחררת — והצחוק פורץ. המספר יוצר תבנית של היגיון, סיפור או הקשר שהשומע יכול לנבא את סופו.
לפתע, בסוף, מתרחשת פנייה חדה — משפט או סיטואציה שמנוגדת להיגיון שנבנה.
הדמיון נשבר. הוודאות מתנפצת.
המוח רגע אחד מתבלבל – והנפש משתחררת.
ברגע שבו הנפש משחררת את המתח הזה – פורץ הצחוק.
הצחוק הוא בעצם אנחת הרווחה של הנפש מול הסתירה שהייתה ונפתרה בדרך לא צפויה.

הגר"א ראה בתופעה הזו תנועה רוחנית עמוקה מאוד:
כל עוד האדם חי לפי "חוקים", לפי שגרה, הוא דרוך, מחושב, שומר על הסדר.
אבל כשהחוק נשבר – מתגלה פתאום החופש

במובן הזה, הצחוק הוא הרגע שבו האדם חווה את הבלתי צפוי כחיובי
את ההפתעה כמתנה, לא כאיום.
זו חוויה של "יציאה מהחוק" – אך לא של מרד, אלא של גילוי

זה העניין של 'ותשחק ליום אחרון' האדם חווה קשיים התמודדיות… אתגרים…ונראה שהוא ייסבול כל הזמן, ובסוף,  — הכל מתהפך לטובה – זה הצחוק – צחוק עשה לי אלוקים.

יש בנפש ממד שאוהב את השליטה ואת הצפוי.

כל חריגה מהצפוי מעוררת תחילה מתח – פחד קטן או מבוכה.
אבל אם מתברר שההפתעה אינה מסוכנת, אלא דווקא משעשעת או חכמה
המתח משתחרר – וזה בדיוק הצחוק…

לכן בדיחה טובה היא מעין "מיקרו־טראומה" שמסתיימת באמון מחודש.
המוח לומד מחדש שאפשר להשתחרר גם כשלא הכול הגיוני….
הצחוק הוא תרגול של גמישות נפשית – היכולת להחזיק סתירה ולא להילחץ ממנה.

זהו עניינו של יצחק אבינו, ששמו נגזר מהמילה צחוק:
העולם כולו אמר לאברהם ושרה שאין סיכוי – "זקנים הם", "אין דרך טבעית".
והנה נולד בן.
זה לא רק נס ביולוגי – זו שבירת ההיגיון "ונהפוך הוא".

צחוק הוא היכולת להכיל שבירה בלי להישבר…ולכן שבני זוג קצת צוחקים על עצמם על העבר שלהם לא בגלל שהם מזלזלים אלא כי הם בוגרים, והם רואים את עצמם במקום שונה, בעבר הם היו יותר רגשים תלותיים במשפחת המוצא וכיום הם שונים… אם ה'צחוק' נעשה יחד במשותף זה עלול להיות תהליך ריפוי והגדרה מחודשת של הבגרות אצל שניהם

אם רק אחד עושה כן והשני נעלב, אין עשייה הזו ערך ואפילו זו עבירה חמורה.

העיקון זו היכולת לראות את הבלתי צפוי לא כאיום, אלא כהזדמנות. וזה מתחיל לא ממערכת חשיבה אלא מלב פתוח

ככל שאדם עם 'לב' פתוח מרגיש וחווה כן הוא יהיה יותר יצירתי אמיץ ומעורר רצון לקשר ופתוח לחוויות חיוביות.

כאשר בני זוג יודעים לצחוק יחד, הם בעצם אומרים זה לזה:
"אנחנו מסוגלים להיות ביחד גם כשהחיים לא מסתדרים לפי התכנון".
צחוק משותף הוא הצהרה סמויה של אמון למרות מורכבות וקשיי החיים.
אנחנו לא מפחדים משבירות, כי יש בינינו קשר שיודע להסתדר עם המורכבות בחיים

אומר הגר"א החוק והצחוק זו כמעט אותה מילה,

החוק – מה שקבוע, הצחוק הוא לא להיות מקובעים בחוקיות החיים, כי החיים לא מסודרים ומאורגנים כמו שאנו תמיד מתכננים.

האות צדיק היא סמל – הצדיק, והאות צדיק היא כפופה, מדוע? אומרת הגמרא (שבת קד) זו מידת הענווה.

הענווה זו הגמישות. ולכן יש להוסיף ל'חוק' את הצדיק – את הענווה והגמישות וזה הצחוק

לא זלזול בחוק המוסכם – הדין בין בני אדם

אלא החוק במובן של הרגלי החיים,  פעמים צריך האדם לגלות גמישות מעבר להרגלי החיים

שמחה, במובן הפנימי, איננה צהלה חיצונית אלא אמונה פנימית שהחיים טובים, שגם הקושי הוא חלק מהתמונה.
בני זוג שמצליחים לראות את השגיאות, את  אי־השלמות — ולצחוק עליהן יחד —
הם בונים בית שבו יש מקום לאדם, לא רק לתפקיד.

יש כאן 'אדם' לא שלימות, וזו השלימות…

אז איך שומרים על רעננות על גישה חיובית בקשר איך שומרים על גישה בריאה מעניית וחיה בקשר

דבר ראשון. ליצור חוויות חדשות שיבנו זיכרון חיובי חדש

אי אפשר למחוק את העבר, אבל אפשר להוסיף עליו שכבות של טוב.
הנפש בונה את זהותה מזיכרונות.
כשיש זיכרונות חדשים של חוויות חיוביות מצליחים לשנות את הקול הפנימי

זה יכול צריך להיות  אפילו דברים קטנים – טיול, מכתב, ארוחה, דיבור יפה מעודד ומחזק

גישה חיובית איננה אופטימיות נאיבית, אלא עמדה קיומית של אמונה באפשרות לתיקון.
היא נולדת מתוך שלושה שורשים: להפסיק להאשים את עצמי על טעויות, ולהבין שאני אדם בתהליך.
רק מי שמוכן לסלוח לעצמו – יכול לסלוח לאחר.

גם אם הצד השני סגור, קשה, ציני – לנסות לראות את הפצע מאחוריו.
ראייה כזו משנה את הטון, את התדר, ומרככת את הלב. פתיחת הלב בפני הקב"ה.
אמרו חז"ל הקב"ה מזווג זיווגים אומר המהר"ל גם אחרי שהם התחתנו הוא ממשיך לזווג לקשר ולחבר ביניהם.