רעידת האדמה מקפריסין שהורגשה היום (רביעי) בצפון הינה תזכורת וקריאת השכמה לרשויות: דו"ח מטלטל שהוכן בכנסת חושף – ישראל לא מוכנה לאסון הבא.
בעוד הרעידה בעוצמה 5.2 שמקורה בקפריסין עדיין גורמת ללבבות להחסיר פעימה בחיפה, עפולה ונצרת, מגיע דו"ח חדש ומטריד ממרכז המחקר והמידע של הכנסת. הדו"ח, שהוכן לקראת דיון דחוף בוועדת הפנים והגנת הסביבה בהובלת יו"ר הוועדה יצחק קרויזר, מצייר תמונה עגומה: ישראל על סף אסון סיסמי, עם אלפי הרוגים פוטנציאליים, עשרות אלפי פצועים ומאות אלפי חסרי בית – וההיערכות? חלקית, מבולגנת ומתקדמת בקצב של צב מוגבל.
"רעידת אדמה חזקה מתרחשת בישראל בממוצע בכל 100-80 שנים, ובפעם האחרונה הייתה רעידת אדמה חזקה בשנת 1927", מזהיר הדו"ח, ומזכיר שמאז, אנחנו חיים על זמן שאול.הדו"ח, שנכתב על ידי מתן שחק וד"ר נורית יכימוביץ'-כהן, מתמקד בסיכונים הגיאוגרפיים: אזורי החוף יסבלו פחות, אבל הערבה, בקעת ים המלח, כינרת, עמק יזרעאל ואצבע הגליל – קרובים לשבר הסורי-אפריקאי – נמצאים בסכנה קריטית. תרחיש הייחוס צופה לא רק הרס מבנים, אלא גם קריסת תשתיות: כבישים, רכבות, חשמל, מים, תקשורת, מאגרי דלק וגז. "פגיעה בתשתיות התחבורה צפויה לפגוע בהגעת כוחות הצלה ובקושי באספקה", נכתב, ומוסיף שזה עלול להוביל לשריפות, הצפות, זיהומים ומחלות – בלי לדבר על ההשפעות הביטחוניות על שכנות כמו יהודה ושומרון.
עוד באתר:
הבעיה המרכזית? ריבוי גופים ופיקוד מבולגן. רשות החירום הלאומית (רח"ל), שתפקידה לתכלל הכול, סובלת מקיצוצים דרמטיים: התקציב צנח מ-182 מיליון ש"ח ב-2018 ל-80 מיליון ב-2023, וכוח האדם קטן לשני שלישים. "לאור הקיטון האמור בתקציב רח"ל ובכוח האדם שלה, ולאור ריבוי המשימות שלה נשאלת השאלה אם עומדים לרשותה די משאבים למימוש כל תפקידיה", שואל הדו"ח. פיקוד העורף (פקע"ר) אחראי להנחות את הרשויות המקומיות, אבל ביקורותיו מבוססות על קריטריונים מלחמתיים, לא סיסמיים. ועדת ההיגוי הבין-משרדית, עם 40 נציגים, חלשה: רק שלושה עובדים קבועים, תקציב שקוצץ ב-60%, וללא סמכות אכיפה. מבקר המדינה מזהיר: "לוועדת ההיגוי אין כל סמכות לחייב את משרדי הממשלה".
הרשויות המקומיות, "לבנת היסוד" במענה, נמצאות במצב גרוע. נתונים מ-2015 מראים מוכנות בינונית-נמוכה לרעידות ונמוכה לצונאמי, ו-73% מהן "מתקשות" בחירום. "שונות גדולה בין רשויות מקומיות במובנים שונים, בין היתר ברמת המיפוי שלהן לגבי חיזוק מבנים", מציין הדו"ח, ומוסיף שרבות לא יודעות לאן לפנות תושבים – לקח שלא נלמד מהמלחמה האחרונה. משרד הפנים מסייע בציוד, אבל אין לו סמכות מקצועית.
החוליה החלשה ביותר: חיזוק מבנים. תקן 413 מחייב עמידות מאז 1980, אבל כ-80 אלף מבנים ישנים – עם 810 אלף דירות – לא עומדים בו, ללא מיפוי מקיף. תמ"א 38, שנועדה לחזק, הפכה להתחדשות עירונית: ב-20 שנה חוזקו רק 3,900 מבנים (5% מהנדרש), בעיקר באזורי ביקוש. "כישלון התמ"א בקידום חיזוק ומיגון מבנים בהיקף הנדרש", קובע הדו"ח. החלופה, תיקון 139 ("חלופת שקד"), מבטיחה יותר זכויות בנייה, אבל גם היא מבוססת שוק – לא רלוונטית לפריפריה. שם, בערים כמו צפת, טבריה ועפולה, 93% מבני מגורים לא עמידים, ועלות החיזוק: 3.9 מיליארד ש"ח. תקציבים קטנים מדי: 233 מיליון עד 2020, 460 מיליון עד 2028 – "קצב שייקח 48 שנה".
מבני ציבור? 60% מבתי חולים לא עמידים, רק 5% מבתי ספר מחוזקים. תקציב של 3.5 מיליארד נוצל ב-4% בלבד. בשיקום ארוך-טווח, החלטות 1523 (2022) ו-1710 (2024) מבטיחות תוכנית, אבל יישומן תקוע: צוותים לא הוקמו, חקיקה לא קודמה.
הדיון הקרוב חייב להיות נקודת מפנה. "האם ישראל מוכנה לאסון שיכול להרוס הכול?", שואל הדו"ח, וקורא לבדוק תקציבים, סמכויות ומודלים חלופיים. בזמן שהאדמה רועדת, הזמן לפעול – לפני שהיא תקרוס.
