הרב רוזנבלום: מדוע נאסר על לוט להביט אחורה?

פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת וירא. עוסקת הפרשה בראשיתה, במצות אורחים של אברהם אבינו. לאחר מכן עוסקת התורה בהפיכת סדום, ובסוף הפרשה עוסקת התורה בניסיון העשירי והאחרון של אברהם אבינו – ניסיון העקידה, שעד היום אנחנו נהנים ממנו;

אומרים חז"ל {בראשית רבה, פרשה נו, אות ג} – וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַאֲכֶלֶת, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא לָמָּה נִקְרֵאת סַכִּין מַאֲכֶלֶת, לְפִי שֶׁמְּכַשֵּׁר אוֹכְלִים. וְרַבָּנָן אָמְרֵי כָּל אֲכִילוֹת שֶׁיִּשְׂרָאֵל אוֹכְלִים בָּעוֹלָם הַזֶּה אֵינָם אוֹכְלִים אֶלָּא בִּזְכוּת אוֹתָהּ הַמַּאֲכֶלֶת.

פותחת הפרשה: {יח, א} וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם: {ב} וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה.

אומר רש"י – כחם היום. הוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים, ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים, הביא המלאכים עליו בדמות אנשים: והנה שלשה אנשים. אחד לבשר את שרה ואחד להפוך את סדום ואחד לרפאות את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחיות. תדע לך שכן כל הפרשה הוא מזכירן בלשון רבים (פסוק ח) ויאכלו (פסוק ט) ויאמרו אליו, ובבשורה נאמר (שם י) ויאמר שוב אשוב אליך, ובהפיכת סדום הוא אומר (יט כב) כי לא אוכל לעשות דבר, (שם כא), לבלתי הפכי. ורפאל שרפא את אברהם הלך משם להציל את לוט, הוא שנאמר (שם יז) ויהי כהוציאם אותם החוצה ויאמר המלט על נפשך, למדת שהאחד היה מציל.

מקור הדברים בגמרא {מסכת ב"מ פו, ב} – מאן נינהו מי היו שלשה אנשים אלו ? המלאכים מיכאל וגבריאל ורפאל: מיכאל שבא לבשר את שרה; רפאל שבא לרפא את אברהם; גבריאל אזל למהפכיה לסדום שהלך להפוך את סדום. שואלת הגמרא: והא כתיב והרי כתוב בהמשך הפרשה {בראשית יט-א} ויבאו שני המלאכים סדומה בערב הרי שלא רק גבריאל הלך להופכה ? עונה הגמרא: לעולם גבריאל הוא שהלך להפוך את סדום, ומכל מקום הלכו לסדום שני מלאכים, מפני דאזל מיכאל בהדיה שמיכאל הלך יחד אתו לשזביה ללוט להציל את לוט. דיקא נמי אפשר לדקדק כך מלשון הפסוק דכתיב {בראשית יט-כה} ויהפוך את הערים האל ולא כתיב ויהפכו לשון רבים, שמע מינה למד מכך שאכן רק מלאך אחד [גבריאל] היה ממונה על הפיכת סדום.

משמע מכאן, שמי שהלך להציל את לוט היה מיכאל ולא רפאל כדברי רש"י. ותוספות כאן סובר כדברי רש"י. ממילא, יש לנו כאן שתי גרסאות.

נשאלת השאלה – מזה משנה לנו מי באמת הלך להציל את לוט – מה מונח בזה?

ראשית, מלמד אותנו רש"י כאן שלכל מלאך יש תפקיד, ואין מלאך א' עושה שתי שליחויות – וקשה, למה אותו מלאך שריפא את אברהם הלך גם להציל את לוט?

יש שרוצים לומר, שהכוונה שלא עושה שתי שליחויות – דהיינו א' הפוכה מהשנייה – כגון מלאך א' להציל ומלאך א' להרוס – זה לא הולך ביחד. או שאתה מציל או שאתה הורס – או שאתה מס הכנסה או שאתה ביטוח לאומי – תחליט 😊

יש שרוצים לומר, שהכוונה שלא עושה שתי שליחויות – דהיינו במקום אחד. אם הוא גמר את השליחות במקום פלוני, הוא יכול ללכת למקום אלמוני לעוד שליחות – זה לא נחשב שתי שליחויות.

יש שרוצים לומר, שהוא לא עשה שתי שליחויות, היות והשליחות להציל את לוט ולרפאות את אברהם זה אותה שליחות.

ידועים דבריו של החידושי הרי"מ – מה בדיוק עשה שם גבריאל בבית אברהם, אם אתה הולך להחריב את סדום, בשביל מה אתה מגיע לביתו של אברהם – תמתין להם בצומת סדום?

אמר הקב"ה למלאך גבריאל: "אתה הולך להפוך את סדום" – אמר לו גבריאל: "בסדר גמור. אבל יש לי שאלה – האם אני הופך את סדום עם לוט ביחד, או שאני מציל אותו?" – אמר לו הקב"ה: "תלך אל ביתו של אברהם, ותשמע מה הוא פוסק!"

נשאלת השאלה – על מה בדיוק יש לו לפסוק?

אומר הכלי יקר – והוא ישב. פי' רש"י חסר כתיב בקש לעמוד אמר ליה הקב"ה שב ואתה סימן לבניך כו'. וכל משכיל ישתומם על המראה מה ענין ישיבה זו לישיבת הדיינים ולמה הראה לו ה' כזאת בישיבה זו דווקא. על כן אומר אני מדלא הזכיר במראה זו שום דבור או ציווי, ודאי תכלית מראה זו היתה לאברהם להודיעו רשעת אנשי סדום, והפסיק באמרו והנה שלשה אנשים נצבים עליו דהיינו הכנסת אורחים כי על ידי זה יסכים אברהם עם הקב"ה להפוך את סדום, שנאמר בהם (יחזקאל טז.מט) הנה זה היה עון סדום אחותך וגו' ויד עני ואביון לא החזיקה. וידוע שאורח ברגליו לא יבא וראיה מן המלאכים שלא רצו ליתן להם אכסניא ורצה הקב"ה לגלות לאברהם ע"י המלאכים שנזדמנו לו כי היה גלוי לפניו ית' שלא יתנו למלאכים אכסניא, ועל כן ידע אברהם בזה כי בדין הם חייבים כלייה. וקרוב לשמוע שהושיב הקב"ה בית דין של מעלה ובית דין שלמטה על אנשי סדום לעשות בהם משפט מוסכם משתי בתי דינין אלו כמ"ש וה' המטיר על סדום וגו' מאת ה'. וכל מקום שכתוב וה', הוא ובית דינו, ועל כן נאמר מאת ה', שבית דינו לקחו המטר ההוא מאת ה', ואת אברהם הושיב בבית דין שלמטה כי מצינו שהקב"ה מושיב את האבות בדין כמ"ש (מיכה ו.ב) שמעו הרים את ריב ה' והאתנים מוסדי ארץ. וכארז"ל (שבת פט:) לעתיד יאמר הקב"ה לאברהם בניך חטאו כו' וכמ"ש המכסה אני מאברהם וגו' כי ידעתיו וגו' לעשות צדקה ומשפט. כי בסיבה זו יסכים עליהם לאבדן יען כי לא עשו צדקה ומשפט כאשר סופר מדייני שקרי של סדום (סנהדרין קט:) או יאמר מאחר שאברהם אב המון גוים אולי יהפך בזכותם לעשות פשרה וזהו צדקה ומשפט כי איזו משפט שיש בו צדקה הוי אומר זה ביצוע. ואחר שהושיב את אברהם בדין על אנשי סדום, על כן אמר לו הקב"ה שב ואתה סימן לבניך כו'.

