החפץ חיים קיצר את תפילתו שלא ייפגע רב המקום

לעשות מצוות על חשבון אחרים: בראשית פרק יח (ד) יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ:

שאלות:

א} ויש לשאול הרי מבואר במסכת בב"מ דף פו ע"ב אמר רב יהודה אמר רב כל מה שעשה אברהם בעצמו עשה הקב"ה לישראל בעצמו ומה שעשה ע"י שליח נתן להם ע"י שליח, לכן יוקח נא מעט מים ע"י עבדו, כן בנ"י זכו למים ע"י משה שהכה על הסלע, לעומת והוא עומד או אל הבקר רץ אברהם שהקב"ה בעצמו נתן שכרם והציב ענני הכבוד והוריד להם את השליו. וקשה מדוע לא המעיטו בשכרו בגלל שנתן מעט מים יקבלו רק מעט מים? ב} עוד ראיתי ביתד שם בשם נחל אליהו להקשות מדוע נתן רק מעט מים ולא הרבה כמו שצריך? ג} ובפרט שאנו מוצאים ששחט שלשה בקר בשביל להוציא ג' לשונות כ"כ ביזבוז גדול וכבוד גדול בנתינת הבשר ומצד שני במים נתן מעט מים?
רבים טועים:

ונקדים לומר שהנה רבים אשר טועים בדרך עבודת השם כאשר חושבים להדר ולדקדק ולהחמיר בקיום במצוות אשר בעיניהם הוא עולה על הכל, אך אינם בודקים ומבררים וחושבים האם הדבר הזה פוגע בסביבתו לאשתו ולאנשי ביתו ולמקורביו ולעובדיו וכדומא בהיות והמטרה הניצבת בפניו נחשבת בעיניו לערך עליון, ולכן פעמים רבות באותה פעולה הוא פוגע או מזיק או מפריע לזולת ולמרות זאת חושב כי גם הזולת משועבד לערך העליון שניצב בפניו כך שאין עליו להתחשב בזולת אלא ההפך הזולת מחוייב להתחשב בו, וזו טעות גדולה בעבודת השם כי אין המטרה מקדשת את האמצעים ואדרבא היא מצוה הבאה בעבירה, וכבר אמרו חז"ל דרך ארץ קדמה לתורה כך שלפני שמקיימים את התורה והמצוות עליו להתבונן בתחילה האם דבר זה אינו על חשבון פגיעה בבין אדם לחברו, ואך ורק זו הדרך של קיום התורה וקיום המצוות שצריכה להיות נקיה מכל רבב של פגיעה בבין אדם לחברו ורק אז שייך קיום התורה והמצוות כי כל שאין האמצעים כשרים ותואמים לרוח ודעת התורה הרי זה מצוה הבאה בעבירה ויצא שכרו בהפסדו.

למה ויתר על חיזוק וזיכוי הרבים:

נפתח בסיפור מרתק על המגיד הנודע הגה"צ רבי שמואל אהרן יודלביץ זצוק"ל ידוע היה גם כנואם בחסד דבריו שיצאו מלבו הטהור השפיעו על רבים ליישר אורחותיהם דבריו עשו פירות ובכל מקום ביקשו גבאים ועסקנים להתכבד בדרשותיו ורבי שמואל מתוך ענוותנות ושליחות לא חס על גופו למרות שהיה הדבר כרוך בטלטולים וביטול תורה הכריע שיקול זיכוי הרבים את הכף והוא היה יוצא בכל תחומי ישראל מדן ועד באר כדי להביא את דבר השם ביום הכיפורים הראשון שלאחר פטירת הרב דבתי הורודנא ניכר החלל בבית הכנסת מדי שנה מורגל היה הרב לשאת דברי התעוררות נלהבים לפני אמירת כל נדרי ועתה לאחר פטירתו ניגשו הרבנים והעסקנים והאיצו ברבי שמואל אהרן לעלות לדוכן ולשאת מדברותיו לאיש לא היה ספק שזו הצעה מיוחדת לכאורה זהו הזמן היותר מוכשר להוסיף הרהורי תשובה בלבבות שלא לדבר על כך שבמעלי יומא דכיפורים יש בכך גם כדי להוסיף על מכסת הזכויות להיחתם לחיים ולזכות בדין מי זה יפסיד הזדמנות של מנין שלם המבקש לשמוע ולקבל ואולם למרבה ההפתעה רבי שמואל אהרון סירב הבקשות הועילו לא וההפצרות הוא לא נענה וגם לא נימק את הסירוב רק הסתגר בפינתו ובמחזורו והחל לומר תפילה זכה בלית ברירה נאלצו המתפללים להפסיד את הדרשה ולהתחיל להתפלל רק במוצאי יום הכיפורים כשחזר לביתו הסכים רבי שמואל אהרן להשיב לשואלו ולנמק את סירובו ידעתי בני ידעתי אמר לו יודע אני עד כמה זהו זמן גדול לדיבורי התעוררות אבל דווקא משום כך מיאנתי נכון יכולתי לעורר את הציבור לבכי אבל היה שם בכי אחד שאותו לא רציתי לעורר כי אמנם הרב נפטר לבית עולמו אבל בעזרת הנשים עדיין ניצבת אלמנתו ידעתי שברגע שאפתח את פי לדבר על מקומו של הרב המנוח יעורר הדבר את זכרונו של הרב הנפטר הרבנית תיזכר בכאבה ומקור דמעותיה יפתח הגה"צ רבי שמואל אהרן יודלביץ זצוק"ל. ללמדנו אין המטרה מקדשת את האמצעים, ולכן שווה לוותר על זיכוי הרבים ולא לעשות על חשבון צער של האלמנה.

אין להדר במצוות על חשבון אחרים, ההבדל בין אברהם ללוט:

ובזה נבא למה שתירץ על שאלות הנ"ל דאמנם נכון שאברהם מוכן לתת הכל בשפע ובכבוד אך כל זה כאשר הדבר נוגע לעצמו, אבל כשמדובר על שליחות של אדם אחר אינו יכול לתבוע ממנו שיטרח הרבה, ומאחר ובמים שלח שליח אינו יכול להדר על חשבון הטרחת חבירו ורק מה שמוכרח. לעומת זה מצינו ההפך בהנהגת לוט אשר מבואר בפרשתנו (ד) טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ֒ וְאַנְשֵׁ֨י הָעִ֜יר אַנְשֵׁ֤י סְדֹם֙ נָסַ֣בּוּ עַל־הַבַּ֔יִת מִנַּ֖עַר וְעַד־זָקֵ֑ן כָּל־הָעָ֖ם מִקָּצֶֽה: (ה) וַיִּקְרְא֤וּ אֶל־לוֹט֙ וַיֹּ֣אמְרוּ ל֔וֹ אַיֵּ֧ה הָאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ אֵלֶ֖יךָ הַלָּ֑יְלָה הוֹצִיאֵ֣ם אֵלֵ֔ינוּ וְנֵדְעָ֖ה אֹתָֽם: (ו) וַיֵּצֵ֧א אֲלֵהֶ֛ם ל֖וֹט הַפֶּ֑תְחָה וְהַדֶּ֖לֶת סָגַ֥ר אַחֲרָֽיו: (ז) וַיֹּאמַ֑ר אַל־נָ֥א אַחַ֖י תָּרֵֽעוּ: (ח) הִנֵּה־נָ֨א לִ֜י שְׁתֵּ֣י בָנ֗וֹת אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדְעוּ֙ אִ֔ישׁ אוֹצִֽיאָה־נָּ֤א אֶתְהֶן֙ אֲלֵיכֶ֔ם וַעֲשׂ֣וּ לָהֶ֔ן כַּטּ֖וֹב בְּעֵינֵיכֶ֑ם רַ֠ק לָֽאֲנָשִׁ֤ים הָאֵל֙ אַל־תַּעֲשׂ֣וּ דָבָ֔ר כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן בָּ֖אוּ בְּצֵ֥ל קֹרָתִֽי: מבאר שכאשר נתבע לוט הציע את בנותיו בתמורה לעשות בהן כטוב בעיניהם בשביל לקיים מצוות הכנסת אורחים, וזו טעות כי מי התיר לו למסור את בנותיו לקיים מצוות הכנסת אורחים הרי זה מצווה הבאה בעבירה, וכתב על כך הרמב"ן וז"ל (ח) אוציאה נא אתהן אליכם, מתוך שבחו של האיש הזה באנו לידי גנותו, שהיה טורח מאד על אכסניא שלו להציל אותם מפני שבאו בצל קורתו, אבל שיפייס אנשי העיר בהפקר בנותיו אין זה כי אם רוע לב, שלא היה ענין הזמה בנשים מרוחק בעיניו, ולא היה עושה לבנותיו חמס גדול כפי דעתו: לכך אמרו רבותינו (תנחומא וירא יב) בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו על בנותיו ועל אשתו והורג או נהרג, וזה מוסר בנותיו להתעולל בהן, אמר לו הקדוש ברוך הוא לעצמך אתה משמרן עכ"ל. כך הם הדברים בבניין הבית היהודי חייבים להתוות דרך שלא יתכן שאחד יהדר ויחמיר או יקבל על עצמו איזה קבלות על חשבון השני, ולזאת התורה נתנה רשות לבעל להפר נדרי אשתו הנוגעים אליו, אלא חייב הדבר להיעשות בהסכמה והבנה והתחשבות הדדית, כמובן אין הכונה כאשר מדובר בדבר איסור, אבל במהלך החיים ישנם רבים שרוצים לפעול ולעשות דברים שהם על חשבון בני הבית מבלי להתחשב והדבר גורם למחלוקת ולערעור השלום בית, לזאת התורה מנחה ומלמדת אותנו שעל האדם להתחשב בזולת וק"ו באשתו ובני ביתו ולא להתעלם מהם כל שהדבר נוגע להם.

