לא מספיק שהמים עולים; מה עם בין אדם לחבירו

אליעזר עבד אברהם מתפלל למצוא זווג ליצחק, התפילה שיימצא משהי עם מידת החסד

ולמרות שראה אליעזר שהמים עולים לקראתה (רש" מקור מהמדרש בר"ר ס ה) היא צדקת, המים עולים לקראתה בכל אופן אליעזר בודק את המיועדת האם יש לה מידות טובות, מידת החסד.

האשה הולכת להצטרף לבית הגדול, בית האמונה והחסד

אברהם ושרה אנשי חסד, רבקה מגיעה לבית הזה את התכונה הזו היא צריכה חסד, ולא חסד רגיל אלא חסד שחורג מגבולות ההיגיון.

אברהם אבינו 'כחום היום' מקבל אורחים אפילו ביום השלילי למילתו בגיל 99

והיום היה חום, לא חום רגיל אלא הוציא חמה מנרתיקה שבני אדם לא יכולים להסתובב ברחוב רק…מלאכים.

והוא עצוב וקשה לו שאין אורחים, והוא רוצה לקבל אורחים אך הוא אנוס, הוא לא יכול לקבל אורחים בגלל שהשמש יצאה מנרתיקה

אם אין אורחים הוא מצטער הוא אנוס שלא יכולים לקיים את המצווה

אבל אנוס שרוצה לקיים ולא יכול הקב"ה מצרף מחשבה למעשה

ואם הקב"ה מצרף מחשבה למעשה אז נחשב שהוא כן קיים מצווה, ואז מתקיים הכלל ששכר מצווה…מצווה שמזכים אותו בעוד מצווה

ואז מגיעים אורחים.

הוא מחפש הזדמנויות.

רוב בני האדם מבלים את חייהם בכיבוי שריפות.
לאו דווקא שריפות ממשיות — אלא מתחים, רגשות אשמה, סכסוכים קטנים, לחצים פנימיים הנפש עסוקה בלכבות שריפות, שאף אחד לא ייכעס עליי שאף אחד לא ייתעצבן עליי, שאני לא יציק לאף אחד….
המוח שלהם מתוכנת להגיב, להרגיע, לשמור על "שקט תעשייתי"
הם לא חיים כדי לבנות — הם חיים כדי שלא ייהרס…בהישרדות

אבל יש סוג אחר של אנשים. כמו אברהם אבינו.

הוא לא מחפש להרגיע את האורח שאין לו מה לאכול, אלא הוא מחפש את האורח שיוכל לארח אותו, הוא לא מחפש להרגיע אנשים אלא ליצור מצוה

יש אנשים שאצלם, המוח לא מבקש רוגע — אלא הוא מבקש יצירה.
הם לא בורחים מהאש, הם מדליקים אותה.
לא אש של הרס — אלא אש של חיות.

הם לא מחפשים להרגיש "טוב", אלא להרגיש חי.
להרגיש שהם מוסיפים לעולם תוכן חדש.

במקום לשאוף לשקט – הם שואפים למשמעות.
הם מבינים שכל רגע בחיים הוא הזדמנות, זמן במובן של הזדמנות
לא לכבות, אלא להדליק.
לא להרגיע את המצפון, אלא להקשיב לייעוד לתפקיד לעשייה

אדם יוזם לא שואל "איך אני נמנע מבעיות", אלא "איזה אור ותקווה אני יכול להביא"
וזה ההבדל בין אדם שמנסה לשרוד – לבין אדם שבוחר ליצור מציאות.

מי שמנסה "להרגיע את הרוחות" חי בתודעת הישרדות — מוח שמופעל על ידי פחד, דאגה, צורך בשליטה.
אבל המוח של היוצר מופעל על ידי חזון.
הוא לא עסוק במה לא עובד, אלא שואל כל הזמן:

מה אני רוצה ליצור עכשיו? איזה מצב תודעתי יאפשר לי לפרוץ קדימה?