מביא החידושי הרי"מ, דברי גמרא במסכת יבמות; אומרת הגמרא {מסכת יבמות עו, ב} – הגמרא מבררת את המקור להוראת המשנה, שגיורת עמונית ומואבית מותרות לבוא בקהל: מנא הני מילי מנין לומדים זאת? א"ר יוחנן: דאמר קרא הכתוב אומר {שמואל א יז-נה} "וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי אמר אל אבנר שר הצבא: בן מי זה הנער, אבנר? ויאמר אבנר: חי נפשך המלך אם ידעתי הריני נשבע בחייך, המלך, שאיני יודע… שואלת הגמרא: מאי טעמא אמר ליה שאל עליה מדוע אמר שאול לאבנר 'שאל עליו'? כלומר, מה ראה שאול בדוד שמחמת כן חשש שעתיד הוא למלוך תחתיו וביקש לברר את יחוסו? דכתיב {שמואל א יז-לח} וילבש שאול את דוד מדיו (בגדי המלחמה שלו). מהמילה 'מדיו' משמע שבגדיו של שאול היו כמדתו של דוד, וכתיב ביה והרי כתוב בו בשאול {שמואל א ט-ב} שהיה משכמו ומעלה גבוה מכל העם וכיצד איפוא התאימו בגדיו למדתו של דוד? אלא בהכרח שבגדיו של שאול התאימו לדוד בדרך נס, וכשראה זאת שאול חשש שמא זהו סימן שעתיד דוד למלוך תחתיו וביקש לברר את יחוסו. אמר לו דואג האדומי לשאול: עד שאתה משאיל (שואל) עליו אם הגון הוא למלכות אם לאו, שאל עליו אם ראוי הוא לבא בקהל אם לאו. מאי טעמא מדוע יש לשאול אם ראוי הוא לבוא בקהל? משום דקאתי שהוא בא מרות המואביה והתורה אסרה על גר מואבי לבוא בקהל עד סוף כל הדורות! א"ל אבנר לדואג: תנינא הרי שנינו בברייתא (ספרי, דברים כג, ד): נאמר בתורה: 'לא יבא 'עמוני', בלשון זכר, ומשמע שדוקא גר עמוני זכר אסור לבוא בקהל, ולא גיורת עמונית נקבה; וכמו כן נאמר (שם): 'לא יבא … 'מואבי', בלשון זכר, ומשמע שדוקא גר מואבי זכר אסור לבוא בקהל, ולא גיורת מואבית נקבה. ומאחר שדוד בא מגיורת מואבית הרי הוא מותר לבוא בקהל. הקשה דואג: אלא מעתה שאתה מדייק מלשון הפסוק שדוקא עמוני ומואבי זכרים אסורים לבוא בקהל, האם גם כשנאמר (שם, ג): 'לא יבא ממזר בקהל ה" הכוונה היא שדווקא ממזר זכר אסור לבוא בקהל ולא ממזרת נקבה? ברור שלא, שהרי אף ממזרת נקבה אסורה לבוא בקהל! מוכח אם כן שלשון זכר אינה ממעטת נקבה, ומנין לך שעמונית ומואבית מותרות לבוא בקהל? ענה לו אבנר: ממזר כתיב בתורה, וזהו נוטריקון של 'מום זר', ומשמע שכל מי שיש בו מום של זרות, בין זכר ובין נקבה, אסור לבוא בקהל. אולם בדרך כלל לשון זכר אכן ממעטת נקבה, ולפיכך גיורת עמונית ומואבית מותרות לבוא בקהל. דואג שב והקשה: האם כשנאמר בתורה "מצרי" הכוונה היא דוקא לגר מצרי זכר ולא לגיורת מצרית נקבה, ותלמד מזה שגיורת מצרית מותרת לבוא בקהל? ענה לו אבנר: שאני הכא שונה הדבר כאן, לגבי עמוני ומואבי, שהנקבות שלהם לא נאסרו משום דמפרש טעמא דקרא שנאמר במפורש טעם האיסור {דברים כג-ה} על [דבר] אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים, וטעם זה לא שייך בנקבות משום שדרכו של איש לקדם עוברי אורח בלחם ובמים, ולא דרכה של אשה לקדם עוברי אורח בלחם ובמים. טען לו דואג: היה להם לעמון ולמואב, בין לאנשים ובין לנשים, לקדם את בני ישראל בלחם ובמים באופן הבא: האנשים של עמון ומואב היו צריכים לצאת לקראת האנשים של בני ישראל, והנשים של עמון ומואב היו צריכות לצאת לקראת הנשים של בני ישראל. נמצא שטעם האיסור שייך גם בעמוניות ובמואביות נקבות, ומדוע מותרות הן לבוא בקהל? אישתיק שתק אבנר ולא ידע להשיב על דברי דואג. מיד נאמר {ש"א יז, נו} ויאמר המלך [שאול לאבנר]: שאל אתה בן מי זה העלם כלומר, מקודם {בפס' נה} שאל אם הגון הוא למלכות, ושוב {בפס' נו} חזר ושאל עליו אם ראוי הוא לבוא בקהל. התם שם, בפס' שהובא לעיל {שם נה} קרי ליה קורא שאול לדוד: 'נער', ואילו הכא כאן, בפסק זה, קרי ליה הוא קורא לו 'עֶלֶם'! מדוע שינה שאול את לשונו? מבארת הגמרא: הכי קא אמר ליה כך אמר שאול לאבנר: 'הלכה זו, אם עמונית ומואבית מותרות לבוא בקהל, נתעלמה ממך, צא ושאל אודותיה את החכמים שבבית המדרש. הלך אבנר ושאל את החכמים שבבית המדרש. אמרו ליה החכמים: התורה אסרה דוקא 'עמוני' ולא עמונית, וכמו כן היא אסרה דוקא 'מואבי' ולא מואבית.

נשאלת השאלה – מאיפה אנחנו לומדים שאין דרכה של אישה לקדם?

פשוט מאוד – משרה אמנו; שאלו המלאכים את אברהם אבינו "אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ – למה היא לא מגישה?"

אמר להם אברהם אבינו: "אשתי לא מגישה –היא באהל. היא לא יוצאת משם!"

אם אשתך באהל והיא לא יוצאת לקדם, פירוש הדבר – אישה לא יוצאת לקראת גברים! –ולכן "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם" – עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואביה!

לאחר שנפסקה ההלכה הזו בביתו של אברהם אבינו, יכל גבריאל ללכת להחריב את סדום, ומיכאל להציל את לוט שממנו עתידה לצאת רות המואביה – שממנה עתיד לצאת דוד המלך.

אומרים חז"ל במדרש {בראשית רבה, פרשה נ, אות י} – וְאֶת שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת וגו', 'הַנִּמְצָאֹת' ?! בטח הנמצאות, אחרת מה יש לקחת ?? אָמַר רַבִּי טוֹבִיָּה בַּר רַבִּי יִצְחָק שְׁתֵּי מְצִיאוֹת בשתי בנותיך יש שתי מציאות, רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה וְנַעֲמָה הָעֲמוֹנִית.