אמרי נא אחותי את:

כתב הרמב"ן בראשית פרק יב פסוק י ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל.

וראיתי שמבאר המהר"ם שי"ק בשם מורו ורבו החת"ם סופר: אדם לא יכול לקיים את המצווה הכי חשובה בתורה קידוש ה' בזמן שאחרים יפסידו מכך את עולמם הרוחני. ולכן למרות שאברהם אבינו מסר עצמו באור כשדים בגלל שהיה לבד, אבל לאחר שאברהם אבינו קירב אנשים 'ואת הנפש אשר עשו בחרן' הרי שרבים צריכים לו והוא לא יכל למסור נפש ולהפסיד רבים שצריכים לו, אלא היה צריך להשאר יחד עמם.

למרות שעדיין יש לשאול שזה על חשבון שרה אשתו? אך נראה כי אברהם הסביר לשרה כי בכל מקרה יקחו אותה בין אם יגיד שהיא אשתו או אחתו כך שלא נגרם לה איזה נזק יותר בגללו, אך ההבדל שאם יאמר אשתו יהרגו אותו ואילו אחותו יחייו אותו למען זיכוי הרבים. לזאת אברהם אבינו היה צריך להמציא רעיון כיצד לא להגיע למצב של מסירות נפש בשביל שהוא יוכל להמשיך לקרב ולעשות נפשו למען קדושת השם יתברך.

דברי הזוהר בענישת רחל:

על אף שכוונתה של רחל טובה הייתה מביאים את דברי הזוהר הקד' שכותב שרחל נענשה על גניבת התרפים שכיוון שציערה את אביה בגניבה הצטערה במידה כנגד מידה בלידת בנימין בנה עד שמתה בלידתה' גם אם היו לרחל כוונות טובות שיצדיקו את גניבת התרפים היא נענשה על גנבה זו ללמדנו כי אין המטרה מקדשת את האמצעים לא כל דבר שנראה לנו כאמצעי ראוי והגון להשגת מטרה נעלה מותר לנו לעשותו אם הדבר אינו כדין אסור לעשותו. מרן הגרי"ז הלוי מבריסק היה רגיל לומר כאשר נשאל על כעין זה כי עם הרס הדת לא בונים את הדת' אי אפשר ואסור לעשות ידישקייט על ידי מעשים אסורים.