רוב האנשים שואלים איך להפסיק לסבול.
המנהיגים שואלים – איך להפוך את הסבל לדלק. או להוכחה שיש משמעות ותקווה בעולם, המח אצל הרבה אנשים שואל, מה עושים כדי שיהיה 'שקט' אצל האדם שמרגיש שיש משמעות לעולם ולכל זמן, הוא שואל – מה התפקיד והייעוד כעת, מה כעת אני עושה ויוצר בעולם

היצירתי לא מחפש לברוח מהכאוס – כאשר איש עסקים רואה שכולם עסוקים בלכבות אש, הוא קונה תחנת כיבוי, אש זו הזדמנו מבחינתו

כך בעולם הרוחני, בעולם לשון העלם, מחפש האדם הרוחני לגלות את נוכחות הקב"ה בעולם

מתח לחץ שעמום חרדות תסכולים ועוד רגשות שלילים הם לא סכנה אלא מגרש המשחקים.

האנרגיה הולכת אחרי תשומת הלב.
אם האדם עסוק ב"כיבוי שריפות" – תשומת הלב שלו עסוקה בכאב, ולכן הוא  רק מגדיל אותו.
אם הוא עסוק ביצירה – תשומת הלב שלו בפתרון, ולכן הוא יוצר מציאות חדשה.

מצד אברהם אבינו, העולם איננו מקום שיש להסתדר בו — הוא מקום שיש לשנותו.

בכל הזדמנות מחפש האדם להיות שותף לקב"ה במעשה הבריאה

לא תגובה — זו יצירה.

ואם רואים שיש חושך יש שנאה יש כעס זה איתות שצריכים להוסיף עוד ועוד אור תקווה חום קשר קידוש שם שמים.

מעט אור דוחה הרבה מן החושך  ואם יש הרבה מאד חושך סימן שצריכים להוסיף הרבה מאד אור…יש כאן איתות משמים להוסיף אור

אם אברהם אבינו פותח את האוהל שלו   מ4  פתחים שיגיעו אורחים, זו הדרך הרגילה אבל אם יש שמש קופחת, שמש יצאה מנרתיקה, זה אומר שלא מספיק להמשיך בגישה הקודמת לחכות בבית אלא צריכים לצאת מחוץ לבית, לא רק שיהיה קצת אור, אלא ככל שיש חושך זו הזמנה לעוד ועוד אור.

כך בחיים אם יש מתח או אתגר — החכמה לא לברוח להרגעה חיצונית אלא זו קריאה לפעולה.

לא לחפש שלווה אלא משמעות.
לא לבקש שקט אלא אמת.
לא לשאוף להרגיש טוב – אלא לעשות טוב.

אדם שמחפש "להירגע", "שיהיה שקט", פועל מתוך רצון לנוחות – וזו אחת המלכודות הגדולות של הנפש.
אבל עובד ה' אמיתי לא מחפש שלווה, אלא עבודה:

"האדם נברא לעמל – עמל של תיקון המידות, עמל של תורה, עמל של עשייה".

מי שמחפש להרגיש טוב, הוא עבד של רגשותיו.
מי שמחפש לגדול, הוא בן חורין של רצונו הנעלה המרומם.

המדרש אומר בעניין אברהם אבינו משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת.
אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו: אני הוא בעל הבירה.
כך, לפי שהיה אברהם אבינו אומר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג? הציץ עליו הקב"ה ואמר לו: שהוא מנהיג הבירה

מהי משמעות 'בירה דולקת'?

אברהם רואה עולם "בוער" — מלא סבל, אי־צדק, רשעים מצליחים וצדיקים נרדפים…
הוא לא מסוגל להבין: אם יש בורא טוב – איך ייתכן עולם שנראה כאילו נשרף באכזריות, בלי סדר ובלי צדק?
אבל במקום להסיק שאין מנהיג, הוא אומר לעצמו:

"אם יש בעירה — ודאי יש מי שמדליק. אם יש תנועה, כאוס, קיום — יש יד מכוונת מאחורי זה".
ואז הקב"ה "הציץ עליו" – כלומר גילה לו את עומק ההנהגה, שיש "בעל הבירה" שמנהל גם את מה שנראה שרוף או הפוך.