עד כאן, דבריו הנפלאים של החידושי הרי"מ.

המלאכים מגיעים ללוט כדי להציל אותו מהפיכת סדום, אומרת התורה: {יט, יז} וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל תַּעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה;

ולמה הוא לא קיבל רשות להסתכל אחורה?

אומר רש"י – אל תביט אחריך. אתה הרשעת עמהם, ובזכות אברהם אתה נצול, אינך כדאי לראות בפרענותם ואתה נצול.

וכך גם בהמשך, אומרת התורה: {יט, כט} וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט;

אומר רש"י – ויזכור אלהים את אברהם. מהו זכירתו של אברהם על לוט, נזכר שהיה לוט יודע ששרה אשתו של אברהם, ושמע שאמר אברהם במצרים על שרה (יב יט) אחותי היא, ולא גלה הדבר, שהיה חס עליו, לפיכך חס הקדוש ברוך הוא עליו.

א"כ לוט היה רשע בדיוק כמו כל אנשי סדום – לא היה שום הבדל ביניהם. רק מה? במצרים כשהגיעו למכס ואברהם אמר ששרה אחותו, לוט שתק ולא אמר שהוא משקר – למרות שהוא היה 'חובב ממון' ואם היה מגלה את האמת יכלו להרוג את אברהם והוא היה מקבל את כל ה'בוחטות' שלו. אבל היות והוא לא עשה את זה, זו הזכות שעמדה לו להצלה.

אם ככה, נוכל להבין בס"ד – אם לוט שמר את הפה ולא גילה ששרה היא אשת אברהם ובכך הציל את אברהם מהריגה, אז כעת אותו מלאך שהלך לרפאות את אברהם, הולך להציל אותו – ממילא, זו אותה שליחות.
אבל אם אתה אומר שכל ההצלה של לוט היתה כי עתיד דוד המלך לצאת ממנו מרות המואביה – אז מגיע להציל אותו דוקא מיכאל ולא רפאל – ולמה? מיכאל הוא שר ישראל – הוא בא לבשר לשרה על הולדת יצחק – הוא ההמשך של עם ישראל – ממילא, הוא הלך להציל גם את לוט שממנו עתיד לצאת ההמשך של ההמשך של עם ישראל – הוא דוד המלך. ממילא, מיכאל שבישר על ההמשך של אברהם אבינו, הלך להציל גם את ההמשך הבא – ממילא, זו אותה שליחות.

אם אלה הדברים, נוכל להמשיך:

אומר המדרש {בראשית רבה פרשה מח, אות יא} – אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מִיּוֹם שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ הֱיִיתֶם מְזֻמָּנִים לָבוֹא אֶצְלִי [הכוונה לג' המלאכים שבאו לביתו של אברהם]…

לכאורה, בשביל מה צריך לתכנן את ביקור המלאכים בבית אברהם עוד מראשית הבריאה?

אומר המדרש {בראשית רבה, פרשה ח, אות ה} – אָמַר רַבִּי סִימוֹן, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, נַעֲשׂוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת כִּתִּים כִּתִּים, וַחֲבוּרוֹת חֲבוּרוֹת, מֵהֶם אוֹמְרִים אַל יִבָּרֵא, וּמֵהֶם אוֹמְרִים יִבָּרֵא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים פה, יא): חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ. חֶסֶד אוֹמֵר יִבָּרֵא, שֶׁהוּא גּוֹמֵל חֲסָדִים. וֶאֱמֶת אוֹמֵר אַל יִבָּרֵא, שֶׁכֻּלּוֹ שְׁקָרִים. צֶדֶק אוֹמֵר יִבָּרֵא, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה צְדָקוֹת. שָׁלוֹם אוֹמֵר אַל יִבָּרֵא, דְּכוּלֵיהּ קְטָטָה. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָטַל אֱמֶת וְהִשְׁלִיכוֹ לָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דניאל ח, יב): וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים מָה אַתָּה מְבַזֶּה תַּכְסִיס אַלְטִיכְסְיָה חותמת שֶׁלָּךְ, תַּעֲלֶה אֱמֶת מִן הָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים פה, יב): אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח.

בא הזרע ברך, ומביא דברי גמרא במסכת סנהדרין; אומרת הגמרא {מסכת סנהדרין לח, ב} – אמר רב יהודה א"ר: בשעה שבקש הקב"ה לבראות את האדם ברא בתחילה כת אחת של מלאכי השרת, ואמר להם: רצונכם נעשה אדם בצלמנו ? אמרו לפניו: רבש"ע מה מעשיו ? אמר להן: כך וכך יהיו מעשיו. אמרו לפניו: רבש"ע {תהילים ח-ה} מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ? הושיט הקב"ה את אצבעו הקטנה ביניהן ושרפם. וכן כת שניה של מלאכים, גם להם קרה אותו הדבר. כאשר ברא ה' כת שלישית של מלאכים והתייעץ עמם, אמרו לפניו: רבש"ע המלאכים הראשונים שאמרו לפניך את דעתם, מה הועילו ? כל העולם כולו שלך הוא; כל מה שאתה רוצה לעשות בעולמך עשה! כיון שהגיע לאנשי דור המבול ואנשי דור הפלגה, שמעשיהן היו מקולקלין, אמרו לפניו המלאכים: רבש"ע לא יפה אמרו המלאכים הראשונים לפניך – האם לא צדקו בטענתם שאין אדם כדאי להיברא ? אמר להן: {ישעיה מו-ד} ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול וגו'.

איזו מין תשובה זאת "ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול"?

יש אומרים, שאמר להם הקב"ה שכל הסיבה לחטא זה משום שאין תורה. ברגע שתהיה להם תורה הכל יסתדר;

אומרים חז"ל במדרש {שמות רבה, פרשה ל, אות יג} – אָמַר רַבִּי אַחָא: בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן לָהֶם לדורו של נח] אַרְבָּעָה דְבָרִים, תּוֹרָה וְיִסּוּרִין וַעֲבוֹדַת קָרְבָּנוֹת וּתְפִלָּה, וְלֹא בִקְּשׁוּ ולא רצו! שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כא, יד): וַיֹּאמְרוּ לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ, אֵלּוּ הַיִּסּוּרִין. (איוב כא, יד): וְדַעַת דְּרָכֶיךָ לֹא חָפַצְנוּ, זֶה תּוֹרָה. (איוב כא, טו): וּמַה שַּׁדַּי כִּי נַעַבְדֶנּוּ, אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת. (איוב כא, טו): וּמַה נּוֹעִיל כִּי נִפְגַע בּוֹ, זֶה תְּפִלָּה. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִי גָרַם לָכֶם שֶׁתֹּאבְדוּ מִן הָעֶרֶב שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה וּמִן הַבֹּקֶר שֶׁל הָעוֹלָם הַבָּא, מִפְּנֵי שֶׁלֹא קִבַּלְתֶּם אֶת הַתּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דִּין.