וכך היה מעשה עם הר"י מסלנט:

ונספר על כך מעשיות והנהגות עם גדולי ישראל עד כמה הקפידו על בין אדם לחבירו גם כאשר הדבר בא על חשבון ביטול הידור במצוות, וכך עשה הגרי"ס, פעם אחת בימי שבתו בקובנה ראו שרבי ישראל נוטל את ידיו לסעודה בשיעור מועט של מים אף על פי שדלי מלא מים מוכן לפניו, וכשישבו בסעודה שאלו את רבי ישראל מה טעם הוא מסתפק בנטילת ידים במעט מים, והרי אמרו חז"ל במסכת שבת דף סב ע"ב דאמר רב חסדא אנא משאי מלא חפני מיא, ויהבו לי מלא חפני טיבותא. ענה רבי ישראל ראיתי כי המשרתת מביאה את המים ממרחק וכמעט שנופלת תחת כובד משאה, ואסור לאדם להיות מהדר במצוות על חשבון כתפם של אחרים, כמבואר בפרשת השבוע מדוע אברהם אבינו הביא רק מעט מים ובשאר הדברים הביא הרבה? אלא כיון שיוקח נא מעט מים היה על ידי אליעזר ביקש רק את המוכרח ואילו הדברים שעשה בעצמו הביא הרבה.

מדוע רבי ישראל מסלנט לא אמר דברי תורה ולא שירים בסעודה:

פעם היה אחד מתלמידי הגר"י מסלנט ז"ל אשר הפציר ברבו להתארח אצלו בשבת והיה נתקל בתגובה שלילית, ואותו תלמיד מבאר לרבו כיצד הוא נוהג בשולחנו באמירת תפילות שירות ותשבחות וגם דברי תורה והכל בשיא ההידור ומדוע מסרב להתארח אצלו, והנה סו"ס פעם הסכים להתארח אצלו אך עשה עימו תנאי שהוא ינהל את השולחן שבת, כמובן שאותו תלמיד הסכים בשמחה. והנה כאשר חזרו מבית הכנסת הרי"ס ביקש מיד לעשות קידוש ולדלג על כל התפילות המקדימות, תמה תלמידו אך לא יכול לסרב לרבו, עשו נט"י וישבו תיכף לאכול ומיהר הגרי"ס באכילתו ותיכף ביקש את המנה השניה והקינוח ומים אחרונים וברכת המזון, כמובן שתלמידו התפלא האם זה צורה של שולחן שבת בלי תפילות ובלי שירה ובלי דברי תורה, אך הגרי"ס במקום להשיבו ביקש לקרא למשרתת והיא באה, הגרי"ס ביקש את סליחתה על שהטריחה ומיהר בסעודתו עד שבלי הפסקה היית צריכה להגיש ולפנות, אולם תשובתה היית שהיא מודה לרב על החסד הגדול שעשה עימה השבת והלואי יהיה כך כל שבת, בהיות והיא אלמנה ונצרכת לפרנסה לעבוד אפילו בשבת וכל שבת הסעודה מתארכת מאוד עד קרוב לחצות ורק לאחר שגומרים היא הולכת לביתה לקדש לילדיה וכמובן כיון שבהיות וכבר מאוחר נרדמים הילדים ואין להם חשק לסעודת השבת ופעמים שאוכלת לבד וכל שבת הוא סבל מחדש וכעת ב"ה שגמרנו מוקדם היא תוכל לסעוד עם בניה בשמחה כראוי לסעודת שבת, אמר הגרי"ס לתלמידו כעת הנך מבין למה מהרתי את הסעודה כיון שזה מצוה הבאה בעבירה להדר ולהאריך בתפילות שירות ותישבחות ודברי תורה על חשבון אחרים אדרבא ההידור האמיתי הוא כאשר אדם מהדר בבין אדם לחבירו ואחר כך יכול להדר גם בתפילות שירה ודברי תורה. ואת זה אנו לומדים ממעשה של אברהם אבינו שלמרות שהכל עשה בשפע במים עשה מועט כיון שזה נעשה ע"י עבדו אינו עושה אלא המוכרח ולא מהדר על חשבון סבל של אחרים. כמה האדם צריך ליזהר שלא להכביד ולהטריח על חבירו, ופעמים רבות שההפך כלפי עצמו מוכן לוותר ודוקא כשמדובר אצל חבירו יש את כל הטענות והדקדוקים וכל הדרישות, אך דרכי התורה אינם כך אלא אדרבא צריך להתחשב בחבירו ולכבדו ואדרבא בכבוד עצמו יכול לזלזל אבל לא בכבוד חבירו.