אברהם אבינו לא התייאש מן הסתירה שבין הסדר והכאוס, אלא ראה בה דווקא רמז לקיומו של סדר עליון שאינו גלוי. מה שדורש יוזמה ושותפות לקב"ה להוסיף אור בבריאה

ואפשר להסביר גם שהוא ראה  בירה שאינה נשרפת אלא מוארת – דולקת.
אברהם רואה עולם יפה, מתוקן, מלא חכמה ודיוק

והוא שואל -היתכן שכל זה קיים בלי בעל הבית שמאיר אותו?
ואז "הציץ עליו בעל הבירה" – הקב"ה מתגלה אליו ואומר לו: "אני הוא בעל בירה"

שני הכוונים אינם סותרים, אלא משלימים זה את זה.
אברהם אבינו ראה גם עולם זוהר וגם עולם בוער — גם סדר וגם כאוס, גם יופי וגם כאב  בשניהם יש להיות יוזם פעיל ושותף להקב"ה במעשה הבריאה או להודות על הטוב או לתקן את האי סדר.

יש בעל הבירה — יש מנהיג אחד שמאחד את שני הצדדים, יוצר אור ובורא חושך

כך היה אברהם איש חסד, בכאב בגיל מבוגר אחרי ברית מילה הוא מחפש לעשות חסד כחום היום

אדם רגיל היה אומר, יש לי את כל הסיפור להיות 'פטור' מלהתאמץ למען עבודת השם.

אני 'פטור' כי בכל אופן גם ברית מילה גם גיל מבוגר…

אברהם אבינו שולח את אליעזר לחפש אורחים ,והוא לא מוצא אז יוצא אברהם אבינו בעצמו, הוא לא סומך על אליעזר עבד אברהם הוא אומר שהוא בעצמו יצא לחפש אורחים

והוא גם רץ – לקראת האורחים, הוא רואה והוא רץ לקראתם.

 

הוא בן 99 הוא עשה הרבה בחיים שלו…ובכל אופן הוא לא מפסיק

הוא רואה אורחים הוא מתעקש שייכנסו אליו, וישתחו ארצה, הוא משתחווה אליהם

הוא מתעקש שייכנסו, הוא מעניק להם אכילה ושתייה

הכל מעבר לגבולות ההיגיון וחוקיות אנושית רגילה

 

לבית הזה צריכים להביא שידוך, השידוך היא בת 3 או בת 14 תלוי בדעות בת כמה הייתה רבקה

הילדה הקטנה הזו, אליעזר רואה אותה הוא מבקש ממנה שתשקה אותו ואת הגמלים, היא ממהרת להשקות אותו ואת הגמלים

 

לבית הזה צריכים להביא את האשה המתאימה, ומאיפה מביאים אותה, היא גדלה עם אחיה לבן, וירץ אל האיש החוצה, לבן רץ לאליעזר, מדוע? זה לבן שהיה מוכן למכור את הבנות שלו תמורת עובד חרוץ כמו יעקב אבינו

אברהם אבינו משקיע מעצמו ומחייו למען קירוב אנשים לעבודת השם

ולבן הוא מוציא את האמונות שלו את הע"ז מהבית כי הוא חשב שכך הוא יוכל להרוויח יותר כסף מאליעזר עבד אברהם

 

 

אומר החת"ס אעשה לו עזר כנגדו, הכנגדו זה העזר, המידות השונות, אברהם הוא במידת החסד, ושרה מוציאה את ישמעאל מהבית

יצחק היה במידת הדין, פחד יצחק ורבקה היא בעלת חסד

הפכים, זו העזר כנגדו, הכנגדו, זו לא בעיה, זה העזר

אעשה לו עזר כנגדו.