א"כ על איזה 'זקנה' מדובר? את הדברים מסביר המהרש"א [שם על הגמרא] – מה שאתה רוצה לעשות כו' כיון שהגיע לאנשי דור המבול. שהיה כולו קטטה ודור הפלגה שהיה כולו שקר אמרו לא יפה אמרו ראשונים שהן ב' כתות מה"ש אמת ושלום שנצחת אותן וא"ל עד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול וגו' ר"ל עד יום מתן תורה שהיה הקב"ה כזקן מלא רחמים וכשיבה יושב בישיבה, כמ"ש במדרשות עד זמן ההוא אסבול תרעומתכם על בריאת האדם ושם תמצאו תשובה, כמ"ש בפרע"ק שהתרעמו מלאכים ג"כ בזה במתן תורה ואמרו מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם וגו' וא"ל הקב"ה למשה אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה כו'. א"ל תורה שאתה נותן מה כתיב בה אנכי וגו' שבת לא תשא לא תרצח וגו' שהתורה היא סבה לבריאת עולם שקיימוה.

בא הספר מלוא הרועים, ואותו דבר תמצאו בספר זרע ברך, ואומר – {ישעיה מו-ד} ועד זקנה אני הוא – אין הכוונה לעניין מעמד הר סיני כפי שאומר המהרש"א, אלא, אמר הקב"ה למלאכים: "חכו עד שיגיע האדם שנאמר בו זִקנה".
איזה אדם נאמרה בו זקנה?

אומרת הגמרא {מסכת ב"מ פז, א. סנהדרין קז, ב} – עד שבא אברהם לא היה זקנה ניכרת על האדם. ומאחר שהיה קלסתר פניו של יצחק דומה לזה של אברהם, הרי שכל דחזי לאברהם אמר האי יצחק כל הרואה את אברהם היה אומר "זהו יצחק", וכן כל דחזי ליצחק אמר האי אברהם וכל הרואה את יצחק היה אומר "זהו אברהם". לפיכך בעא אברהם רחמי ביקש אברהם רחמים מה' דליהוי ליה זקנה שתהיה הזקנה ניכרת עליו (כגון בשערות שיבה), כדי שיוכלו אנשים להבחין בינו לבין בנו. ומאותה שעה ואילך היו לזקנים סימני זקנה, שנאמר {בראשית כד-א} ואברהם זקן בא בימים.

אומר המדרש {בראשית רבה, פרשה סה, אות ט} – אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אַבְרָהָם תָּבַע זִקְנָה, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָמִים אָדָם וּבְנוֹ נִכְנָסִין לְמָקוֹם וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ לְמִי מְכַבֵּד, מִתּוֹךְ שֶׁאַתָּה מְעַטְּרוֹ בְּזִקְנָה אָדָם יוֹדֵעַ לְמִי מְכַבֵּד. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֶּיךָ דָּבָר טוֹב תָּבַעְתָּ וּמִמְּךָ הוּא מַתְחִיל. מִתְּחִלַּת הַסֵּפֶר וְעַד כָּאן אֵין כְּתִיב זִקְנָה, וְכֵיוָן שֶׁעָמַד אַבְרָהָם נָתַן לוֹ זִקְנָה, (בראשית כד, א): וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים…

אומר הספר מלוא הרועים – אמר הקב"ה למלאכים, עם כל הטענות שלכם, תצטרכו לחכות עד שיגיע אברהם אבינו לעולם וברגע שהוא יגיע, תבינו למה בראתי את העולם.

יש לדעת, שאברהם אבינו לא היה זקן בכלל. למרות שהוא היה בן 99 באותו הזמן וכל א' מהאבות היה צריך לחיות 180 שנה; אברהם אבינו חי לבסוף 'רק' 175 שנה – ולמה? כי הבטיח לו הקב"ה: {בראשית טו, טו} וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה;

אומר רש"י – תקבר בשיבה טובה. בשרו שיעשה ישמעאל תשובה בימיו ולא יצא עשו לתרבות רעה בימיו, ולפיכך מת חמש שנים קודם זמנו ובו ביום מרד עשו.

בא הרב זוננפלד בספרו וכותב דבר נורא – אברהם אבינו מעולם לא ביקש ילדים. הוא תמיד אמר "ריבונו של עולם, מה שאתה רוצה – תעשה!" – מלבד פעם א' שאמר {טו, ב} מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי.

יהודי בא פעם א' אל הרב ואמר לו: "כבוד הרב, צדיק גוזר והקב"ה מקיים!", אמר לו הרב: "בסדר גמור. הקב"ה גוזר ואנחנו צריכים לקיים את גזירתו!" 😊

א"כ אברהם אבינו מעולם לא ביקש על עצמו מלבד אותה פעם. תמיד הוא ביקש על האחר. לעומת זאת, יצחק אבינו לא הפסיק להתפלל על עצמו; הוא התחתן בגיל 40 – באותו זמן רבקה היתה בת 3, לאחר מכן חיכה לה 10 שנים, ולאחר מכן עוד 10 שנים בארץ ישראל, ואז התחיל להתפלל – {כה, כא} וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וגו'.

אומר הרב זוננפלד, אם יצחק אבינו לא היה מפציר בתפילה ונוהג כאביו, רבקה היתה יולדת חמש שנים מאוחר יותר, שהרי כבר הובטח לאברהם {כא, יב} כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. אבל עצם ההפצרה והתפילה של יצחק – למה גרם? לקצר את חייו של אברהם בחמש שנים!

א"כ אברהם אבינו היה בברית המילה בן 99 – קצת יותר ממחצית שנות חייו. אמנם הוא תבע זקנה, אבל הוא נחשב לזקן.

אומר המדרש {בראשית רבה, פרשה מח, אות ט} – אָמַר רַבִּי לֵוִי: אֶחָד המלאכים שבאו אל אברהם נִדְמָה לוֹ בִּדְמוּת סָדָקִי [אופה], וְאֶחָד נִדְמָה לוֹ בִּדְמוּת נָוָטִי [רב חובל], וְאֶחָד בִּדְמוּת עֲרָבִי [סוחר ישמעאלי] – גם כאן יש ערבים 😊
נשאלת השאלה – למה הם לא יכלו לבוא כולם ב'תלבושת אחידה' – למה כל אחד היה צריך לבא בלבוש אחר?