מעשה שהיה עם הגרי"ס ההידור באפיית מצות:

עוד מסופר שדרכו ומנהגו של הגר"י מסלנט שהיית לו חבורה מיוחדת להכנת המצות לפסח שהיו עושים כל ההידורים שאפשר ולכן תמיד היה עומד על המשמר שהכל יעשה בשיא ההידור, והנה פעם חלה ונבצר ממנו להשתתף באו לפניו בני החבורה בכדי לקבל הדרכה במה עליהם להיזהר באפיית המצות, והשיב ואמר עיקר העיקרים ושיא ההידורים שעליהם לתת את הדעת זה שלא לצער ולהיזהר בכבודה של האשה הלשה את העיסה שלא לגעור בה לא לצערה ולא להכלימה עלובה זו אלמנה היא.

מדוע העיר לתלמידו שהאריך בתפילתו גזלן:

וכן פ"א באחד מימות ראש השנה, ראה אחד מתלמידיו משתפך בתפילה בהתלהבות מול פתח בית המדרש, ניגש אליו בעודו מאריך בתפילה ואמר לו "גזלן גזלן" כיצד אין אתה חושש בעיצומו של יום הדין לגזול את אוירם של המתפללים.

ויתר על קדיש ביום ההזכרה של אביו:

עוד מסופר פעם אחת נכנס רבי ישראל לבית מדרש להתפלל ולומר קדיש ביום פטירתו של אביו הרב רבי זאב וולף, והנה היה בין המתפללים אדם אחד שאותו יום היה יום המיתה של בתו ובא גם הוא לומר קדיש, אבל לפי הדין קודמת היתה זכותו של רבי ישראל באמירת קדיש מכיון שזה היה יום הזכרון של נשמת אביו, ראה רבי ישראל שאותו אדם מיצר ודואג שאינו יכול לומר קדיש לעלוי נשמת בתו, ויתר רבי ישראל על זכותו והניח לאותו אדם לומר קדיש במקומו, התחילו המתפללים מתלחשים זה עם זה רבי ישראל מזלזל באמירת קדיש ביום פטירתו של אביו, הגיעו הדברים לאזני רבי ישראל נענה ואמר חס ושלום חשובה עלי אמירת קדיש, אבל זכות זו שנתגלגלה על ידי אבא זכרונו לברכה לגמול חסד עם אדם מישראל ולהפיג את צערו חשובה יותר ממאה קדישים.