שרה אומרת לגרש את ישמעאל המצחק, המזלזל בעבודת השם

ואברהם אומר ש'רע לו' להוציא את בנו (וירע הדבר בעיני אברהם על אודות בנו) שרה חשש שיצחק ילמד

אברהם אמר שישמעאל לא ילמד, כמו שהיה עם יעקב אבינו, שהיה עם לבן, עם לבן גרתי ותריג מצות שמרתי

ואומר הקב"ה לשמוע לשרה ולגרש את ישמעאל

כותב התפארת שלמה (פרשת תולדות) בחר אליעזר ברבקה ליצחק, יצחק רצה בהתחלה למסור את הברכות לעשו, עד שבאה רבקה ושינתה את הסדר ויעקב קיבל את הברכות

ולמה? כי יצחק כן רצה לברך את יעקב, אך חשש שמא יתקיים בו 'וישמן ישורון ויבעט' כלומר יש לו ילד אחד מושלם, הוא פחד לפגוע בשלימות שלו, ולכן אמר עדיף שהעשירות תהיה אצל עשו

ורבקה היא יודעת שיעקב לא יהיה מושפע לרעה ודירה נאה תרחיב דעתו באופן חיובי והשפע לא יוציא אותו מהעולם, הוא יהיה בבחינת

'וזכרת כי השם אלוקיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל'

לכן אמר אליעזר – 'והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך…אם היא תעשה כן – 'אותה הוכחת לעבדך ליצחק' – פירוש

אם היא בכזה חסד זו שונה מיצחק לכן אותה הוכחת שהיא מתאימה ליצחק, כי יצחק הוא מידת הדין, וצריכים למתק את מידת הדין על ידי רבקה

מצינו בגמרא (יבמות סג) מעשה  על רבי חייא .

יש כמה רבי חייא בש"ס רבי חייא בר אשי רבי חייא בר גמדא רבי חייא בר יוסף

בעניין זה מדובר על רבי חייא בר רב

אשתו היתה מצערת אותו

אם היה מוצא איזה חפץ שראוי לאשתו היה קונה לה, היה צורר אותו בסודרו והיה מביא לה במתנה, וזה למרות שהיא היתה מצערת אותו, אבל הוא היה אומר דיינו שמגדלות את ילדנו ומצילות אותנו מן החטא.

ואפילו שהאדם עושה רע, מוקירים טובה על הטוב שהוא כן עושה

כמו שכתוב בתורה – 'לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו'

למרות שהמצרים זרקו את הזכרים ליאור אבל היו אכסניה בשעת הדחק

וכותב הגר"א בפירושו למשלי (ד יד) כי מה שהאדם חי הוא כדי לשבור מה שלא שבר עד הנה אותו המדה לכן צריך תמיד להתחזק ואם לא יתחזק למה לו חיים.

אומר הנועם אלימלך (בצעטיל קטן סעיף טז) האדם לא נברא בעולם רק לשבר את הטבע, ולתקן מידותיו.

הנשמות בג"ע הן מאוחדות, זכר ונקבה.

ובעולם הזה הן מתחברות שוב   ולכן הגמרא אומרת שהאדם צריך לחזר אחרי אבידתו, האשה היא כמו האבידה של האדם

(דרכו של איש לחזר אחרי האבידה שלו)

בהתחלה היו הנשמות מחוברות

אח"כ נפרדו בעולם הזה

ואח"כ בנישואין שוב חוזרות הנשמות.

ולכן מצינו בגמ' שכתוב על רב שמואל בר רב יצחק שהיה מרקד 'אתלת' שלושה בדים של הדסים היה זורק אחד ומקבל אחד

למה שלושה בדים? ההסבר הוא שלושה שלבים של הנשמות

בהתחלה הנשמות מחוברות

אח"כ נפרדות

ושוב מתחברות

והחוט המשולש לא במהרה ינתק

לכן לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו, הכנגדו, אשה בעל ילדים, אתגרים – תיקון המידות, זה ה'עזר' הגדול ביותר.

לכן רבי חייא אפילו שסבל מאשתו, בכל אופן כל פעם שראה איזה חפץ הראוי לה הביא לה במתנה, כי בגודל ההשגה שלו הבין שזה אתגרים לתיקון המידות

ולכן דיינו שמגדלות את ילדנו, על ידי שרואים הילדים את ההתגברות על המידות, למרות הצער וההשפלה הבעל ממשיך לכבד את אשתו, הוא מכיר לה טובה הוא גדל בעבודת השם. וכך גם הילדים רואים מידות טובות, זו המעלה של 'דיינו שמגדלות את ילדנו'.