אומר הספר זרע ברך {פרשת וירא} – ובודאי לא לחנם נדמו לו בג' תוארים הללו. לכך אפשר דעם היות ידוע דמלאך הוא שליש של עולם, כמשרז"ל מפס' וגויתו כתרשיש. וידוע דהעולם בכללו שליש ישוב, שליש ים ושליש מדבר כמשרז"ל, וא"כ אפשר באו ג' מלאכים הללו שהם ג' שלישי העולם באו בג' תוארים הללו, שהם רמזים לג' חלקי גבול העולם, והודו לאברהם שכדאי וכדאי הוא לבראת את העולם בזכותו ולהשליטו על ג' חלקי עולם הנ"ל. והענין הוא עפ"י מ"ש במדרש תנחומא פ"ז בפ' והאלקים ניסה את אברהם. כשבקש הקב"ה לבראת העולם א"ל מלאכי השרת: מה אנוש כי תזכרנו. א"ל הקב"ה: אתם אומרים מה אנוש גו' מפני אשר ראיתם בדורו של אנוש אלא הריני מראה לכם כבודו של אברהם. כי תזכרנו שנ' ויזכור אלקים את אברהם. אתם אומרים ובן אדם כי תפקדנו שנא' וה' פקד את שרה, א"ל עתידים אתם לראות האב שוחט בנו והבן נשחט על קדושת שמי, ע"כ. נמצאנו למדין, שמתחילה קיטרגו בבריאת עולם בשביל האדם וסתם הקב"ה פיהם בזכות אברהם, וכן היה הקטרוג על יצחק עד שהראה להם העקידה. ולזה עכשיו שנימול אברהם ומסר נפשו על קידוש השם, בא הקב"ה לראות כבודו של אברהם לאותן שקיטרגו עליו בשעת הבריאה וכשראו בכבודו אז הודו דראוי ונכון לבראת בשביל זה. ולפי דבאותה שעה הזכירו בקטרוגם כל ג' חלקי העולם כמ"ש מה אנוש גו' תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו צינה ואלפים כולם וגם בהמות שדי ציפור שמים ודגי הים עובר ארחת ימים. לכך עכשיו הודו לו והקנו לו בג' תוארים הללו כל ג' גבולי עולם – דא' שנדמה לו בדמות נוטי שהוא רב החובל בים, רמז לו דכדאי הוא לבראת בשבילו שליש העולם שהוא ים ולהמשילהו בארחת ימים. וזה שנדמה כדמות סדקי שהוא אופה פת, רמז לשליש ישוב דעל הלחם יחיה האדם. וזה שנדמה כדמות ישמעאלי, רמז על שליש מדבר. דכן ארחת ישמעאלים במדבר באהלי קדר, וכמבואר מתוך הרבה אגדות בההוא טייעא דהוי אזיל במדברא ופירש"י 'סוחר ישמעאל'. הרי שדרך הישמעאל לילך במדבר באופן שג' מלאכים הללו נתלבשו ברמז שיבא כל א' מהם על שליש עולם וחזרו מקטרוגם שקטרגו בשעת הבריאה. וזה אפשר שרמז אברהם באמרו {יח, ה} כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם ואיתא במד"ר מיום שנברא העולם מזומנים הייתם לבא אצלי ע"כ. והיינו מיום שקטרגו בבריאת עולם והקב"ה א"ל אראה לכם כבודו של אברהם וכו' הנה מאותו שעה מזומנים הייתם לבא אצל וכו' דכך א"ל הקב"ה שאראה לכם כבודו וכאמור. ולפי שבאותה שעה קטרגו ג"כ על יצחק ואמרו "ובן אדם כי תפקדנו, שנאמר וה' פקד וגו' וכנ"ל לכך באותו מעמד היו מבשרים את שרה ואמרו "שוב אשיב אליך כעת חיה והנה בן לשרה וגו'".

מדבריו הנפלאים של הזרע ברך, אני רוצה לתת לכם מרגלית נפלאה שמופיעה בספר נחלת דוד של הרב דוד טבל; תוך כדי הדברים, מבאר הרב את דברי המדרש רבה, למה הגיעו המלאכים בג' דמויות;

כותב החלת דוד {שם דרוש ה'} – ומהידוע שזהו מפעולת אותן השלשה מלאכים, כי מיכאל הוא מצד החסד [תוק"ז תיקון ע' קכז, א], ולזה נאמר בדניאל [י, כא]: "כי אם מיכאל שרכם", להיות כי כל הנהגת העם הקדוש הישראלי הוא ממעל לטבע, רק מפאת החסד, וכמבואר בדרוש (מי זה מלך הכבוד [לעיל דרוש ב' אות יא]) ולהיות כי קדמו אמרינו [אות ח – יב – לט], כי יסוד המים הוא מתייחס אל מדת החסד והרחמים, ומטבע המים הוא להצמיח את כל, לזאת נבחר מיכאל המתייחס אל יסוד המים לבשר את שרה בבשורת הלידה יען כי זה הוא מפעולתו להולידה ולהצמיחה. וגבריאל בהיותו מצד הדין והגבורה, כאשר יורה על זה הוראת שמו אשר הוא מתייחס ליסוד האש, לזאת היתה פעולתו להפך את סדום, להיות גפרית ומלח שרפה כל ארצה. ורפאל הוא ממוצע משתי הכוחות האלה, לזאת הוא מפעולתו הרפואה כהוראת שמו, יען כי מטיב ומשפט הרפואה האנושיית, הוא לערב כמה מינים מהסמים ותחבושת חמים וקרים ולמזג אותם, כי היסוד הפשוט לא יוצלח לרפואה כידוע במלאכת הרופאים. ולעומת זה גם בפנימיותם הדבר כן, כי רפאל להיותו ממוצע משתי הכוחות האלה, ושתיהן מתמזגין ומתערבין בו, לזאת מפעולתו הוא הרפואה.
וזהו אשר היתה כוונת ר' לוי לכנות את האחד בשם סידקי, והוא האופה פת אשר מלאכתו הוא בתנור אש וחשש להבה, והוא כינוי לגבריאל, ואת האחד לנוטי והוא רב החובל אשר מלאכתו הוא במים רבים אדירם, והוא כינוי למיכאל, ואת האחד בדמות ערבי, יען כי נתערבו בו שתי הכחות האלו, והוא כינוי לרפאל, וגם הערביים נקראו בשם זה, על שם התערובות שנוסעין ממקום למקום וממחוז למחוז, כידוע מפעולתן הכתובים [בראשית לז, כה] ומדרשי חז"ל [ב"ר מד, יז] ולזאת יתערבו בהן טבעיית והנהגות כל פרטי המחוזות למיניהן, והוא מבואר.

אם אלה הדברים, נוכל להבין דבר נפלא ביותר:

ידוע שהקב"ה מעניש במידה כנגד מידה. וע"פ זה האדם יודע מה עליו לתקן – וחז"ל מביאים על כך כמה וכמה דוגמאות;

מספרת הגמרא {מסכת ברכות ה, ב} – רב הונא תקיפו ליה החמיצו לו ארבע מאה דני דחמרא ארבע-מאות חביות יין . על לגביה נכנס אליו רב יהודה אחוה דרב סלא חסידא אחיו של רב סלא החסיד, ורבנן ובני הישיבה ואמרי לה ויש אומרים שנכנסו אצלו רב אדא בר אהבה ורבנן, ואמרו ליה לעיין מר במיליה תפשפש במעשיך. אמר להו ומי חשידנא בעינייכו מה אתם חושבים שלא פשפשתי?! פשפשתי ולא מצאתי ! אמרו ליה: מי חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא וכי חשוד הקב"ה בעיניך שעשה בך דין בלא חטא ?! אמר להו רב הונא: אי איכא מאן דשמיע עלי מלתא לימא למה, שמעתם משהו עליי ?! אמרו ליה: הכי שמיע לן כך שמענו, דלא יהיב מר שבישא לאריסיה שאינך נותן לאריס שלך מן זמורות הגפן, כפי המגיע לו. אמר להו: מי קא שביק לי מידי מיניה וכי מותיר הוא לי משהו מהם ?! הא קא גניב ליה כוליה הרי הוא גונב את הכל, כלומר, נוטל לעצמו הרבה יותר מן הראוי לו. אמרו ליה: היינו דאמרי אינשי זהו הפתגם שרגילים האנשים לומר: בתר גנבא גנוב וטעמא טעים הגונב מן הגנב, טועם אף הוא טעם גניבה. כלומר, שלמרות שהוא גונב ממך, מכל מקום בכך שאתה נמנע מלתת לו את חלקו גם אתה נכשל בחטא. אמר להו רב הונא: קבילנא עלי דיהיבנא ליה מקבל עליי לתת לו חלקו. ומאותה שעה נתבטל הפסד הממון שהיה לו ממה שהחמיץ היין, ונחלקו האמוראים כיצד אירע הדבר: איכא דאמרי יש אומרים הדר חלא והוה חמרא החומץ נתקן ונהיה ליין ואיכא דאמרי ויש אומרים: אייקר חלא ואיזדבן בדמי דחמרא מחיר החומץ הפך להיות כמחיר היין.

