יש רגעים שבהם מדינה חייבת להפסיק להתנצל. רגעים שבהם היא מפסיקה להתפתל בין סעיפים, יועצים משפטיים ומבטים מודאגים אל העולם – ופשוט אומרת בקול ברור: מי שבא לרצוח אזרחים, נשים וילדים, מי שבא להשמיד – דינו אחד, מוות למחבלים.
לא נקמה פרטית. לא יצר דמים. אלא משפט, חוק וריבונות. חוק עונש מוות למחבלים אינו ביטוי של חולשה רגשית – אלא להפך: הוא תעודת הבגרות של מדינה שיודעת להבדיל בין חמלה לאכזריות, בין רחמים לבין אובדן מוסרי.
במשך שנים סיפרו לנו שעונש מוות “לא מרתיע”, שהוא “מיותר”, שהוא “מורכב משפטית”. בפועל – מה שלא מרתיע זה המצב הקיים: מחבל רוצח, נכנס לכלא, הופך לגיבור, מתראיין, מקבל קצבאות, ובחלומות הכי ורודים גם משתחרר בעסקת חילופים עתידית. זו לא מערכת ענישה. זו מערכת תגמול.
עוד באתר:
מדינה שלא מגינה על אזרחיה דרך מערכת משפטית ברורה – מגנה בפועל על מי שקם לכלותה. וכאן צריך לומר בקול צלול: חוק עונש מוות למחבלים אינו סותר ערכים יהודיים – הוא נטוע בהם.
המסורת היהודית איננה פציפיזם נאיבי. היא יודעת היטב להבחין בין “שונא” לבין “רודף”. בין מי שטעה לבין מי שקם להשמיד. הרמב״ם לא התלבט מול רודף. גם התורה לא. רחמים כלפי האכזר – אינם רחמים. הם אכזריות כלפי התמימים.
מי שמבצע פיגוע טרור איננו “עבריין”. הוא לוחם אויב. בדיוק כפי שצה״ל אינו “עוצר” אויב בשדה הקרב – אלא מחסל אותו – כך גם המדינה אינה מחויבת להעניק חיי נצח למחבלים דרך קירות בטון ושערי ברזל.
יש מי שיטען: “העולם יכעס”. העולם תמיד כועס. על ההתנחלויות, על הגדר, על החיסולים, על ההגנה העצמית, על עצם הקיום. מאז ומעולם – קיומו של עם שאינו מוכן להישחט בשקט מפריע לאנושות המנומסת.
ויש מי שחושש מטעויות. זהו חשש ראוי – ולכן החוק חייב להיות מוגבל, מדויק, חל רק על פיגועי טרור מוכחים, עם ראיות מובהקות והכרעת דין ברורה. אבל הפחד מטעויות אינו יכול לשתק צדק. אחרת לא היו לא דין, לא בית משפט, ולא מדינה.
הוויכוח האמיתי איננו משפטי. הוא רוחני. השאלה היא האם אנו רואים בעצמנו עם ריבוני, בעל זכות הגנה מלאה – או קהילה שמבקשת שלא להרגיז אף אחד.
ברגע שמחבל יודע שאין מחיר בלתי הפיך למעשהו – הוא כבר ניצח עוד לפני שניסה. וברגע שהמדינה אומרת בקול: מי שבחר בדרך הרצח – בחר במותו, היא לא הופכת לאכזרית. היא חוזרת להיות מוסרית.
מקודם: מרן הראב"ד: "ממליץ ומתחנן שכל אחד ידחוק וייתן"
“לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַגּוֹיִם, תּוֹכֵחוֹת בַּלְּאֻמִּים. לֶאְסֹר מַלְכֵיהֶם בְּזִקִּים… לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט כָּתוּב – הָדָר הוּא לְכָל חֲסִידָיו.” יש זמנים שבהם משפט כתוב הוא הדר. ויש זמנים – כמו עכשיו – שבהם הוא גם הכרח.