ועוד יותר מצילות אותנו מן החטא, לא רק הרהורי עבירה אלא עוד מעלה

אומרת הגמרא במסכת ר"ה – אמר רבא כל המעביר על מדותיו מעבירים לו על כל פשעיו, אומר רש"י אם לא מדקדק רש"י עם המצערים אותו, מניח מדותיו ומעביר על מה שפשעו לו אין מידת הדין מדקדקת

ולכן דיינו שמצילות אותנו מן החטא, כי על ידי העברה על מידות זוכה האדם לכפרת עוונות

וגם מגדלות את ילדנו, שהילדים רואים את המידות טובות של ההורים זה משפיע על הילדים חינוך בריא ונכון.

ועוד יותר כל פעם שהיה מוצא מתנה נחמדה לאשתו היה קונה

והיה עוטף את המתנה עם הסודר שלו, מטפחת שהיה לבוש בה

מה משמעות העטיפה? אומר הבא"ח (בן יהוידע על הגמ' ביבמות)

ת"ח נהגו לכסות את הראש שלהם, בסודרא – למה זה קרוי סודרא?

מלשון סוד – סוד השם ליראיו, אומר רש"י

דרך ת"ח לעטוף ראשם בסודר, ולכן בכוונה היה עוטף את המתנה בסודר כמו רצה להעביר מסר, התורה היא בראש, ואצל הת"ח הם זוכים לסוד השם ליראיו, כלומר הם זוכים לתורה ברמה עמוקה של כמעיין המתגבר זכות רוחנית שהיא מעבר ליכולת שכלית אנושית

וזה נעשה רק ליראי השם, סוד השם ליראיו

והוא עטף לה את המתנה עם הסודר,  כמעביר מסר שהיא חולקת או את התורה שלו, את הסוד השם ליראיו

הסודר המיוחד לעמלי תורה עם זה היה עוטף את המתנה שקנה לה

ועוד כתוב בשבילי פנחס על ידי שגרמה לתיקון המידות של האבא

 

סודרא זה בגד, הוא כמו אומר לה בזכותך אני עובד על המידות לא ממקום של השפלה אלא ממקום מפרגן אמתי, ותיקון המידות של ההורים זה תיקון נפלא לצאאצאים, ולא מצא הקב"ה כלי המחזיק ברכה אלא השלום, וכאשר יש שלום בית, בגלל עבודת המידות, אז יש שלום אמיתי בריא ונכון, חינוך ילדים

אומרת הגמרא חמור יותר תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג

מה שקשה להורים עם מידות רעות של ילדים, תרבות רעה בביתו של אדם, זה חמור ממלחמת גוג ומגוג…ולכן לא מצא הקב"ה כלי המחזיק ברכה אלא השלום, והברכה זה וראה בנים לבניך ושלום על ישראל

הברכה שהילדים ממשיכים בדרכים של ההורים

 

—

עבודת השלום בית איננה רק מערכת יחסים, אלא זירה של עבודה במידות. בני הזוג נדרשים לוותר, להבין, להקשיב, לסלוח ולגלות ענווה – ודווקא בתוך חיי היומיום הקטנים מתבררת רמת האדם ומידת תיקונו.

הילדים הם הצופים הקבועים, הם רואים איך אבא ואמא מדברים, איך הם מגיבים למתח, איך הם מתפייסים, ואיך הם מכבדים זה את זה גם כשלא מסכימים. זו ההשפעה החינוכית העמוקה ביותר – הרבה מעבר לשיחות מוסר או דרשות.

לכן שלום הבית איננו רק מצווה שבין אדם לחברו או תנאי לשלווה בבית, אלא יסוד של חינוך הילדים. ילד שגדל בבית שבו מתמודדים עם רגשות בכבוד, שבו יש דיבור עדין גם ברגעים קשים – לומד בעצמו להיות אדם מאוזן, רגוע, בעל אמפתיה.