דוגמא נוספת, מספרת {מסכת ב"ב י, א} – רב פפא הוה סליק בדרגא עלה בסולם אישתמיט כרעיה לפתע נפל שלב אחד בסולם בעי למיפל וכמעט נפל מהסולם …

מה עושה בנאדם ירא שמים, שדבר כזה קורה לו? – "בע"ה סעודה שלישית, אני הולך לעשות סעודת הודיה!"

אם הוא 'פליליסט מומחה', הוא מתקשר לחבר שלו – עו"ד לענייני תביעות, ואומר לו: "תשמע, נשבר שלב בסולם, אני על הרצפה, מה לעשות???"

"תשכב על הרצפה ואל תזוז – שיזמינו מד"א!!!"

"ומה להגיד עוד???"

"תגיד שהקאת, ואתה רואה כפול"

"בשביל מה להגיד את כל זה???" 😐

"אל תדאג , תהיה פרנסה לי, לך ולכל המשפחה עד ביאת גואל צדק" 😊

ומה אומר רב פפא?! – "נפילה מלמעלה למטה – סקילה. על מה מגיע סקילה?! על חילול שבת, או על עבודה זרה …"

אומרת הגמרא – אמר רב פפא: השתא כן אילו הייתי נופל ומת, איחייב מאן דסני לן היה מי ששונא אותנו מתחייב ונענש בסקילה, כמחללי שבתות וכעובדי עבודת כוכבים רב פפא לא הבין מדוע הגיע לו להיות קרוב למיתה זו … א"ל חייא בר רב מדפתי לרב פפא: שמא עני בא לידך ולא פרנסתו במתן צדקה? על העלמת עין ממתן צדקה, עלול אדם להיענש בעונש חמור כזה. דתניא – רבי יהושע בן קרחה אומר: כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודת כוכבים, כתיב הכא שכן כתוב כאן, בענין מי שמסרב להלוות כסף לעניים מחמת שנת השמיטה המתקרבת{דברים טו-ט} השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל; וכתיב התם וכתוב שם, לגבי עיר הנדחת {דברים יג-יד} יצאו אנשים בני בליעל [להדיח את אנשי העיר לעבודה זרה]. למדנו מכאן, מה להלן לגבי עיר הנדחת, מדובר בעבודת כוכבים, אף כאן הסירוב לסייע לעניים, דומה לעבודת כוכבים.

א"כ כל מה שקורה, יש לזה השגחה מלמעלה. בואו נלמד פרק בתורה מפרשת השבוע:

אומרת התורה בפרשת נצבים: {דברים כט, כב} גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ: {כג} וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה: {כד} וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

הקב"ה העניש את סדום בד' עונשים – גשם, גפרית, אש ומלח – ולבסוף הפך אותם!

לכאורה, למה כ"כ הרבה עונשים – תהפוך אותם בפעם א' וזהו?!

באים חז"ל בפרקי דרבי אליעזר, ומדברים על העושר האגדי שהיה בסדום;

אומרים חז"ל {פרקי דרבי אליעזר פרק כ"ה} – רבי זעירא אומר: עשירי עולם היו אנשים סדום מן הארץ הטובה והשמנה שהיו יושבין עליה, שכל צורך שבעולם היה יוצא ממנה, שנאמר [איוב כח, ו] ועפרות זהב לו. בשעה שהיה אדם יוצא ומבקש לִקח לו יָרָק, היה אומר לעבדו צא וקח לי באִסר ירק, הוא הולך לִקח לו יָרָק ומוצא תחתיו זהב, שנאמר ועפרות זהב לו. וכסף היה יוצא ממנה, דכתיב כי יש לכסף מוצא [שם א]. אבנים טובות ומרגליות היו יוצאים ממנה, שנאמר [שם ו]מקום ספיר אבניה. לחם היה יוצא ממנה, דכתיב [שם ה] ארץ ממנה יצא לחם. ולא בטחו בצל יוצרם אלא ברוב עשרם, שהעושר דוחה [נ"א מהם] מבעליו יראת שמים הבוטחים על חילם. רבי יהושע בן קרחה אומר לא חסו על כבוד קונם לשבור אוכל לאורח ולגר, אלא פסקו את כל האילנות למעלה מפרותיהן, שלא יהא הנאה מהם אפילו לעוף השמים, שנאמר [איוב כח, ז] נתיב לא ידעו עיט. רבי נתנאל אומר הקימו עליהם שופטים שופטי שקר, וכל אורח וגר שהיה נכנס בסדום היו עושקים בדינם המעֻוָת ומוציאין אותם ערומים, שנאמר [יחזקאל כב, כט] ואת הגר עשקו בלא משפט. ושבעים בכל תבואת הארץ. והיו יושבין לבטח ושאנן ושלוה בלי פחד מלחמה מכל סביבותיהם. שבעים בכל טוב. ולא החזיקו ידם בפת לחם לא לעני ולא לאביון, שנאמר [שם טז, מט] הנה זה היה עון סדום אחותֵך…

א"כ בואו נעמוד על ביאור הדברים:

אפשר לדבר על חוקי סדום – חוקים שאין להם הבנה בשכל האנושי; אבל היות ואנחנו רגילים לזה גם בארץ, אז זו לא כזאת אטרקציה 😊הייתי דוקא רוצה לעמוד על נק' א' שקשורה להכנסת אורחים:ראיתי בספר הישר, שהעונשים שקיבלו אנשי סדום היו כנגד האורחים, העניים והאביונים; סדום כידוע היה מרבץ של עושר, ממילא כל עני שהיה מוציא שק של חול היה הופך למיליארדר באותו רגע – אבל הוחלט בקבינט של סדום לחסום את הכניסה לעיר עבור העניים – מה הם עשו בדיוק? חיפשו כל מיני 'טכניקות' להראות לעניים, שסדום זה לא מקומם;

דבר ראשון, כל מי שהיה מעוניין לגור בסדום, היה צריך להציג תחילה 'יכולות כלכליות'. מכאן שלוט היה עשיר, שנאמר {בראשית יג, ה} וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים. דבר נוסף, אין למכור אוכל לאנשים שהם לא תושבי המקום – אלא א"כ באת ל'לאונרדו סדום' ושילמת אלף שקל ללילה.