היה מנהיג לקרא ק"ש לפני זמנה:

עוד מסופר שהוא הנהיג בבית הכנסת שלו להקדים בתפילה בלילי שבת וימים טובים עוד טרם שהגיע זמן קריאת שמע של ערבית, והוא היה מנמק את מנהגו כי המשרתת בבית כמו נשים אחרות פטורה היא מקריאת שמע אבל חייבת היא בקידוש ולא תאכל קודם שיקדשו על היין ומשום זה אין להדר במצות קריאת שמע בזמנה ולגרום בזה צער להמשרתת אשר אחרי יום עבודה ועמל בהכנת צרכי שבת ויום טוב היא מחכה בקוצר רוח לאכול ולסעוד את לבה. וכך היה רבי ישראל רגיל לומר, יש לפעמים שמתוך זריזות יתירה לקיים מצוה שבין אדם למקום נכשלים ועוברים על ידי זה על מצוה חמורה שבין אדם לחברו, כמו למשל בהשכמה של ימי הסליחות אם אחד משכים לקום לאמירת סליחות ומתוך כך הוא גורם צער למשרתת שבביתו אשר על פי רוב היא יתומה עניה המשכירה את עצמה לשרת בבית זרים והיא מוכרחה גם כן להשכים קום כדי להכין לו כוס חמים לשתיה ואז העבירה של ענוי יתום מכריעה את כל המצוה של אמירת הסליחות.

מדוע החפץ חיים לא חיבר ביאור על הירושלמי:

סיפר מרן הרב ש"ך בשם דודו הרב מלצר מדוע החפץ חיים נמנע לחבר ביאר על הירושלמי, כי בטרם חיבר את המשנה ברורה עלה בדעתו לחבר פירוש על הירושלמי בכדי שיהיה שווה לכל נפש ללמוד הירושלמי, אולם לאחר שבדק וחשב הבין שאין לספר כזה היתכנות כלכלית כיון שרק מעטים יקנו אותו ויגרום לנזק עצום, אולם הפצירו בו שהרי בטוח שישראל קדושים ומסתמא ירתמו לסייע בדבר, והשיב כי למרות כל גודל חשיבות ביאור הירושלמי וזיכוי הרבים שיהיה בכל זאת לא עושים מצוות על חשבון אחרים שיתאמצו. ]אורחות החיים ממרן הגרא"מ שך זצוק"ל[

מעשה עם החפץ חיים:

סיפר הרה"צ יעקב גלינסקי זצ"ל מסופר על מרן החפץ חיים זי"ע נסע פעם להשתתף בחתונה אצל אחד מתלמידיו שהתקיימה בבית אבי הכלה כנהוג באותם הימים תיכף בהיכנסו לבית פנה החפץ חיים אל המטבח ובירר בחשאי כמה דברים ובצאתו נטל את ידיו לסעודה רק עד לראשי פרקי אצבעותיו התלמידים שהיו בטוחים שהח"ח נכנס אל המטבח כדי לברר על כשרות המאכלים התפלאו מאוד גם על הנהגתו בנטילת ידיים שנטל רק עד מחצית כף ידו ושאלו אותו על כך מה ראה להיכנס אל המטבח לברר על הכשרות בשעה שידוע לכל שהבעה"ב מדקדק בקלה כבחמורה וירא שמים מרבים הוא וגם הרי אמר רב חסדא שכל המרבה בנטילת ידיים זוכה לעשירות ומה ראה ליטול את ידיו בצמצום ככה השיב להם החפץ חיים יסוד גדול לא נכנסתי למטבח כדי לבדוק אם הבשר כשר או לא כי גם אני יודע שאפשר לסמוך על הבעה"ב שעושה מלאכתו נאמנה רק אני רציתי לברר מי היא המבשלת כאן במטבח וכשנודע לי שהיא אלמנה ויש איתה את בתה הילדה היתומה שמסייעת לה בהכנת הבישולים הבנתי שהן הולכות בכל יום כמה פעמים אל הנהר לשאוב מים לבישולים ואני שואל אתכם וכי אני רוצה להיות עשיר על חשבון כתפיהן של האלמנה והיתומה.

מעשה עם החפץ חיים אמר שלום עליכם בתוך הסעודה:

סח ר' ליב חסמן מחניכי בית התלמוד הקלמאי והמשפיעים המוסריים הידועים שסעד פעם בליל שבת על שולחנו של החפץ חיים ברדין, והנה תמה לראות שבבואם מבית הכנסת מהתפילה לא אמר החפץ חיים שלום עליכם כנהוג אלא מיד קידש על היין ואכלו את הדגים, ורק לאחר אכילת הדגים החל לפזם שלום עליכם, ר' ליב לא יכול להתאפק ושאל את החפץ חיים מה ראה לשנות מהמנהג המקובל, השיב לו בחיוך הרי כבודו בודאי היה רעב ורציתי שיסעד קודם לבו, אבל המלאכים אינם רעבים והם יכולים לחכות קצת.