זו הסיבה ששלום בית אמיתי הוא תמיד עבודה במידות – כי הוא נוגע בשורש מבנה הנפש:

• את הגאווה  הופכים להקשבה.
• את הפחד הופכים לאמון.
• את הכעס הופכים להצבת גבול בצורה רכה ועדינה.

ועוד שינוי עצום בנפש האדם

הנישואין הם בית המדרש של המוסר

 

האדם לומד ששלום בית איננו רגש אלא החלטה מוסרית מתמדת – לבחור לראות את האחר בכל יום מחדש.

זהו מעשה של יצירה.

 

אומר בעל ה'מאור עיניים' בסוף הספה"ק בחלק 'ישמח לב', על דברי הגמ ' לא תרתח ולא תחטי ומי שכועס "לא עלתה בידו אלא רגזנותו'מה הכוונה במילים לא עלתה בידו אלא רגזנותו', והביאור הפשוט הוא שלא ירוויח כלום מלבד כעסו לבדו. וא"כ צ"ע מהו 'לא עלתה בידו', מה ענין יד אצל כעס?

ההסבר הוא שבשעת השינה בלילה עולה למעלה הנשמה לכתוב ולחתום מעשי היום, כמו שכתוב באיוב בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם לָדַעַת כָּל אַנְשֵׁי מַעֲשֵׂהוּ.

ולכן יש לשוב בתשובה לפני השינה  ואם באותו היום היה כועס הרבה, שהנשמה עולה למעלה אומרים לה, תכתבי שהיית בכעס, זהו מספיק כל מה שעשית לא עולה, עולה רק הרוגז והכעס, לא עלתה בידו אלא רגזנותו.

לכן כתוב בגמרא כתובות הגר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוקה.

מדוע? כי הגמרא בנדרים אומרת על הפסוק 'ונתן לך שם לב רגז' הכוונה בחוץ לארץ

ואם בחוץ לארץ האדם עם לב רגז וכועס… כי מידת הכעס מצויה שם, ולכן הוא דומה שאין הקב"ה כנגדו. וכמ"ש התניא באיגרת הקודש שהמשווה את הקב"ה תמיד לפני עיניו, וזוכר שהקב"ה לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, אינו כועס כלל.

 

אומר המגיד ממעזריטש, אם אחד ביקש מחבירו שיעשה משהו ולא עשה, שלא ייכעס, אלא ייזכרו כמה כעס הוא מרגיש כך כביכול כלפיי שמיא, כמה כעס הוא גורם בשמים שהוא לא מקשיב לרצון השם. ואמר בשם הבעש"ט למה הקב"ה גלגל לידי הזדמנות לכעס, כדי לזכור כמה האדם מכעיס את הקב"ה

עפ"ז ביאר ה'מאור עינים'  את דברי הגמ' במס' קדושין

'הקונה עבד עברי כאילו קנה אדון לעצמו', כי כשיש לאדם עבד עברי ומבקש ממנו כמה עבודות ומלאכות ואינו שומע בקולו, בעה"ב כועס ומתעצבן, למה הוא לא מקשיב לי… כל הקונה עבד, כאילו קנה אדון לעצמו, הוא קנה עבד ,והעבד לא מקשיב לו הוא נזכר שכך גם הוא כלפיי הקב"ה וכך הוא נזכר באדון – הקב"ה

וכך כאשר הוא ירחם על העבד או על מי שלא עושה את רצונו, הוא לא יקפיד, הוא ירחם כן ירחמו עליו מהשמים, וכך כאשר יהיה עם בני ביתו, 'מענה רך ישיב חימה' (משלי טו א ) הפירוש הפשוט הוא שאם הוא מדבר בצורה רכה בני אדם יקבלו את מה שהוא אומר, אבל הפירוש העמוק הוא אם הוא מדבר בצורה רכה… מענה רך לחבירו, לבני ביתו, משיב חימה בשמים מידת הדין לא מקטרגת על האדם

מַעֲֶנֶה רך יִָשִׁיב חֵָמָה, ע"י מענה רך כלפי עבדיו ואנשי ביתו, כך הוא משיב חמה מלמעלה ,מדה כנגד מדה.