כותב ספר הישר – ויעשו להם כל אנשי סדום ועמורה על פי ארבעה שופטיהם מטות בנויות ברחוב הערים. והיה כל איש אשר יבא והלך אל הערים האלה ועמדו עליו והחזיקו בו והביאו אותו אל אחת מהמטות ההן והשכיבוהו עליהן בחזקה. והיה בשכבו ועמדו עליו שלשה אנשים על ראשו ושלשה אנשים על רגליו והחזיקו בו ומדדו אותו על המטה ההיא. והיה אם האיש ההוא קצר מהמטה ההיא ומשכוהו- ששת האנשים ההם אלה מזה ואלה מזה ויצעק אליהם ולא יענוהו. ואם יהיה האיש ההוא ארוך בקומה מהמטה ומשכוהו משתי צלעות המטה מצדיה אלה מזה ואלה מזה עד הגיע האיש ההוא לשערי מות. והיה בצעקו אליהם וענו אותו ואמרו לו ככה יעשה לאיש אשר יבוא בארצנו. ויחדלו מעליהם כל האדם לבלתי בוא אל עריהם בשמעם את כל הדברים אשר יעשו כל אנשי ערי סדום. והיה בבוא אביון אל ארצם ונתנו לו כסף וזהב והעבירו קול בכל העיר לבלתי תת לו פת לחם לאכול. והיה אם ישב האביון בארץ ימים ומת ברעב כי לא ימצא פת לחם לאכול. ובמותו יבואו כל אנשי העיר ולקחו את כספם ואת זהבם אשר נתנו לו. והיה כל איש אשר ידע את כספו ואת זהבו אשר נתן לו יקח והלך לו. וגם כל בגדי העני וכל לבושו יפשיטו מעליו במותו ונלחמו כלם עליהם והיה אשר יחזק על רעהו יקח אותם. ואחרי כן ישאוהו ויקברוהו ערום תחת אחד השיחים אשר במדברות. ככה יעשו כל הימים לכל הבא אליהם אשר ימות בארצם.

מעשה נוסף שמובא גם בגמרא במסכת סנהדרין, כותב ספר הישר – ויהי מימים ותשלח שרה את אליעזר סדומה אל לוט לפקדו בשלום ולראותו. וילך אליעזר סדומה וימצא איש אחד מסדום נלחם עם איש נכרי ויפשוט הסדומי את העני מכל בגדיו וילך לו. ויצעק העני ההוא לפני אליעזר ויתחנן אליו על אודות אשר עשה לו האיש הסדומי. וירץ אליעזר אל האיש הסדומי ויאמר לו למה תעשה ככה לאיש האביון אשר בא בארצכם. ויען הסדומי את אליעזר לאמרה אחיך הוא האיש ההוא או הלשופט נתנוך אנשי סדום כי תדבר על האיש ההוא. וירב אליעזר עם האיש הסדומי על אודות העני ויגש אליעזר לקחת מאת האיש הסדומי את בגדי העני וימהר האיש ויך את אליעזר באבן במצחו. ויצא דם רב ממצח אליעזר וירא האיש הדם במצח אליעזר ויחזק האיש באליעזר לאמר: תנה את שכרי על הדם ההוא הרע אשר הוצאתי לך ממצחך כי כן החוק והתורה בארצנו. ויאמר אליו אליעזר הפצוע פצעתני וגם אתן לך שכר ולא אבה אליעזר לשמוע אל דברי הסדומי. ויחזק האיש באליעזר ויביאהו אל שופט סדום אל שרק למשפט: וידבר האיש אל השופט ויאמר בי אדוני כזאת וכזאת עשה לי האיש הזה ואכהו באבן ויצא דם רע ממצחו ולא אבה לתת שכרי. ויאמר השופט ויאמר בי אדוני כזאת וכזאת עשה לי האיש הזה ואכהו באבן ויצא דם רע ממצחו ולא אבה לתת שכרי. ויאמר השופט אל אליעזר אמת אמר לך האיש הזה תנה לו שכרו כי כן המשפט אתנו בארץ. וישמע אליעזר את דברי השופט וישא אליעזר אבן אחת ויכה את השופט ותטבע האבן במצחו ויצא דם רב ממצח השופט. ויאמר אליעזר [אם] כן משפטכם בארץ אשר אתן לאיש הזה תנהו אתה לו כי כן משפטך אתה חרצת .

ע"כ שני קטעים שמביא ספר הישר.

אומרת התורה: {בראשית יח, כא} אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי וגו' – צעקה של מי?

אומר רש"י – "… ורבותינו דרשו הכצעקתה, צעקת ריבה אחת שהרגוה מיתה משנה על שנתנה מזון לעני, כמפורש בחלק (סנהדרין קט ב).".

אנחנו ידענו תמיד, שמדובר בבתו של לוט שמרחו אותה בדבש ושמו אותה על החומה, באו דבורים ועקצו אותה עד שמתה.

אני רוצה לחדש לכם דבר חידוש שהתחדש לי בס"ד:

איך קראו לבת של לוט? אני תמיד חשבתי 'פלוטית'. אבל כאן מביא ספר הישר שקראו לה 'פלטית';

כותב ספר הישר – בעת ההיא ילדה אשת לוט לו בת ויקרא את שמה 'פלטית' כי אמר כי פלטו אלהים ואת כל ביתו ממלכי עילם. ותגדל פלטית בת לוט ויקחה אחד מאנשי סדום ותהי לו לאשה. ויבוא בעיר איש עני לבקש את מחייתו וישב בעיר ימים רבים. ויעבירו כל אנשי סדום קול כמשפטם לבלתי תת לאיש ההוא פת לחם לאכול עד ימות בארץ ויעשו כן. ותרא פלטית בת לוט את האיש ההוא מושלך ברחוב העיר ברעב ואין נותן לו מאומה למחייתו ונפשו קרבה לצאת. ותמלא נפשה חנינה על האיש העני ההוא ותכלכלהו בלחם בסתר ימים רבים ותחי נפש האיש ההוא. ויהי מדי צאתה לשאוב מים ותשם את הלחם בכד המים ויהי בבואה אל מקום העני ותוציא את הלחם מכדה ותתן לעני ואכל ככה עשתה לו ימים רבים. ויתמהו כל אנשי סדום ועמורה על האיש ההוא מדוע חיה ברעב ימים רבים. ויאמרו איש אל רעהו אין זה כי אם אוכל ושותה הוא כי לא יוכל האדם לחיות מן הרעב ימים רבים כאשר חיה זה ופניו לא סרו. ויתחבאו שלשה אנשים במקום מושב העני ההוא בסתר לדעת מי יביא הלחם לאיש ההוא לאכול. ותצא פלטית בת לוט כיום לשאוב מים ותתן את הלחם בכד המים ותלך לשאוב מים ותט אל מקום האיש העני ותוציא את הלחם מכדה ותתן לעני ויאכל. ויראו שלשת האנשים את הדבר אשר עשתה פלטית לאיש העני ההוא. ויאמרו אך עתה הנה היא כלכלתהו ועל כן לא הרעיב ופניו לא סרו ולא מת כראשונים. ויצאו שלשת האנשים מן המקום אשר התחבאו שמה ויתפסו את פלטית ואת הלחם ביד העני ההוא. ויקחו את פלטית ויביאו אותה לפני שופטיהם ויאמרו אליהם כזאת וכזאת עשתה והיא אשר כלכלה את האיש ההוא בלחם על כן לא מת ימים רבים. עתה דברו לנו מה משפט האשה הזאת על אשר עברה את דתינו. ויתקבצו כל אנשי סדום ועמורה ויבעירו אש ברחוב העיר ויביאו את האשה וישליכוה באש ותשרף ותהי לאפר.