פסק החפץ חיים באכילת כזית בליל סוכות כשיורד גשם:

פסק שו"ע בהלכות סוכה סימן תרלט סעיף ה ירדו גשמים, הרי זה נכנס לתוך הבית וכו' הגה: וכו' וכל זה דווקא בשאר ימים או לילות של סוכות, אבל לילה הראשונה צריך לאכול כזית בסוכה אף אם גשמים יורדין (טור ור"ן והרא"ש). וכתב על כך המשנה ברורה סימן תרלט ס"ק לה עוד כתבו דראוי להמתין עד חצות הלילה פן יעבור הגשם דאם יעבור יכנס לסוכה ויברך ברכת לישב בסוכה ויאכל ויוצא בזה המ"ע לכו"ע, ויש מאחרונים שכתבו דאין כדאי להמתין כל כך דאם ימתין עם אכילת ב"ב הגדולים והקטנים אין לך מניעת שמחת יום טוב יותר מזה [שע"ת]. והוסיף בשער הציון סימן תרלט ס"ק סז ואם מצטער ברעב או בשנה על ידי המתנתו [ובפרט כשהזמין אצלו אורחים עניים ומסתמא לא אכלו כל היום והם תאבים לאכול ומצטערים] אין לו להמתין, דממה נפשך אם מצטער חייב, בודאי יכול לאכול ויוצא בזה המצות עשה, ואם מצטער פטור, גם כן יכול לאכול [בכורי יעקב]. ואפשר עוד דלענין עניים דקיימי אם יעכבם מלאכול איסורא נמי איכא, דהם אינם מחוייבים לצאת כל הדעות ואיכא חשש דבל תאחר, עיין ראש השנה דף ד':

מעשה עם החפץ חיים שקיצר תפילתו שלא יפגע רב המקום:

בזמן שהחפץ חיים שהה בתקופה ידועה בעיר מולודיצ'וה והיה מתפלל שם בבית הכנסת הגדול ביחד עם רב המקום למרות שדרכו תמיד להאריך בתפילתו באותו זמן קיצר בתפילתו וכיוון תמיד לגמור את תפילתו לפני הרב כדי שלא יחכו לו כי אם להרב ולמנוע איפוא ממנו חלישות הדעת.

ויתר על הנענועים שלא להחליש דעת אחרים:

בעת התגוררו בעיר סנובסק בימי המלחמה העולמית הראשונה לא נמצאו בשנה ידועה אתרוגים ולולבים ובקושי השיגו לולב אחד ואתרוג אחד והביאו לחפץ חיים, אולם החפץ חיים נטל את ארבעת המינים בידיו כדי לצאת ידי חובה, אבל לא הסכים בשום אופן לקחתם בעת קריאות הלל לשם נענועים, כששאלו אותו לטעם הדבר, השיב שבשלמא בנטילה הרי יכול כל הקהל לצאת ידי חובתו באותם ארבעה המינים, אבל לנענועים בקריאות הלל יש אפשרות רק לו בלבד להשתמש ויגרום בזה צער לאחרים, וכדאי לוותר על זה כי הנענועים אינם אלא מנהג אם כי קדום וקדוש תחת אשר בקפידה ובחלישות הדעת יש כמה עשין ולאוין מדאורייתא.

