חלום מצמרר: "אני לא נכנס לגן עדן בגלל 100 ש"ח"

פרשת וישלח מספרת על התרחשות דרמטית: יעקב אבינו מעביר את כל משפחתו ואת כל רכושו מעבר לנחל יבוק, ופתאום – כשהוא כבר לבדו בצד השני – הוא חוזר אחורה. למה? הגמרא בחולין (צ"א ע"א) מגלה: "נשתייר על פכים קטנים". כלים זולים, פשוטים, כמעט חסרי ערך. ובגללם הצדיק הכניס את עצמו לסכנה איומה, עד כדי מאבק עם שרו של עשיו עד עלות השחר.

הגמרא מוסיפה משפט מפתיע עוד יותר: "מכאן שחביב על הצדיקים ממונם יותר מגופם". איך זה ייתכן? יעקב שנתן לעשיו מאות ראשי בקר בלי למצמץ, פתאום מסכן הכול בשביל כמה פכים קטנים? הרב מרדכי מלכא, בדרשה מרתקת לפרשת וישלח, פותר את החידה בצורה שמשנה את כל ההסתכלות שלנו על כסף, על חפצים – ועל החיים עצמם.

המפתח הוא המשפט החריף של רבי יוחנן בבבא קמא (קי"ט ע"א): "הגוזל את חברו פרוטה אחת – כאילו נטל נשמתו ממנו". לא פחות. כי כל פרוטה, כל חפץ, כל מלפפון במקרר – איננו "דבר" גשמי. הוא חלק מהנשמה שלנו. מאז חטא אדם הראשון נפלו ניצוצות קדושה לכל הבריאה, ובפרט לכל חפץ שמגיע לידיו של אדם מסוים. אותם ניצוצות מחכים דווקא לו – רק לו – כדי לתקן אותם.

עוד באתר:

עדיין מרגיש ילד

מידד טסה חוגג יום הולדת: זו הצוואה של אחי ז"ל

קובי ברומר

פרצה חמורה

הרבנים נגד המקצוע החדש לנשים חרדיות: "עבודה שפלה"

נתי קאליש

הגרי"ש הורה

זו לא תפילה: "לסגור את הסידורים וללכת הביתה" | צפו

נתי קאליש

ירי ורימונים

ג'דיידה מכר: קבלן ערבי זכה במכרז ונסחט באיומים

אבי יעקב

לכן, מסביר הרב מלכא, כשצדיק כמו יעקב רואה פכים קטנים שנשארו מאחור – הוא לא רואה "זבל". הוא רואה חלקים מהנשמה שלו שנשארו בגלות. להשאיר אותם שם זה כמו להפקיר חלק מהנשמה שלו בידי כוחות הטומאה. ולכן הוא חוזר. לבד. בלילה. גם תוך סיכון חייו.

כדי להמחיש עד כמה כל פרוטה חשובה, הביא הרב סיפור שסיפר רבי יצחק גרוסמן ממגדל העמק. אחיו, רבי יוסף גרוסמן ז"ל, בא בחלום לרב הדאיה ואמר: "אני לא נכנס לגן עדן כי אני חייב לדוד אוחיון 100 שקל". רק לאחר שהמשפחה שילמה – הנשמה מצאה את מנוחתה. 100 שקל. לא מיליון. פרוטות.

"אין דבר כזה 'זה רק כסף'", אמר הרב מלכא. "הכסף שלך, הבית שלך, המקצוע שלך, אשתך, הילדים שלך – הכול מוכתב מלמעלה לפי שורש הנשמה שלך. בת קול יוצאת ואומרת 'בת פלוני לפלוני, בית פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני'. אנחנו חושבים שבחרנו – אבל הקב"ה נתן לנו 'חן' דווקא לאותה אישה, דווקא לאותו מקום, דווקא לאותו מקצוע. כי שם מחכים הניצוצות שלנו".

אפילו הכלים שנשברים בבית – לא נשברים "סתם". כותב הבעל שם טוב: כשאדם סיים לתקן את כל הניצוצות שבאותו כלי – הוא נשבר או נאבד. ומי שאוהב עגבניות ושונא מלפפונים, או להיפך – זה לא טעם אישי. זה הנשמה שיודעת איפה הניצוצות שלה.

המסקנה מחייבת את כולנו: אין פריט מיותר בחיים. אין שקל מיותר. אין "פכים קטנים". כל דבר שהגיע לידיך – הגיע כדי שתתקן אותו, תברך עליו, תשתמש בו לעבודת השם. ולכן הצדיקים באמת אוהבים את ממונם יותר מגופם – כי הם רואים בו לא "ממון", אלא חלקים חיים מהנשמה שלהם שמחכים לגאולה.