מעשה נוסף, כותב ספר הישר – וגם בעיר אדמה היתה נערה אחת בת איש עשיר מאנשי אדמה ויעשו לה כדבר הזה. ויבא איש הלך בעיר אדמה ללון בעיר ומחר ילך לביתו וישב נגד פתח בית אבי הנערה ללון בעיר ומחר ילך לביתו וישב נגד פתח בית אבי הנערה ללון שם כי בא לו השמש במקום ההוא. ותראהו הנערה והוא יושב בפתח הבית וישאל לה מים לשתות ותאמר לו מי אתה, ויאמר אליה אנכי באתי היום מדרכי ותבא לי השמש פה ואלין בזה עד למחר והשכמתי בבוקר והלכתי לדרכי. ותבא הנערה ההיא הביתה ותוציא לאיש ההוא לחם ומים לאכול ולשתות. ויודע הדבר ההוא לאנשי אדמה ויתקבצו כלם ויביאו את הנערה לפני השופטים לשפטה על הדבר הזה. ויאמר השופט יש לנערה הזאת משפט מות על אשר הפרה את דתינו וכזה וכזה משפטה. ויתקבצו כל אנשי הערים ההם ויוציאו את הנערה ההיא, וימשחו אותה בדבש מכף רגלה ועד קדקדה כאשר דבר השופט ויתנו אותה לפני עדת הדבורים במקום מקבצם ויבואו עליה כל הדבורים ויעקצו אותה ויצבו את כל בשרה. ותצעק הנערה מפני הדבורים ואין מביט אליה ואין מרחם עליה ותעל צעקתה השמימה. ויקנא ה' על הדבר הזה ועל כל מעשי ערי סדום אשר עשו יען שבעת לחם ושלות השקט היה להם ובכל זאת יד עני ואביון לא החזיקו.

א"כ על מה חתם הקב"ה את גזר דינם? על צעקתה של אותה ריבה – לא מדובר בבתו של לוט, אלא על אותה נערה שמרחו אותה בדבש.

הקב"ה מעניש מידה כנגד מידה; בסדום הוציאו את בתו של לוט לשריפה. וכאן באדמה פסקו למרוח אותה בדבש ויבואו הדבורים ויאכל ואת בשרה. אמר הקב"ה – "אם ככה, מדה כנגד מדה – הם שרפו את פלטית באש" – {יט, כד}

וַה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת ה' מִן הַשָּׁמָיִם; מובן למה אש. אבל למה גפרית? פשוט מאד. הגפרית אוכלת את הבשר – כנגד הדבורים שאכלו את בשרה של אותה נערה!

א"כ הכל מובן. אבל למה במים?

אומרים חז"ל, אנשי סדום גם חטאו בעריות – שהעונש על זה הוא במים, כפי שהיה בדור המבול.

א"כ נוכל להתקדם לשלב נוסף:

מים יש לנו על חטא עריות. אש יש לנו כי שרפו את פלטית. גפרית כנגד הדבורים. נשאר לנו רק מלח – על מה הם נענשו?

אין לנו מושג עד כמה היה לוט רשע; אברהם אבינו היה מספר א' בהכנסת אורחים – הקב"ה שולח לו ג' אנשים בדמות של ערביים וכמה הוא טרח עבורם – שוחט להם בקר ונותן להם ג' לשונות בחרדל!!!
ואיך אירח לוט את המלאכים בביתו? אומר האזנים לתורה, אם הם לא היו מלאכים, לוט לא היה מכניס אותם לביתו – ולמה? כי הוא היה שופט בסדום. אם הוא יכניס אותם הביתה, הוא 'חותר תחת מערכת השיפוט של סדום' – אז

מה צריך לעשות?

אומר האזנים לתורה – סורו נא אל בית עבדכם. לכתחילה רצה לוט לעשות את הדבר 'הרע' הזה בצנעא ואמר להמלאכים "עקמו עלי את הדרך כדי שלא תהיו נראים באים אצלי" (ב"ר פ"נ}, וכן אמר: "ולינו ורחצו רגליכם", שירחצו רגליהם אחרי הלינה, כדי שאם ימצאו אותם בביתו, יאמר, ראו אבק שעל רגליהם! ר"ל שרק ברגע זה נכנסו אליו (שם) וכנראה קוה, שלא יודע הדבר לשום איש, או שימצא תירוץ מספיק ל'זר מעשהו'. וכצאתם מסדום יסף לכהן במשרת ראש שופטי סדום. ומצות אפה. הוא בעצמו, אבל לא אשתו הסדומית, שלא הסכימה לקבל את האורחים. והנה אברהם אמר: "ועשי עוגות". ולוט אפה מצות…

לאחר ה'אירוח המלכותי', מוציאים המלאכים את לוט החוצה ומזהירים אותו – {יט, טז} הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל תַּעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה;

אומר רש"י – אל תביט אחריך. אתה הרשעת עמהם, ובזכות אברהם אתה נצול, אינך כדאי לראות בפרענותם ואתה נצול.

אבל מה עשתה אשתו המרשעת? – אומרת התורה: {שם כו} וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח;

לכאורה, מה פירוש 'מֵאַחֲרָיו' – היה צריך לומר 'מאחריה'?

מבאר הכלי יקר, שהיא פחדה על הכתובה שלה – מה יקרה לאחר שלוט בעלה ימות – "הלכה הפנסיה!!!" 😊;

כותב הכלי יקר – אל תביט אחריך. לפי שלוט ואשתו היו מצטערים על שלא הצילו גם את כל ממונם לכך נאמר ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח. מאחריה מבעי לה להביט ואם כדברי רז"ל (בר"ר נ.ד) שנעשית נציב מלח לפי שחטאה במלח שלא נתנה לעני, קשה. למה נענשה דווקא בפעם הזאת. אלא לפי שעכשיו נצטערה על איבוד ממונה והביטה במה שיהיה אחרי מות בעלה זה"ש מאחריו, כי אמרה שבעלה לא ישאיר אחריו מאומה ולא יהיה לה מקום לגבות כתובתה ממנו, ע"כ היתה הבטה זו לה למזכרת עון, כי מדת הדין קטרגה לאמר לא די שלא עשתה מן ממונה צדקה שנמשלה למלח על דרך (כתובות סו:) מלח ממון חסר. והיתה עיניה צרה גם באורחים, כי מצות אפה משמע הוא ולא היא. ואם כן חטא חטאה אשתו כי בתוך ההפכה הגדולה ההיא נצטערה על ממונה לא כדי לעשות בו צדקה, כי לאו בת הכי היתה על כן נענשה ותהי נציב מלח כי במלת ממון חסר חטאה ובמלח נדונה. אבל ללוט אמר דרך מוסר דייך שהצלת נפשך ואל תחוש על אבידת הממון שתעזוב אחריך ליורשים כי למה תביט אחריך במה שיהיה אחריך ותדאג על עולם שאינו שלך כי סוף שתעזוב לאחרים חילך…

א"כ אתה רוצה שהממון שלך יתרבה? תיתן מעשרות לצדקה! וזה המהות של 'ויד עני ואביון לא החזיקה'!

א"כ הבנו כעת למה נענשו בד' עונשים: המים על שחטאו בעריות, האש על ששרפו את פלטית, הגפרית על הדבש שמרחו את הנערה ובאו הדבורים וכו', והמלח על שלא נתנו צדקה.

ולמה היה צריך הקב"ה גם להפוך אותם?

כותב השם משמואל {פרשת וירא} – ונאמר עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דע"כ היה עונש סדום בהפיכה כי עולם חסד יבנה, וחסד אמר "יברא שכולו מלא חסדים", והם, לא די שלא עשו חסד אלא הרעו עוד לענוש את העושה חסד, להיפוך לגמרי מסדר הבריאה, ע"כ נמדד להם במדתם ונענשו בהפיכה, עכ"ד.

ויהי רצון שנידבק במידותיו של אברהם אבינו שהיה מכניס אורחים, נזכה להרבות בצדקה וחסד ובזכות זה נזכה לגאולה השלימה ב"ב אמן ואמן!!!