קיום מצוות נר חנוכה ואחריות על הנזק:

כמו כן ניתן ללמוד מהמשנה במסכת בבא קמא דף סב. שיש מחלוקת בין תנא קמא לרבי יהודה: האם חנווני שהניח נר חנוכה בחוץ לצורך קיום מצוות חג החנוכה, חייב על הנזקים שהנר הזה עלול לגרום, כגון: אם עבר במקום גמל עמוס פשתן, שנשרף מחמת הנר? לדעת תנא קמא החנווני חייב, ולא חילק תנא קמא בין נר חנוכה לנר רגיל. לעומתו סובר רבי יהודה, שחנווני שהניח נר חנוכה בחוץ פטור מלשלם נזקו, משום שהנר הודלק לצורך מצווה.
ופסק הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק (פי"ד, הל' י"ג), וכן בשו"ע חו"מ סימן תי"ח סעיף יב פוסק כדעת תנא קמא, שכל מי שהניח נר בחוץ, אחראי לתוצאות: "הניח החנווני נרו מבחוץ החנווני חייב ואפילו נר חנוכה היה לו לישב ולשמור". ללמדנו שעצם עשיית המצווה לא מקנה לאדם שום זכות לפגוע בזולת. עשיית מצווה איננה עילה להזיק לאחר.

ואפילו לשיטת רבי יהודה, האומר שבקיום מצוות 'נר חנוכה' לא צריך לפצות אם גרם נזק כלשהו, לכאורה משמע שבכל מעשה מצווה, אין האחריות מוטלת על עושה המצווה, אם הזיק כדי עשייתה? כבר כתב לבאר רבי בצלאל אשכנזי, בעל ספר 'שיטה מקובצת', בשם הרשב"א, הדבר אמור רק לגבי נר חנוכה, שיש בו דין מיוחד של 'פרסומי ניסא', ובחג החנוכה צריכים הציבור לקחת בחשבון שיש נרות דולקים ברשות הרבים, אבל אם אדם יבנה סוכה ברשות הרבים, אין לו רשות להזיק, ואם יזיק חייב. למשל, אדם הבונה סוכה ולצורך כך משתמש בשטח ציבורי, כגון גינה ציבורית, ועל ידי כך הדשא הציבורי עלול להינזק. או מפריע לרבים במעבר וכדומא הרי זה אסור כי לעשות מצוה על חשבון אחרים.

מוסר השכל:

הראת לדעת מהיא דרכה של תורה בקיום התורה והמצוות שאין המטרה מקדשת את האמצעים ואדרבא ההפך כל שיש איזו פגיעה בזולת בגלל קיום התורה והמצוות עדיף לוותר כי זו מצוה הבאה בעבירה ויענש על כך במקום לקבל שכר כך שיצא שכרו בהפסדו, ולכן חובה מוטלת על האדם להתבונן לפני עשיית כל מצווה או מעשה או מנהג טוב האם אין הדבר פוגע או מזיק לסביבתו ורק כאשר הביא הכל בחשבון והדבר נקי מחשש פגיעה בין אדם לחברו יכול לקיים התורה והמצוות, וק"ו בינו לבין אשתו ובני ביתו שצריך תמיד לחשוב בטרם עושה האם הדבר פוגע בהם, כגון לקום מוקדם להיות זהיר שלא לגזול שינה מאשתו ובני ביתו, או קובע עתים לתורה ימצא את הזמן המתאים לבית היות ויש זמנים לחוצים עם הילדים לטפל בהם בבוקר או בערב, עזרה בבית כגון לנקות או לעשות כלים כשיש לחץ ולא יחשוב שזה ביטול תורה, כמו שסיפרנו על הגר"י מסלנט שהנהיג לקרא ק"ש לפני זמנה להתחשב בבני הבית, וכן הסטייפלר שעשה כלים או כמו החפץ חיים שבנה סוכה ולא מצא חן בעיני אשתו ואמרה לו לעשות במקום אחר ואכן סתר ובנה מחדש כדברי אשתו אולם אחר כך אמרה שעדיף במקום ראשון ושוב עשה כדבריה ולא חשב על ביטול תורה העיקר לעשות נחת לאשתו, וזו הדרך לבנות את הבית היהודי באהבה ואחוה שלום ורעות ותשרה השכינה בביתם תמיד אמן.